שירת הכוכבית: תובנות ערב גמר

היום נדבר על כדורסל. התנצלותי נתונה בפני כל מי שמחכה לרשימה פוליטית, אתםן מוזמנותים לפרוש כאן. זה קורה כי דבר3 חולה ואין דוקטורט או עבודה, וכי הפועל בגמר ולספור את הדקות לא באמת מעביר את הזמן. לכאורה הרשימות שלי אכן מקפידות לעסוק באספקטים שונים של פוליטיקה, אבל מי שמכיר אותי מחוץ למרחבי הפייסבוק יודע היטב שברשימת המקצועות המפוספסים שלי מככב במקום די גבוה (ליד קולנוען ושדר ב88 ז"ל) כתב ספורט מתוסכל, שמגיב בניתוח מקצועי של עשרים דקות על הערות כמו "אז מה יהיה הערב?". אז מה באמת הערב?

ובכן, הערב, אהבת נעורי הפועל ירושלים בכדורסל, תנסה לזכות באליפות. ועל האליפות הזו כמו על הקודמת, מרחפת אימת "הכוכבית". ומכיוון שהגורל הזה צפוי גם לנו וגם ליריבתנו הירוקה, מותר לדבר על זה ערב הגמר. ואם ירושלים שוב תקרוס רק בגלל שאוהד כותב משהו בזמן שראוי לשתוק מפחד המנחוס משהו חורק מאוד בפרויקט של אורי אלון. בכל מקרה זו לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שאלוהים, שהוא כאילו הכי בצד של ירושלים, בוגד בה עם לוחמים מהצפון. עכשיו, כמונח שהורתו בבית המדרש של היריבה הצהובה השנואה, הכוכבית לא ראויה להתייחסות. זו דרך נלוזה אך אופיינית למכבי, שכרגע ראויה בעיקר לרחמים, למסגר אליפויות של אחרים כלא ראויות, לא משמעותיות, "לא באמת" אליפויות. אופייני ודוחה כמו שרק קבוצה שזכתה ב-51 אליפויות מסוגלת לנהוג במועדונים שנלחמים על תואר ראשון או שני. אבל מכיוון שהקונספציה הזו חלחלה יותר מדי לאנשים טובים שאינם אוהדי מכבי תל אביב הגיע הזמן לעשות סדר, באופן פומבי ובכתב, לגזור לשמור לפעם הבאה שמכבי תפשל, בב"א.

טיעון הכוכבית מתחלק לשניים, חלקו המרכזי נוגע לשיטת ההכרעה הנהוגה בארץ בשנים האחרונות כ"לא ספורטיבית" וחלקו השני, טוען ש"תואר אמתי" לוקחים רק נגד מכבי תל אביב. הטיעון השני מגוחך, פשוט להפרכה ובעיקר טיעון שנתפר באופן ייחודי לאליפות של הפועל ירושלים ולכן נתחיל בו. אם נאמר שאליפות ראויה עוברת רק במפגש ראש בראש מול היריבה המרכזית הבעיה האמתית היא של מכבי. הכרעת האליפות במשחק בודד תתקיים הערב בפעם העשירית. בכל עשר העונות האלו נפגשו מכבי והפועל פעמיים בגמר. מכבי ניצחה בשתיהן. בצד זה שבע פעמים היא זכתה באליפות בלי לפגוש את ירושלים שכל העת הייתה הקבוצה השנייה בליגה בכישרון, תקציב ושאיפות, ומדי שנה כשלה להגיע לגמר (=שבע כוכביות?). ירושלים הגיע לגמר כזה פעם אחת והפסידה, שנה שעברה. תת טענה אחרת, שלא נוגעת לשיטה וכן נוגעת לאליפות שהפועל לקחה (בסדרה. משונה, אבל סדרה) היא שהפועל מסוגלת לשחק נגד כל מיני נמושות ליגה אבל עדיין חייבת להוכיח לעצמה שהיא מסוגלת לקחת תואר מול היריבה האמתית. אז לכם, בעיקר לכתבת ספורט מכובדת שמבחינתה כל הפסד של הפועל למכבי בגמר גורם לכוכבית של האליפות לזהור, נזכיר קודם כל שהוכחנו יפה מאוד שנה שעברה שאין לנו בעיה לקבל בעיטה בתחת גם מנמושות ליגה. שנית, משחק על תואר מול מכבי זה בכלל לא הקוף שלנו- שלושה מהתארים שלנו לקחנו במשחק ראש בראש מול מכבי. הקוף שלנו, אם כבר, הוא במשחק הכרעה בארנה כ"אולם ניטרלי", ולא קשור למכבי, או למשחק הערב (אפס משלוש והיד נטויה).

וכעת לטיעון המרכזי, הספורטיביות של השיטה. גילוי נאות, גם אני מעדיף סדרות. ולא רק בגלל שהקבוצה שלי עשירה. במקרה של סדרה הייתי הערב עומד בארנה, כשאני יכול כלכלית וטכנית לקחת אתי את שני הילדים שלי. במקום זה אני ואלפיי אוהדי הפועל אחרים נראה את המשחק בטלוויזיה ונקנא באלפים המאושרים שנמצאים בהיכל תמורת מאות שקלים לכרטיס. ואני עוד אוהד הפועל. יד אליהו יהיה הערב אדום מאוד, והקבוצה שלי תהנה מאווירה ביתית. בשיטה הנוכחית כל גמר שהוא לא הפועל-מכבי ייתן ביתיות למעשה לקבוצה הגדולה. ואם הפועל תל אביב, חולון וחיפה עוד מסוגלות לגרד להיכל או לארנה 4000 אוהדים ולתת פייט- נהריה, הרצליה ראשון או אילת, שיכולות לפוצץ את האולמון שלהם באלפיים שרופים ולייצר אווירה ביתית, פשוט מגיעים לאירועי המנהלת הללו למשחק חוץ. היעדר של הגדולות גם יהפוך את ההפנינג לאירוע רפאים, יפגע בהכנסות של כולם ויוריד את העניין הציבורי באירוע. המנהלת יודעת את זה ואין לדעת כמה זה מחלחל לתת מודע של השופטים.

הטענה הכי בסיסית נגד שיטת ההכרעה הנוכחית היא שהיא לא מתגמלת את מי שעבד קשה כל העונה, כי במשחק אחד קבוצה פחות מוכשרת יכולה להפתיע. במשך שנים זה נראה כמו טיעון מכבי-הפועל קלאסי: אחרי שהשקענו כל כך הרבה כסף, הכול יכול ללכת פייפן בגלל ערב לא מוצלח. השנה נראה היה שדווקא מכבי והפועל זכו לכרטיס זהב ליציאה מעונה קטסטרופלית בחסות השיטה. הקבוצות העקביות שעבדו קשה כל העונה עפו בסדרות. הגמר יערך בין שתי קבוצות שעברו עונה גרועה, והתעוררו בדקה ה-87. זה אולי מבאס, אבל אין בזה שום דבר לא ספורטיבי.

יש כל מיני דרכים להכריע טורנירים ספורטיביים. לכל שיטה יש יתרונות וחסרונות, אבל כל עוד הכללים קבועים מראש אין בעיה בספורטיביות. ואין לבלבל בין מבאס לספורטיבי. אירוע גמר על יתרונותיו וחסרונותיו הוא הדרך בו מוכרעים הטורנירים הכי חשובים בעולם: הסופרבול, המונדיאל, ליגת האלופות והיורוליג. שתי האחרונות הן כבר שנים ליגות לכל דבר. הסדרה המשונה של משחק בית וחוץ והכרעה לפי הפרש שהעניקה לקבוצתי את האליפות ההיסטורית משמשת כשיטת ההכרעה בליגת האלופות עד הגמר, ושנים אפיינה את שלבי ההכרעה ביורוקאפ, יולב קאפ גביע קוראץ' ודומיהם. וכפי שראינו השנה, גם סדרות לא מבטיחות לקבוצה "האיכותית והראויה" להגיע לבאר ולשתות ממנה. כי מה שמאפיין את כל שיטות ההכרעה בכדורסל העולמי הוא קיומו של "פוסט-סיזן": סיכום של ההישגים מעונה ארוכה ומתישה לכדי יתרון יחסי קטן בתקופה שבה הכסף מונח על השולחן. והמאני טיים הוא הזמן בו נכתבות אגדות וטרגדיות, נולדים גיבורי ספורט ומיליוני אוהדים נזכרים למה הם אוהבים ספורט. בזמן הזה צריך להתעלות, ובעיקר, מה שעשית קודם מסתכם מקסימום ביתרון ביתיות, שגם הוא, למעשה יכול ללכת פייפן בערב אחד לא מוצלח.

ומאני טיים הוא לא פייר. אבל הוא הביא אליפות אירופה לפנרבחצ'ה מהמקום החמישי, אליפות יוון לפנתנייקוס שהייתה כל העונה פחות טובה מהיריבה העירונית, והביא את קליבלנד לגמר , ולא את בוסטון שסיימה בראשות המזרח. חוסר התאמה בין עונה רגילה ומאני טיים הביא את אותה קליבלנד לפני שנתיים לגמר עם חצי סגל, ושנה אחר כך גרם לה לחלק את הכוח באופן מרגיז כל העונה בשביל להתפוצץ בסוף עד הטבעת, כשהיא גוברת באופן אירוני מאוד, על קבוצת העונה הרגילה הטובה בהיסטוריה. במאני טיים יש מי שמתעלה ומי שנחנק. התעלות של הרגע האחרון. זה מה שהביא את קליבלנד לחזור מפיגור שנה שעברה, נתן לג'ורדן לפחות חצי מהאליפויות שלו, ונתן לגולדן-סטייט את המשחק שלישי העונה שהכריע את האליפות. הוא הפך את מנצ'סטר יונייטד ב-1999 לאגדה ואת ביירן מינכן לטרגדיה. והקבוצה שתזכה הערב, תהיה זו שהתחילה למצות את היכולת שלה לפני שבועיים או זו שגלתה בחודש האחרון שבכלל יש לה יכולת, תהיה ראויה מאוד. היחידה האפשרית.

קיימת בעולם הספורט אפשרות להכריע בלי מאני טיים. זו הדרך המקובלת לקביעת אלופה במשחק שולי, מוזר ולא פופולארי בשם כדורגל. כל הליגות הבכירות בעולם, כולל זו הלא בכירה בכלל שלנו, מסתיימות בסוף העונה הסדירה. ומי שהיה הכי טוב במצטבר זוכה באליפות. האם לסטר או עירוני קרית שמונה היו שורדות פלייאוף כמו בכדורסל? סיכויים גבוהים מאוד שלא. מאות מיליונים בעולם טוענים בתוקף שכדורגל הוא ספורט מרגש. שיקום אחד שרוצה ככה את הכדורסל שלו.

עד אז,

יאללה הפועל!!!

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

הרהורים ליום השואה: הצצה לנפש של שואיסט בהתהוות

אני יודע. מי שרוצה לגמור את הדוקטורט שלו לא אמור לפרסם שום דבר חדש, אבל ביום השואה לפעמים אני לא מצליח להתאפק ובשביל לשמור על הכללים אני מפרסם דבר ישן. את הטקסט הזה מצאתי בסידור המסמכים האגרסיבי שהתרחש אצלנו ממש בערב פסח. כתבתי אותו בעמדת השמירה על שער הכניסה הדרומי למוזיאון ישראל, שם עבדתי כמאבטח קבלן מושפל מאוד, ב-25 באפריל 2006, יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשס"ו. שנה קודם לכן נפתח המוזיאון ההיסטורי החדש של יד-ושם. חמישה חודשים לפני כן ביקרתי בו לראשונה, ובאותם ימים רק התחלתי לאסוף חומר לסמינר שהייתי אמור לכתוב בשביל פרופסור צימרמן על המוזיאון. עוד לא ידעתי שהסמינר יהפוך לתזה, שתהפוך לדוקטורט. בערך חודשיים אחר כך, בעמדה אחרת במוזיאון ישראל, ספרה לי מ' על העבודה ביד-ושם, כאפשרות להחלץ מהעבודה הקבלנית, והשאר היסטוריה. אני סטודנט שנה ג' לתואר ראשון בהיסטוריה, נשוי טרום ילדים, גר בירושלים (500 דולר לדירת שניים וחצי חדרים באחת השכונות הכי יקרות בעיר. נשבע). פחות מחודש לפני כן נבחר לראשות הממשלה אהוד אולמרט, כי הוא הזכיר לציבור את שרון שהלך לישון. האדם המושפל והפתטי ביותר בפוליטיקה הישראלית עמד בראש מפלגת אופוזיציה לא רלוונטית של 12 מנדטים וקראו לו בנימין נתניהו. כתבתי את הטקסט הזה לעצמי, כי הייתי חייב, בפרץ של שעתיים. הוא מופיע כאן בתמלול מדוייק של דף הנייר עליו הוא נכתב, למרות שלא הייתה מזיקה לו עריכה מסיבית, והוא כולל גם בורות בחלק מהעובדות ובעיקר המון אמיתות שלא הייתי חותם עליהם היום. אחרי שכתבתי אותו היה ברור לי שהוא נכתב לאיזשהו נמען, ואפילו ניסיתי לפרסם אותו ב"פי האתון" שכמובן לא היה ערוך למפלצות של 2000 מילים. אני משער שאם היה לי בלוג, הייתי מפרסם אותו כבר אז, היום יש לי בלוג (גם אם אחד מוזנח מאוד), ואני מפרסם אותו. יש בו המון ממי שהייתי, חלק מהייסודות של מי שאני היום, ולא מעט חומר מעניין למחשבה, ואולי חצי נחמה להמון אנשים שימצאו את עצמם במבוכתו של החפרן שהייתי עוד לפני שהפכתי לשואן מקצוען.

השנה התרגשתי עד דמעות בטקס יום השואה. איזה משפט משונה. כל כך זר לכל מה שאני חושב על עצמי. עכשיו אני יושב לכתוב על זה. כנראה שדברים משונים קורים בצרורות. איך בכלל הגעתי לשם? את ההחלטה קיבלתי ממש ברגע האחרון. "מבוא לנצרות" נגמר רבע שעה לפני הזמן ושיעור גרמנית אמור להתחיל רק ב-12:45, מה שהותיר לי באמצע שעה שלמה. רוב הסיכויים שבמקרה אחר הייתי מחליט לוותר. התלבטות עמומה, לא משמעותית, ישבה לי מהבוקר בחלקו האחורי של המוח, והנטייה הכללית היתה להעדיף קצת שקט וכוס קפה בדרך לעוד יום ארוך. בדרך מהשירותים לקפיטריה זיהיתי את ההמונים צובאים על הכניסה לאולם עצמאות מקסיקו, לשם הועתק הטקס מפאת הגשם שלא בא. בלי לחשוב על זה יותר מדי מצאתי את עצמי עומד בתור לעוד עמדת אבטחה מיותרת לבדיקת תיקים, שמנעה ביעילות מהמרצח שכבר הסתנן לאוניברסיטה להתפוצץ דווקא בתוך אולם מקסיקו, גם אם לא בתוך ההמון הצפוף שביקש להיכנס.

בטקס עצמו לא היה שום דבר שהיה אמור להפתיע או לזעזע אותי. הגעתי אליו בתחושה שמלווה אותי בכל טקס ממלכתי מאולץ ומאולתר של בית ספר, תנועת הנוער, היחידה או האוניברסיטה. תמיד התרוצצה שם בחורה עמוסת כוונות טובות, שעמלה זמן ממושך לגיוס האנשים, ואיסוף של כמה שירים בנאליים וקטעי הקראה לא משתנים, וכעת היא לחוצה שכולם יודעים איפה לעמוד ומתי להיכנס. בקושי מצאנו מקום לשבת באולם הגדול, שבו מארחים כנסים עם אורחים חשובים מחו"ל ושם מחלקים את המלגות השוות באמת. התחושה שליוותה אותי לא הייתה של עצב, זלזול או ציניות. המילה המדויקת היא אדישות. עוד טקס חסר מעוף, כי צריך לציין, לזכור, לא לתת ליום לחלוף לידנו, ומצד שני מה כבר אפשר להגיד שלא נאמר. לרוב רישומו של הטקס חולף כבר בדרך הבהולה לשיעור הבא. לעיתים מכירים בשיחת חברים כמה עצוב ובזיוני שאגודת הסטודנטים הרימה טקס סתמי, תוך הסכמה כללית ש-X, שלמדה שנה מתחתנו ביסודי באמת שרה מאוד יפה.

באופן כללי יש לי בעיה עם יום השואה בישראל ועם סוג הזיכרון שהוא מייצג. קביעתו ביום השנה העברי למרד גטו ורשה, ומיקומו בין פסח לתאומים הסיאמיים יום הזיכרון+עצמאות, הופכים אותו למזקקה של האידיאולוגיה ומתביישת בהולכים כצאן לטבח. שההיסטוריה היהודית היא מסורת בלתי פוסקת של נרדפות הנפתחת בפרעה הרשע ומגיעה לשיאה עם היטלר דרך שורה של צוררים שטבחו בעם היהודי כי לא הייתה לו מדינה עצמאית וצבא קטן וחכם. טבחו בנו, שרדנו, ולנו לנו לנו ארץ זו. לפיכך יש לנו מונופול על השואה, על הזיכרון, על העם היהודי כולו ועל המוסר בכללותו.   בשם כך מותר לנו לקבוע את חוקי המשחק של המאבק באנטישמיות, כולל ההגדרה מהי אנטישמיות, להתייחס באדנותיות ליהדות התפוצות (הלגיטימית לא פחות מאיתנו ובמידה רבה מבטאת המשכיות ליהדות לדורותיה יותר משהציונות תוכל אי פעם להיות), להטיף מוסר לכל העולם שידע ושתק, ואת חובו, הנטול מעצם טבעו כל אפשרות של פרעון עתידי, עליו לשלם במזומן למדינת ישראל, נציגתם הלגיטימית והבלעדית של הנרצחים. מותר לנו לדרוש מגרמניה המתחדשת אשמה נצחית ותמיכה בלתי מסוייגת ותלויה בכל צעד של ישראל, ללא שום סיכוי שבתמורה נתחיל לחבב אותם או נפסיק לחשוב שכולם נאצים. בעיקר מותר לנו להחזיק בתפיסת ביטחון קיצונית המונעת מחרדת השמדה עתידית ומאפשרת לנו לרמוס זכויות אדם ולדכא עמים אחרים כי לעולם לא עוד צאן לטבח. הפעם אנחנו נהיה הקצב, אנחנו נחזיק בנשק. כאשר העולם מחולק לחזקים וחלשים עדיף וטוב להיות עם החזק. האם מדינת ישראל היא הלקח שעלינו לקחת מהשואה? האם סכנצת הרשע מאיימת רק על העם היהודי? לדעתי לא. מה שהציונות מדגישה היא שהשואה היא אירוע יהודי יחודי, שייכת ליהודים, ולקחיה אמורים מיושמים על ידי היהודים ולמענם. (מה שלא מפריע לנו לדרוש מכל העולם להשתתף בחגיגה, בתנאי שאנחנו מתווים את החוקים…). המילה יהודים הוזכרה המון פעמים במשפט האחרון, אבל האמת היא שבהתייחסות לשואה הפכנו בעיקר לישראלים, והדבר בולט מאוד בטקסי יום השואה, כולל זה שאני נקלעתי אליו.

כשנכנסנו לאולם ליוותה אותנו גרסת מעליות אינסטרומנטלית של "דברים שרציתי לומר" של פוליקר. פוליקר מתאים למעמד רק בזכות היותו דור שני לשואה, אך זכותו של השיר הכל כך אישי של רוטבליט הוא בעיקר בהיותו עברי ושקט. שיר יום זיכרון קלאסי. לא היה מדובר ב"אפר ואבק" או "כאן התחנה טרבלינקה" העוסקים במישרין בנושא, אפילו לא ב"פרח" העוסק במוות (לא בשואה. שלא הייתה בשום אופן "מלחמות לצדק")  ופופולארי מאוד בימי זיכרון. סתם פוליקר. מדורת השבט הישראלית. שירי יום הזיכרון, שואה וחללי צה"ל כאחד, מאופיינים בהיותם עבריים ושקטים. מעטים הנספים בשואה שבכלל ידעו עברית. ההמשך המוסיקאלי לא היה טוב בהרבה. שתי סטודנטיות מוכשרות ביצעו את "הכניסיני תחת כנפך" בביצוע של ריטה. עוד שיר אהבה אישי ומקסים בין גבר לאשה, הפעם של המשורר הלאומי של המפעל הציוני. אותו שיר ממש בוצע בטקס האוניברסיטאי האחרון שהייתי בו לפני שנתיים, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ברגע שהכל סיפור אחד, אין בעיה שהשירים יהיו אותם שירים. הרי אין באמת הבדל בין לוחמי המחתרות, לחיילינו האמיצים שלאחרונה הוסיפו להם גם את הרוגי הפיגועים. כולם מסרו נפשם כדי שעם ישראל יגיע אל המנוחה והנחלה בפלסטינה. השיר השלישי היה חזק ולא מוכר, ונגע לשואה במישרין. דרך עיניים ציוניות של משורר ישראלי. לא היה כאן שום דבר יהודי. לא אירוניה דקה, לא שירים מסורתיים, קל וחומר לא יידיש.

דיקן הסטודנטים נשאה נאום בו הטילה על הדור החדש את המשימה לזכור ולא לשכוח כי העדים שעברו את התופת הולכים לאיטם בדרך כל הארץ. כאילו מאז ראשית המדינה היו ניצולי השואה אוכלוסיה שהכתיבה את מדיניות הזיכרון, ורק כעת, שהיא הולכת להיעלם נוטלים בלית ברירה פוליטיקאים ואידיאולוגים שלא היו שם את רשות הדיבור ועיצוב דעת הקהל. אותם ניצולים שבמשך דורות התביישו בעברם תחת כובד אתוס הגבורה, ושבמהלך הטקס הועברה בין הנוכחים עצומה להצלתם מחרפת רעב (יוזמה יפה לכשעצמה).

סטודנטית הקריאה מכתב שכתבה השחקנית גילה אלמגור לנכדה בעת ששהה במסע לפולין. היא סיפרה לו שהוא נמצא על אדמה קשה של אנשים רעים. הייתי בפולין פעמיים, ומדובר בארץ יפיפייה. בכירת השחקניות שלנו הביעה תקווה שהנכד יגדל במדינה שקטה שהשלום שורר בה, כיאה לכל אומן ישראלי המחזיק בדעות "שמאלניות", המתמצות בתקווה הבנאלית שלא יהיו עוד מלחמות, בה נוכל בשקט להמשיך לשנוא את הפולנים והגרמנים. היא הגדירה את המסע כאקט החינוכי הנעלה ביותר הקיים, מסע, שלפחות כשאני לקחתי בו חלק לפני תשע שנים, שם דגש חזק מאוד על הלאומיות הישראלית, הגאון העברי, והתרסה מכוונת נגד הפולנים המקומיים.

האירוע החריג בטקס הסטנדרטי הזה היה נאומו של יו"ר אגודת הסטודנטים יקיר שגב. שגב עצמו הוא דמות מרשימה. קטוע יד מילדות שכנגד כל הסיכויים הגיע להיות קצין בכיר בצה"ל ביחידה המובחרת "אגוז", וסיפורו סופר אינספור פעמים בכתבות סופשבוע מהודרות. סמל מדהים של ניצחון הרצון. אינני מכיר אותו אישית, אם כי כששירתי ב"חומש" מנוחתה עדן הוא הגיע עם כמה טירונים של אגוז שהגיעו לאבט"ש, והדהים את חבורת התותחנים המנומנמת שניצלה את הקו בכדי להחריב את הכרס הרחבה ממילא, בכמות אדירה של שכיבות שמיכה שביצע בפלוגה עם ידו האחת. כיו"ר האגודה יחסינו מסתכמים בכך שבעקבות העלאת דמי החבר במכה אחת בכמעט 70%, נבצר ממני הכבוד להיות חבר אגודה בתקופת כהונתו.

קשה להתעלם מיקיר שגב. גוף שרירי בחולצה קצרה החושפת יד ימין מפלצתית מול שרוול שמאל ריק. שגב לא מדקלם נאום יום השואה. הוא מדבר אל הקהל בהתלהבות. נטול ממלכתיות או תקינות פוליטית, עניו רושפות. ידו האחת מתנופפת באוויר או מכה בסטנדר שלפניו. כל כך התרגלנו לשמוע את הנרטיב הציוני של יום השואה בפאתוס מונוטוני של משפטים צפויים, שהיה כמעט מפתיע איך דיבר שגב ללא דף, איש צעיר, יציר האידיאולוגיה הזו זועק אותה בדם ליבו.

בנאומו הוא יצא ישירות נגדי. כמובן שלא אישית אלא רעיונית. נגד הבחינה המורכבת של הדברים, נגד מגמות שמבקשות לבחון מחדש את הסיפור הציוני, והדגיש שחשוב להיות בוטה וישיר דווקא באוניברסיטה פוסט-מודרנית, פוסט-ציונית ודקונסטרוקטיבית כמו שלנו. שלוש פעמים יצא מפיו הביטוי "מגדל השן", תוך שהוא מציב עצמו כמנהיג צעירים כריזמטי היוצא נגד הממסד המסואב והמזדקן. לסיום הוא אישר לנו ביום הזה חובה קדושה לשנוא לא רק נאצים אלא גרמנים, פולנים ואוקראינים ובכלל לצעוק ולכעוס על כל העולם, כולל אלוהים.

שגב הוא החלום הציוני בהתגלמותו. צעיר מלא אמונה וכח שמדגיש את הלקח הציוני של השואה מעמקי ליבו. אדם שריכז תעצומות נפש שלא יאמנו- בשביל להיות קצין קרבי בצה"ל. לא עוד הרבה שנים הוא יהיה ראש הממשלה שלנו. שיא הרואי לסיפור כמו שלו. קשה להאמין שאני אצביע בשבילו, גם אם הוא לא יעלה בבת אחת את מס ההכנסה בשבעים אחוז בשנתו הראשונה…

מה בכלל הביא אותי לשם אם ככה אני מרגיש? אני משער שזה הצורך הפנימי לעשות את הדבר "הנכון", ההכרה בחשיבות של ציון ממלכתי גם אם הוא לא לרוחי, וגם קצת פחד קמאי לעשות צעד שיהפוך אותי ממבקר מבפנים למי שיצא מחוץ לגדר. סיבות התופסות יפה גם באירוע השנתי בו אני חוזר למדים ויוצא לשלושה שבועות כחייל ישראלי בשטחים הכבושים. וחוץ מזה נדמה לי שעמוק בפנים אני לא באמת פוסט-ציוני, אלא יותר "ציוני מאוכזב", שמקווה לציונות אחרת בעתיד ויודע לבקר את הציונות של העבר.

מה אם כן כל כך ריגש אותי? אף אחד מהדברים שתיארתי עד כה. הרגשתי זר בישראליות הגאה, שאין בה כמעט כלום מעולמם של ההולכים, שלא היו ציונים ולא ישראלים אלא יהודים. לתפיסת יהדות שהיא שותפות גורל חסרת מוצא ומנותקת מהדת ומהמסורת לחלוטין שותפים רק הציונות והיטלר. היהודים שנטבחו לא דיברו עברית, לא החזיקו נשק, וכמיהתם לארץ הייתה דתית-מסורתית. ברוח הטקס כל כך קל לשכוח שמרבית הנספים היו חרדים. כן כן, "דוסים", "פינגווינים", לבנבנים וגלותיים. אם אכן היה ממש בטענה הציונית שמדינת ישראל היא נפגעת ישירה של השואה, שכן הניספים היו אזרחים פוטנציאלים של המדינה שטרם קמה (כפי שאכן עלה סביב סוגיית השילומים) ויהודי אירופה היו כאן איתנו, יהדות התורה היתה זוכה לרוב מוחלט בכנסת. יותר שטריימלים מטי-שירטס, יותר יידיש (שהייתה מן הסתם השפה הרשמית) מעברית. שירים חסידיים בראש המצעד. החרדים שאנו כל כך נהנים לשנוא (מוצצי דם, מושחתים, מסריחים, גלותיים) לעיתים עד כדי הצבעה למפלגה שתילחם בהם (הסטודנטים היו מהתומכים העיקריים…) האם השואה הייתה באמת ישראלית? או אולי יהודית? אפילו ב"יזכור", אבן הפינה של הטקס, אנו מחליפים את "אלוהים" המסורתי ב"עם ישראל".

הרגע שחנק אותי היה דווקא הסיום הסופר-בנאלי. הקהל יעמוד לשירת התקווה. עומדים. ההמנון הלאומי כמסר הסיום. עין לציון צופייה, ארץ ציון ירושלים. מתאים לי? לא, ובכל זאת אחרי היסוסים החולשה לכוחו המיתי של ההימנון הלאומי מנצחת ואני מצטרף מגומגם בערך ב"הומיה". ואז זה פתאום מכה בי. חסר לי "אני מאמין". ה"המנון" של הדתיים שמקדים את התקווה בכל טקס של הציונות הדתית, שכל כך שנאתי בתור ילד דוס. (א. מעולם לא האמנתי בביאת המשיח וחרה לי שזה המסר המרכזי כאילו אין יהדות בלי משיח. ב. מה הקשר בכלל ביום הזיכרון???) ובמקום המנגינה המודרנית יחסית ששרים בדרך כלל, בלי כוונה התחיל להתנגן לי בראש דווקא ה"אני מאמין" שנכתב על ידי חסיד של חסידות ששכחתי את שמה, על טרנספורט לאושוויץ, והגיע לרבי בעזרת אחד הניצולים שקפץ מהרכבת. הגעגוע ליהדות ההיא היכה בי כל כך חזק תוך כדי שירת התקווה שנהיה לי גוש ענק בגרון שעלה והציף את העיניים. הפחד הילדותי שאמצא בוכה בהימנון של טקס יום השואה (!!) ניצח והדמעות נדחקו. אך המועקה נשארה.

יצאתי מהטקס מוטרד מאוד. שהרי לא את אדמתם ואת עצמאותם חיפשו היהודים ברגעי התופת, כי אם את המשיח. איש לא צעק "טוב למות בעד ארצנו", הם צעקו "שמע ישראל". ויהדות מחוץ למסגרת הראיה הציונית אינה קיימת בעולם של יקיר שגב והטקס האוניברסיטאי. היא נספתה באושוויץ. דידתי לכיתה  בשביל לגלות שיעור גרמנית מלא באנשים שהאדישות ניצחה אצלם, ומרצה שכנראה לא שמע שהשיעור אמור להתחיל באיחור. יותר משעה שקעתי בנבכי השפה שהולידה את הרוצחים, אבל גם את היידיש, שכה חסרה לי קודם לכן.

שעתיים אחר כך אני במוזיאון ישראל, שם אני מנסה להתפרנס כמאבטח, בעמדה שהרדיו תקוע בה רק על רשת ב', הערוץ הממלכתי. הצינור הרשמי של האידיאולוגיה הציונית. דווקא שם להפתעתי קיבלתי את ה"אני מאמין" שלי (עם מבטא גלותי!), לכל איש יש שם, חווה אלברשטיין ושירים ביידיש. איך זה בעצם קורה שהטקס הצעיר של הדור החדש שומר על האידיאולוגיה יותר טוב מהממסד עצמו?

רשת ב' היא ערוץ של זקנים. אלו שהקימו את המדינה והמציאו את הציונות. אף אחד מחביר לכיתה לא שמע היום רשת ב', וגם אני, אם הייתי בעמדה אחרת הייתי מדפדף בין גלגלצ ו-88 בלי לשקול כאופציה את גילגולו הרדיופוני המנומנם של ערוץ 1. נדמה לי שהדור ההוא לא חשב בכלל לוותר על הכל באופן כל כך מקיף וגורף. היהדות והגולה היו עבורם נקודת המוצא. הם התחנכו עליה, היא זרמה בדמם, ינקו אותה מהוריהם. הציונות הצברית הגאה היא המהפכה שהם יצרו. בכך שהישן נראה להם מובן מאליו טרחו להעביר הלאה רק את החידושים והמהפכות. ובשורה התחתונה נשארנו גולם שקם יוצרו, ומחזיק בתפיסה חלקית המאמצת רק את המסקנה המהפכנית שהגו הוריו בלי שילמד את ההיסטוריה עצמה, הפך אותה לחזות הכל, מנותק משורשים, מסורת ואיתם גם סיכוי אמתי לזיכרון השואה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

איך אתה מסוגל להצביע לערבים? ניתוח לב פתוח של הצבעתי לרשימה המשותפת

ושוב אנחנו כאן. תשעה ימים לפני הקלפי. בשלב הזה אני משער שלכל אחד יש כיוון, וסיפור מסוים שהוא מספר לעצמו סביב הפתק שהוא מתכוון לשלשל, או סביב אפשרויות הבחירה וההתלבטות.  אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי. גם כי הסביבה דורשת (ע"ע הכותרת), גם כי זה סיפור חדש שמספר את עצמו בזמן אמת, והקשר בין מה אנחנו מרגישים לגביו ומה הוא הולך להיות עדיין פתוח מאוד, וגם ,כמובן, כדי שתבואו גם.

הרציונל: בחירות, ברירות ומחדלים

את הנאום המלא נתתי כבר ערב הבחירות הקודמות. אפשר לחזור לפרק הפותח של רשימת הצפרדעים העוסק בימין הישראלי, ולפרק הסיום של רשימת הבחירות בו אני מסביר את התמיכה שלי בחד"ש. נקודת הפתיחה שלי היא בדיוק שם. סוגיית ערביי ישראל היא עדיין בעיני השאלה הגדולה והחשובה ביותר של מדינת ישראל, ושותפות פוליטית ישירה בין ערבים ליהודים היא עדיין התשובה. התהליך של סימון האזרחים הערבים ומתקפה על שאריות השייכות שלהם המשיך גם בקדנציה הזו ביתר שאת. לאורך כל כהונת הממשלה, ובאופן קיצוני מאוד בזמן מלחמה, לחלקים הולכים וגדלים בימין פשוט נשבר לשחק את המשחק הדמוקרטי של נציגות מיעוט בפרלמנט. המשחק הזה מתנהל כבר כמה שנים. לערבים יש מפלגות. אף אחד לא מבין כמה ולמה. המפלגות האלו מצד אחד קטנות ושוליות, פסולות לכל תפקיד ציבורי שהוא לא ממלא מקום יו"ר הכנסת, וחסרות כל יכולת השפעה. מצד שני ניתן לנצל את עצם הקיום שלהם בשביל לסמן אחר מוחלט בתוך הפרלמנט שמונע מהימין לשלוט, מצה"ל לנצח ושיא השיאים הוא בטענה שהוא מונע מהאוכלוסייה הערבית את שיפור מצבה בכך שהוא מתרכז בזהות ופרובוקציות ולא מניח לציבור הערבי להיות שואבי מים טובי לב ושמחים בחלקם. הסיפור הזה של ערבים שעומדים על בימת הכנסת ואומרים משהו שהוא לא הכרת טובה לציונות שמונעת מהם את גורל אחיהם בסוריה, הלך והפך בלתי נסבל יותר ויותר בעיני הימין, עד כדי שבירת הכלים. בצד ההסתה הבלתי פוסקת שהפכה את חנין זועבי אישית למטרה המאוימת ביותר של רצח פוליטי בישראל, ברית הימין-מרכז, כמו שרק היא יכולה העבירה חוק יעודי שימנע מהערבים את עצם הייצוג הפוליטי שלהם.  מספיק להביט 15 שניות בהרכב הכנסת הנוכחית ובסקר החביב עליכם שמדמה את זו שתבוא: יש כל מיני דרכים לפעול להגברת ה"משילות". העלאת אחוז החסימה היא לא אחת מהן. זה חוק באושים שנוצר אך ורק כדי שהיהודים יוכלו למשול בלי ערבים מעצבנים בזווית של העין. הטיעון "אם לא טוב להם שיתאחדו" עמד כחומה בצורה מול כל האשמת החוק בגזענות. על זה חשוב להבין כמה דברים. היהודים אמרו פה לערבים בצורה מאוד ברורה שהם יכולים להיות מיוצגים בכנסת תחת כותרת אחת בלבד. ערבים. זה נחמד מאוד שיש להם פוליטיקה עם דעות מגוונות, אבל בפרלמנט הישראלי הם ערבים וזהו. הצורך להתאחד היה תוצר של רדיפה. תוצר של איום, ותוצר של אין ברירה. כשחשבתי מתי לעזאזל חיבורים פולטים משונים נוצרו אצל יהודים עלו בחכתי שתי דוגמאות.  הציונים, הליברלים והחרדים שהתאחדו בגרמניה אחרי עליית הנאצים לשלטון (ולא דקה קודם) וההתארגנויות החמושות הספורות בגטאות שביקשו למחות כשאותם נאצים רצחו להם את כל הקהילה (וגם אז בחלק מהגטאות זה לא היה מספיק בשביל לגשר על תהום פוליטית). חיבורים כאלו קורים בשעת חירום. כאשר הרוב משתמש בכוחו בשביל להגדיר בשבילך מי אתה זכות האדם והאזרח שלך נפגעת משמעותית.  לי היה ברור שאם הרוב היהודי החליט שהערבי יסתום את פיו, כל יהודי בעל מצפון חייב להתייצב ולוודא שקולו של המיעוט נשמע. אני אצביע לחד"ש מתוך הזדהות, ולבל"ד רע"ם ותע"ל מתוך סולידריות עם המדוכאים. כבן הרוב שקם על המיעוט אני אתן את קולי בשביל שבל"ד תוכל להמשיך לעצבן אותי, ורע"מ יוכלו להמשיך להתעסק עם דברים שבגדול לא מעניינים אותי. אם ל-20 אחוז מאזרחי המדינה אין זכות דיבור, כל הסוגיות שמאוד מאוד מטרידות אותי ונוגעות במישרין לחיי (כגבר יהודי ישראלי) מאבדות את התוקף המוסרי שלהן.

פיתוח: על הזדמנויות מפתיעות שלא היו שם קודם

שילוב של כמה משתנים הפכו את הצפרדע לכמעט נסיכה. השינויים בתוך רשימת חד"ש, המרכזיות שלה ברשימה המשותפת, ותביעת האצבע המאוד בולטת שלה במצע המשותף וברוח של הקמפיין. עצם זה שהמשותפת מציעה קול שמשלב בין אגרוף הכרחי ליד מושטת. ההכרעה הברורה בנושא נשים ויהודים, והכותרת ששמה את השיתוף ולא את האתניות במרכז. מזל שבאה פרשת הסכם העודפים עם מרצ בשביל להזכיר לנו שזו לא הולכת להיות חד"ש עם 15 מנדטים על הגב של שאר המפלגות אלא משהו מורכב יותר. ההתעמקות האישית שלי בשותפים החדשים לימדה אותי בעיקר שהשיח כלפיי בל"ד בתקשורת העברית כולה הוא שילוב של סילופים שקרים והסתה. גם המיצוב שלה בעיני חלקים בשמאל כמפלגת ימין לאומנית רחוק מאוד מהמציאות. בל"ד ותע"ל התגלו מבחינתי כשותפים ראויים לדרך, שאולי לא הייתי מצביע עבורם אבל ילחמו איתי במרבית המקרים על דברים שחשוב לי לקדם. מדובר בכוחות דמוקרטים ראויים שהלוואי שהיו יותר כמוהם גם בפוליטיקה היהודית (ושאף אחד לא היה מגדיר לעולם בהקשר היהודי כ"ימין"), שהקול שלהם, גם בהקשרים שאני ממש לא מסכים אתו, הוא חשוב, אם לא קריטי, בדמוקרטיה הישראלית. כשאני קורא את מצע המשותפת מדובר בסט ערכים שרובו הכמעט מוחלט מייצג היטב את האידיאולוגיה שלי. אם נלך על המינימום- מצב בו יום אחרי הבחירות הרשימה המשותפת חוזרת לפעול כארבע מפלגות שאין ביניהן כל קשר, זה worst case scenario שאני חי אתו לגמרי בשלום.

מה שלגמרי לא צפיתי אז זה שהרשימה המשותפת שתקום תהפוך מבחינתי לשלם העולה על סך חלקיו ולמרכז של רוח חדשה ותקווה, שחד"ש על ארבעת המחוקקים הנפלאים שלה, לעולם לא הייתה יכולה לייצר לבדה. עצם ההקמה, הרוח הטובה ברובה שהאיחוד הזה הביא, והפוטנציאל הפוליטי האדיר שלו הוא דבר שאני לא מוצא בשום מפלגה אחרת. עד האיחוד היה די ברור לאן הספינה הישראלית נוסעת, ותפקידו של השמאל בירכתיי הספינה היה די ברור.  הדיבור על חורבן הדמוקרטיה, אווירת הנכאים ותחושת האצבע בסכר. התייצבות של ערביי ישראל ככוח אחד שאי אפשר להתעלם ממנו זה טוויסט בעלילה. כרגע היד המושטת של עודה לציבור היהודי שנויה במחלוקת בציבור הערבי ובקרב השותפים הפוליטיים. כל זה נכון כשבבחירות הקודמות היהודים של חד"ש בל"ד ודעם ביחד הביאו סביב חצי מנדט. מה יקרה אם יביאו מנדט וחצי? שלושה? חמישה? התגייסות מסיבית למען "המחנה הדמוקרטי" יכולה להפוך את הטוויסט בעלילה ל-game changer אמתי. כזה שיהווה את הבסיס לשמאל ישראלי חדש, שמציע חזון אמתי למדינה וחברה דמוקרטית.

האתגר: הביגמיה של טלב אבו עראר ושאלת הברית עם השמרנים

נתחיל ביישור קו אידיאולוגי: אני לא מוצא הרבה קשר בין עולם הערכים שלי לבין עולם הערכים של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. אני משער שהמחלוקת הזאת חוצה הרבה מאוד קווים בגנום האידיאולוגי שלי, שהעובדה שאחד מנציגיהם לכנסת נשוי לשתי נשים היא רק סממן מאוד קיצוני ובולט שלה. אני חושב שפוליגמיה זה דבר נוראי. הלוואי ולא הייתה בעולם פוליגמיה. עד לפני שלושה שבועות, פוליגמיה מבחינתי לא הייתה דבר שבאמת קורה בישראל, רלוונטי איכשהו לחיים שלי, או משהו מעבר לדעה ברורה מאיליה בסל הדעות של אדם מודרני שמתיימר להיות פמיניסט. רק החיבור הפוליטי עם החברה הבדואית הפך את הסוגיה הזו למשהו שהוא חלק מחיי, מהמחשבה הפוליטית שלי, משהו שאני חייב עליו  לעצמי דין וחשבון. זה התחיל כצפרדע עצומה שאני צריך לבלוע והביא אותי למחשבה עקרונית מאוד על אוכלוסיות חלשות, שמרנות, שמאל וכל מה שבאמצע.

הבעיה הכי קשה בקולות צו פיוס עם כוחות דתיים שמרנים היא סוגיית זכויות הנשים. מניסיוני האישי בחוגי דתיים-חילונים, חמש דקות אחרי שווידאנו שלכולנו יש 10 אצבעות וכולנו יהודים ואוהבים לראות מכבי בימי חמישי, הגיע הבקשה, המאוד מאוד מנומסת, שאם אנחנו רוצים לשמור על המרקם העדין שנוצר, על השותפות השברירית, מתוך כבוד הדדי ומוכנות לשמוע של כל הצדדים, אם אפשר לקיים את המפגש רק גברים, או שהנוכחות נשית תהיה מוכפפת למגבלות מסוימות. זה בדיוק השלב שבו אמורים לשבור את הכלים מבחינתי. זו לא עוד סוגיה שאפשר לדחות או לחפף בה. ייהרג ובל יעבור.  אם המשמעות של הרשימה המשותפת הייתה כניעה ולו המינימאלית ביותר לערכיה של התנועה האסלאמית, הייתי מאחל לתנועה בהצלחה ומחפש לי מקום אחר להיות בו. אלא שזה ממש לא המצב. גם חד"ש וגם בל"ד מציבות במקום השני שלהן נשים. לא סתם נשים, נשים פמיניסטיות. פמיניסטיות מהסוג שמגרד לשמרנים שוביניסטים עמוק עמוק מתחת לבשר. מהסוג של "למה ככה?" ו"אולי יותר בשקט" ו"הלוחמנות הזאת היא לא מה שטוב בשבילכן". בחברה שהיחס למנהיגות כמו מירב מיכאלי וזהבה גלאון נובע מחוסר היכולת להכיל פמיניזם מודע לעצמו, חנין זועבי ועאידה תומא סלימאן אמורות להיות סדין אדום של כל שמרן. הן בפנים. בצמרת. בעשירייה הראשונה. בהנהגת התנועות שלהן ובמרכז הקמפיין הציבורי של הרשימה המשותפת. מצע הרשימה המשותפת, שהוא תוצר של מאבקים מרים בין הכוחות השונים והסותרים שמכילים את הרשימה מכיל שמונה סעיפים שהחמישי שבהם הוא זה:

הרשימה המשותפת נאבקת למען שוויון זכויות לנשים בכל תחומי החיים, ונגד כל צורות הדיכוי, הניצול, האפליה והאלימות נגד נשים במשפחה, בעבודה ובחברה, לרבות פשעי רצח נשים. הרשימה נאבקת להבטחת זכות הנשים לחינוך ולעבודה, ולהשתתפות פוליטית, חברתית ותרבותית.

בכל שותפות פוליטית קיים החשש לצאת "אידיוט מועיל" של הצד השני. מי שלא יכול לחיות עם זה לא יכול ליצור שום שותפות. לי נדמה שתנועות פרוגרסיביות ודמוקרטיות אמורות להיות פתוחות, גמישות ובטוחות בעצמן. במפגש עם שמרנות מסתגרת לשמרנות יש הרבה יותר מה להפסיד והוא הרבה יותר מסוכן לה מבחינת האופן שבו היא תופסת את העולם. ובמקרה של הרשימה המשותפת די ברור מי הולך לקנוסה. דמיינו לעצמכם שתחת איום ולמען מטרה משותפת יחליטו כל הזרמים ביהדות ארה"ב להתפלל יחד. התפילה נקבעת בבית הכנסת הרפורמי, ונקבע שהרבה הקונסרבטיבית תעבור לפני התיבה באחת התפילות. ובניגוד לכל מה שאתם יודעים על סוגיות של שוויון מגדרי ביהדות- האורתודוקסים מגיעים. הם שמים את פעמי רגליהם במקום שמאיים על כל תפיסות העולם שלהם. הם באים להתפלל בשם ומלכות במקום שהם לעולם לא יתנו לנשותיהן או לבנותיהן לדרוך בו. האם באמת הדבר הנכון הוא לזרוק אותם חזרה הביתה ולהודיע להם שעד שהם חוזרים עם הנשים הם לא רצויים? מה יש כאן יותר, סיכוי או סיכון?

חלק מהערכים של שמאל, בכל מקום בעולם, הוא לדאוג לאינטרסים של השכבות החלשות. של המוחלשים, השקופים, הנרדפים. של הפועלים ועובדי הקבלן. של העובדים הזרים חסרי הזכויות. באופן נסיבתי אך מובהק, אותה מצוקה, מחסור, מאבק הישרדות ושוליות חברתית באים הרבה פעמים עם תפיסת עולם שמרנית ו/או דתית, שלעיתים קרובות מאוד כוללת בתוכה בורות, קסנופוביה ותפיסות מאוד לא מערביות של מעמד נשים וילדים. שאלת מיליון הדולר היא מה לעזאזל אמור איש השמאל לעשות עם זה?  להודיע עקרונית שהוא עובד רק עם עניים שמאלנים? שהפועלים יחזרו כשילמדו להיות ליברלים? שעד שהשכבות המושתקות לא יהפכו לפרוגרסיביים אנשים אחרים שיודעים מה טוב בשבילם ייצגו אותם? אותו ביגמיסט ידוע לשמצה הוא גם במקרה הנציג היחיד בכנסת של האוכלוסייה הבדואית, החברה הכי ענייה, מסובכת, מושתקת ונרדפת מקרב אזרחי ישראל. האם השותפות אתו, היא לא חלק אינטגראלי, מהותי, מחייב של השמאל? האם הפתרון לסוגיה המאוד מורכבת של "הפקרת" הנשים הבדואיות על ידי ברית עם הגברים שלהן תקודם איכשהו על די פסילת השותפות? בלב העשייה הפוליטית השמאלית, מקרל מרקס עצמו והלאה, תמיד עמדו בורגנים שהחליטו להיאבק עם ולמען מעמדות אחרים.  נדמה לי שכל עמדה שמתנה שותפות פוליטית בטוהר אידיאולוגי גוזרת על השמאל הישראלי להישאר בגדר סל דעות נכונות של בורגנים משכילים, שלעולם לא יוכלו להגיע לשלטון או אפילו ליצור אלטרנטיבה מהאופוזיציה. כי מהפכה שמאלנית חייבת לכלול את הערבים, החרדים ועיירות הפיתוח. לא רק בגלל שיח הזהויות או רב תרבותיות אלא כי אלו השכבות העניות, הנזקקות והמושתקות שאם השמאל לא מדבר אליהן ואיתן לא בטוח שיש לו זכות קיום.

הרוח: נפש יהודי הומיה

השאלה העיקרית שמפנים כלפיי קרובים ואהובים היא "איך אתה מסוגל". איך *נפשית* אני מסוגל "להצביע לערבים" בלי שתרעד לי היד. אז מכיוון שביממה האחרונה בנט היסטרי מדחפורים שמפנים את עפרה, ביבי עומד איתן מול חלוקת ירושלים והשמאל הציוני חוזר לכיכר, כנראה שאפשר להוציא את השיקול הנפשי-רגשי מהארון. סוד כמוס: גם סמולנים מצביעים מהלב. מאחורי כל הפעילות החתרנית שהימין תופס כאיום קיומי, עומדת המון פעמים מוטיבציה יהודית גלויה מאוד. של עם שהיה שק החבטות והאחר המוחלט של המערב מאות שנים, והעובדה שבשמו הקימו מדינה שמסוגלת להפלות על בסיס דת או גזע תופסת אותו חזק בגרון של התודעה ההיסטורית האתנית שלו. כאשר אני עומד להכניס למעטפה בגאווה גדולה מאוד את הפתק "ודעם" ולתת את קולי לרשימה המשותפת (חד"ש, רע"מ, בל"ד, תע"ל) אין אני עומד יחידי. עמדי ניצבים כאן בשעה זו מיליוני זוגות עיניים של אבותי ואימותי, עיניו של כל יהודי שסבל מאנטישמיות, מאפליה, מרדיפה, והביט אין אונים אל דלת שכנו הסגורה. הולך איתי כל לא-יהודי, ממגנצה ועד חברון, שקם ועמד לצד יהודי נרדף, ובראשם עשרות אלפיי חסידי אומות העולם. עומד לצדי הרב השל הצועד בסלמה עם מרטין לותר קינג, והיהודים שלחמו עם מנדלה בדרום אפריקה, עומדים איתי "ואהבת לרעך כמוך", "מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך", "ועשית הישר והטוב". שרשרת ארוכה שבקצה העליון שלה עומד נסיך מצרי שרואה מולו עוול ומשלם בכל מה שיש לו בשביל לנקוט עמדה. וכולם מהנהנים לי בראשם וחיוכם אומר לי  "כן, בן. בדיוק ככה". הצבעה לרשימה המשותפת היא הדבר הנכון, הצודק, וגם הפוליטיקה הכי יהודית שעשיתי בחיים שלי.

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 17 תגובות

חשיפה! בלעדי! דו"ח סודי על הסמול היהודי

בס"ד חדר"ג סודי ביותר, כ' בשבט התשע"ה
***
לכבוד האח הגדול נ"ב, הקומונר העליון,
***
מאת: סוכן סמוי  י"כ, קוד סוכן "וי"כ את המצרי ויטמנהו בחול",
***
קוד מבצע "אליהו על הר כרמל"
***
ה' עמכם אח שלי!
***
דו"ח תקופתי לנעשה במחנה נביאי הבעל:
***
הסיפור הזה של האחדות הוא אכן חשוד מאוד. שלושה מעגלים קבועים של מאבק בתוך קהילת הבוגדים פשוט מסרבים לתפקד.

***

דעם לא רצה. אני לא יודע לאן המצביעים שלהם הולכים אבל הרעש שהם עשו התפוגג לגמרי.

***

איחוד הרשימות של העמלקים פוצץ לחלוטין את המחלוקות הנזעמות בין תומכי חד"ש ותומכי בל"ד בקרב הערב רב ה"יהודי". חלק מהם התנדף למרצ, בלי לעשות יותר מדי רעש.

***

גם חזית המאבק על ציר מרצ-חד"ש דוממת כאילו לא היה מדובר בשאלת מיליון הדולר של קהילת הבוגדים רק עד אתמול.

***

הסוגיה המרתקת ביותר היא ההעדר הכמעט מוחלט של מאבק בחזית בה הגיס החמישי אמור לאגף את המרכז. וזה מוזר כי רק לפני רגע יחימוביץ, הקרובה בהרבה לאידיאולוגיה הבוגדנית, קורקסה בכל הארסנל של הסכין בגב האומה.

***

ההערכה שלי, אחרי כמה שנים בעורף האויב שבפנים, שזו בדיוק הנקודה. יחימוביץ היא שמאלנית, לפחות בחלק מהנושאים. בכל אחד מהסוסים הטרויאנים מקוננת עמוק בלב איזו שלי קטנה, וכשהיא מפלרטטת עם עמישראל ואנ"ש זה פוגע בו אישית. כשאוטואנטישמים מסתכלים במראה, אף פעם לא מביט אליהם ממנה בוז'י. גם כשהם ממש שיכורים.

***

בקיצור, שקט פה מאוד בתוך הנגמ"ש. הכי שקט מאז שנשלחתי למשימתי הקדושה. וזה אומר שהם מתכננים משהו.
***
כי זה לא שהפייסבוק שלי מת, הוא פשוט מדבר בעיקר עליך. על גזענות, על קפיטליזם חזירי ועל ביבי. אני לא יודע איך זה קרה, אבל בסבב הזה כל הקנים שאמורים לגרום לשבעת הקוקואים אכולי השנאה העצמית האלו להרוג אחד את השני מכוונים החוצה ומאיימים על שלמי אמוני ישראל.

***

אתה יודע איך זה תאים סרטניים. כשהם לא אוכלים אחד את השני הם אוכלים את ההתיישבות ביש"ע. גם אם הם מיעוט. גם אם בשום קונסטלציה הם לא יהיו 100 ק"מ ממוקד של קבלת איזושהי החלטה. מאז מעמד הר סיני יש להם יכולת מיסטית לדפוק הכל באפס כלים.

***

קדימה אח גדול. אתה חייב להכנס לחזית המלחמה בעמלק. מאז הרסיס בתחת לא שמענו אותך והעם צמא למים חיים. ליברמן הכופר וביבי האופוטוניסט עוקפים אותך בסיבוב, דווקא בתחום שהוא הכי שלנו. משהו מכליל כזה. גנבים. פושעים. ביטחון. סומך עליך.

***
בב"ח לתו"ע,
***
עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ
***
שלם אפרת אימפריה!
***
סוכן סמוי י"כ.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

ביקורת רדיו: רצועת הסאטירה של גלצ בשישי בבוקר: בועט ורדיקלי, אולי יותר מדי

ביום שישי האחרון נטשתי את מכורת הכלניות בה אני מתגורר, ונסעתי ליער שוקדה, לראות את הכלניות שכולם רואים, וזוג חברים שלא ראיתי מזמן. מסקנות: אכן יש שם יותר כלניות, והרבה יותר אנשים. הדרך הקצרה אפשרה לי להיחשף על קצה המזלג לדבר מוזר ומעניין: רצועת הסאטירה של שישי בבוקר בתחנת הרדיו הצבאית. בסך הכול האזנתי לגל"צ מהשעה 8:45 ועד 9:10. זה היה מפתיע, מטלטל, שובר פרדיגמות. סאטירה כמו שלא שמעתי בחיים שלי, בטח לא בישראל.

לפני שאפתח בביקורת אני חייב קודם כל לפרגן שמדובר בפורמט מקורי, יש שיגידו, גאוני.  הרעיון, המוזר לכשעצמו, של אנשים שקמו עכשיו מתרדמה שנפלה עליהם בשנות השבעים וצריכים להתמודד עם ישראל של ימינו, עבד לא פעם כרקע של דאחקות תקופתיות לא מזיקות, ומיצה את עצמו סופית בסרט הראשון של אוסטין פאוורס.  מה שמיוחד כאן הוא המטרה שאותה החליטה הסאטירה להתקיף. המסורת הסאטירית הישראלית השקיעה רבות בהומור מגזרי, מגדרי ואתני. מראשית שנות המדינה אנחנו מכירים היטב את הדמות הגנרית של דתיים, חרדים, מתנחלים, עדות המזרח (מאוחד או פרוט לעדות לפי הצורך), ערבים, אמריקאים, קיבוצניקים ואת הגרסה הנשית-שוביניסטית של כל אלו. בוקר שישי של גל"צ מציב תחת המתקפה האתנית-מגזרית-מגדרית את העדה שהיא היא הישראליות עצמה ומציגה שורת דמויות אולטרה סטריוטיפיות של הגבר הבורגני המבוגר השמרן הציוני האשכנזי שגנבו לו את המדינה. המערכון הראשון כלל שני גברים מבוגרים שקראו בעיתוני יום השישי ולכאורה התווכחו על דברים. כל פעם מישהו מהם העלה נושא וליהג עליו משהו שמרני, והשני התפרץ לתוך דבריו כשהוא מתעקש על קריאה שמרנית לכאורה שונה של אותו נושא, וכך הם מתווכחים להם: "שמרני!"- "לא אתה בכלל לא מבין בשמרנות אני אגיד לך מה שזה שמרני!"- "לא לא, בגלל אנשים כמוך השמרנות נראית איך שהיא נראית", ובסוף מסכמים "אני מבין שבענייני שמרנות אתה חסר תקנה, לפחות אנחנו מסכימים ששמרני", ועוברים לנושא השמרני הבא. בעשר דקות ששמעתי ה"פרשן" עם השם האשכנזי (הבחירה בשמות מובהקים, אחד אשכנזי ושני ס"טי שיבהיר שלכאורה האשכנזיות של השיח "היא בכלל לא אתנית" היא עוד הבנה שנויה במחלוקת אך חריפה של יוצרי התכנית) הוציא מפיו את המשפט "משוגעים, מה יש להם שם אלה?" שלוש פעמים: על מתנחלים, שוטרים ומזרחים. אפשר להתפייט רבות על גבולות השייכות, פנים וחוץ, מרכז ופריפריה, נורמה וחריגות שהצליחו לזקק כותבי הסדרה לתוך המשפט הזה. הם לא השאירו אותו בחלל, אלא הפכו אותו למנטרה. לאחר שדנו בכל מיני נושאים "שישראלים נורמליים מתעניינים בהם" הם סיימו את המערכון שלהם ב"פינת הביזאר" בו הם דיברו על זה שבסדרת טלוויזיה מזרחים לא עמדו בצפירה של יום השואה (ע"ע משוגעים מס' 3), והתחלקו באופן כמעט צפוי לזה שזועם ולזה שבכלל לא מאמין שזה קיים.

נדמה שסוגיית השואה והמזרחים הייתה הקישור למערכון הבא. פינת התרבות בהנחייתו של שחקן אחר, גם הוא בשם שמתאמץ קצת יותר מדי לבטא "גנריות של הגוורדיה הישנה": שם פרטי שהוא קיצור חבר'ה פלמחניקי, ושם משפחה אשכנזי גנרי. גם הוא דיבר על אותה התכנית. "מי שעומד מאחורי התכנית הזו, אחד מאור זגורי, לא קישון [במילעיל, י.כ.], כן?". כאן הרגשתי שסאטירה סאטירה אבל זה יותר מדי בשבילי. החלפתי תחנה. יש לי הורים, אחד מהם גבר אשכנזי, ולפעמים הם גם מחזיקים עמדות קונצנזוס מרכזיות. הדבר הזה, הוא הכללה גסה שפשוט פוגעת ברגשות הציבור בצורה שמנצלת באופן בוטה את גבולות הסאטירה וחופש הביטוי. אני לא חושב שצריך לסתום להם את הפה. זו תכנית חשובה, מגרדת פצעים, ששבילי היא פשוט קצת יותר מדי. המון דברים טובים אפשר לומר על רצועת הסאטירה של שישי בגלצ: עצם הבחירה ברצועת זמן מתה (שישי בבוקר) מאפשרת ליוצרי הרצועה להיות נועזים ובוטים ולחלוף מתחת לרדאר של הקונצנזוס. שלושת הדמויות שנחשפתי אליהן היו בנויות היטב ומשוחקות באופן שהוא לא פחות ממופלא. הבחירה של שתילת החדשות האמתיות של גלצ בלב הרצועה בשעה העגולה הפכה בעצם את "המציאות" הישראלית לכלי של הסאטירה בלי לשנות בחדשות אפילו תו אחד. איכות הכתיבה, שלעיתים כאמור נוגעת בשמיים היא נקודת התורפה המרכזית שמונעת ממנה להיות הדבר הכי חשוב ברדיו הישראלי וגרמה לי להעביר תחנה. התוכן כל כך סטריאוטיפי, רדוד ומוקצן שהוא או יוצר דחיה או מאבד את המסר.  בקיצור- סטירה מאתגרת, לא לכל אחד, כדאי לנסות לפחות פעם אחת עד שמתייאשים ומחליפים תחנה. 9 בסולם דושבג.

*פוסט זה הינו פוסט סטירי דמיוני. הוא עוסק בתכנית דמיונית ולא יתכן כל קשר בינו ובין דברים שאכן מתרחשים בישראל במאה ה-21.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

נביאים וכתובים/ יונתן פלג (פוסט אורח)

איפה כל מבקשי השלום והאמת? כל אלה שמעדיפים את החי על המת, כל אלה שמבקשים לפייס ולא להתעמת? אלה שבמקום לפמפם סיסמאות ריקות על כוח/עוצמה/ציונות, מדברים על תוכן ומהות. לאן התפוגגו כל שוחרי השקט והשלווה, שונאי המלחמה, שחושבים שמקומו של האדם הוא מעל האדמה, ולא קבור בתוכה? אלה שלא מתביישים לבקש סליחה, וגם יודעים לומר דברי תוכחה?

כל מתעבי המדון שקטים עכשיו, קוראים את העיתון שיצא מהדפוס, בוהים במסך המתעדכן בהודעות הנוטיפיקיישן והפוש, בכותרות בצבע אדום-ייאוש על אנשים פצועים אנוש וגם קצת נזק לרכוש. צפו: פוליטיקאים רוקדים על הדם. חשיפה: איך הם השתלטו על המחבל לבדם. בלעדי: הקול השפוי נדם. מסתמן: מועד הבחירות יוקדם. הידיים ידי ישראל, והקולות קולות מלחמה: אנחנו לא נלך כצאן כמו בימי השואה. אנחנו לא נהסס להנחית את המכה הראשונה. אנחנו לא מפחדים מדרך ארוכה. אנחנו מוכנים למות ולהרוג בשם האמונה.

המהפכה לא תשודר בטלוויזיה, כי המהפכה לא תתרחש. הישארו איתנו כי מיד אחרי הפרסומות אנחנו נמשיך להתחמש, נוסיף להתנקש, נקפיד להתעקש, נדרוך על כל מוקש, ושקט זה משהו שלעולם לא נבקש. אי אפשר לבקש שקט באמצע מצב חירום תמידי. גם בגיא צלמוות לא אירא רע כי הטמטום עימדי. שקט, משפחה ושגרה הם רצונות של יהדות הגולה. שיגיונות של יהודים חלשים, תבוסתנים ולא חכמים, ולא של יהודים-לוחמים עם פוסט-טראומת-עמלק בין האוזניים, עם עשן המשרפות לנגד העיניים, דור שלישי למספרים על הידיים עם פצצת אטום בין הרגליים. אנחנו עם קשה עורף, עם שמוכן להילחם בחורף גם אם אין באמת צורך. עם עז מצח עם יד חזקה וזרוע נטויה. כוחנו במותנינו ולשוננו רינה, מרגע היוולדנו ועד שובנו למקום רימה ותולעה על כל רמ"ח ושס"ה.

גם אם לא יקומו להורגנו אנחנו נמשיך להשכים, וחרון אפנו נישא למרחקים (על פי מקורות זרים). כ י  א נ ח נ ו  ל א  מ פ ח ד י ם. כי כל ישראל אחים. כי ישראל ערבים זה לזה אבל לא לערבים. נביאי השלום צופים אילמים שרואים ולא נראים, שומעים ולא נשמעים, דני-דינים של קידוש החיים. לנביאי השלום כבר לא קוראים נביאים. קוראים להם עוכרים. קוראים להם סמרטוטים. קוראים להם סמולנים. קוראים להם בוגדים. קוראים לצל ולאריות, והם קוראים להם גיס-חמישי-אוטואנטישמים-בני-זונות. ולפעמים גם קורעים להם את הצורה בהפגנות.

את נביאי השלום והאמת החליפו נביאי הביבי והאיווט. נביאי הרסיס בישבן. נביאי הערבים-הם-כמו-סרטן. נביאי הלהיכנס לעזה, נביאי הקמיקאזה. נביאי האם-אין-אני-לי-מי, נביא הצר-עולמי. נביאי התקציב לביטחון, נביאי הלקפוץ-על-הרימון. נביאי ברירת-שמשון, ונביאי הנסגור-חשבון. נביאי הפלדה והשריון, נביאי הדגל-על-הארון. נביאי האל-חשש, נביאי היתגדל ויתקדש. נביאי השוחות בחול, נביאי האלמנות והשכול. מביאי הפחד וההרס, מחוללי השנאה והארס. אנשי הננקוט-בכל-האמצעים, מנהיגי העלינו-לא-מאיימים. ראשי הפילוג והמפלגות, שרי הלהרוג-או-לא-להיות. כל אלה ונביאי העת-להפגיז-ועת-לירות, הם באופן עקבי גם מנצחי הבחירות.

עוד חודשיים נלך לקלפי, נראה מה נביא.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

"בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים" (והיה עוד איזה עניין)

בגלל אותה שנאת חינם אנחנו, חילונים ודתיים, שמאל ימין ימין ושמאל, מפרסיקו היושב על כס המלומד הרוחני ועד דב חנין אשר בבור הקומוניזם האתאיסטי, יושבים במעגלי שיח של אהבת חינם. באופן כללי אני נרקומן של זהות יהודית, ומאוד בעד שכמה שיותר אנשים מסוגים שונים יתעסקו בה כמה שיותר, אבל איכשהו השנה תשעה באב העלה לי שלוש מחשבות מסוג אחר לגמרי. שתי אנקדוטות ונקודה אחת רצינית למחשבה.

1. הקורלציה בין עד כמה בוערת בעצמותיך הקמת מזבח יהוה בחראם א-שריף לכמות אהבת החינם שאתה משפריץ היא פשוט מדהימה.

2. מעניין שדווקא העיסוק הפילוסופי-תיאורטי במונח אבסטרקטי כמו "אהבה" תפס כל כך, בניגוד לסיבות שהביאו לחורבן הבית הראשון, שתיקונן כולל עמידה מוסרית מול עוול קונקרטי.

3. כל הסיפור הזה, "סיבות החורבן", תקף רק בתוך ראיית עולם דתית. מבחינה תיאולוגית דברי הימים הם אפוס עצום שמתאר את היחסים בין עם ישראל ואלוהיו. כל היתר תפאורה, כלי משחק, לא שחקנים אמתיים על המגרש. לפי התפיסה הזו, הגויים (קבוצה שולית של 99 פסיק משהו אחוז מאוכלוסיית העולם) הם כלי שרת ומדד לבחינת היחסים בין העם והאל. כל פורענות דורשת קודם כל תיקון פנימי ותשובה פנימית, כי השורש אף פעם לא טמון בגורם חיצוני. אין גם צורך להבין אותו, לדבר אתו, או להתחשב בדעתו. כל עוד ה' מבסוט על עם ישראל, שאר האנושות לא תהווה בעיה.

אלא אם כן אתם דתיים (ובהקשר הישראלי רצוי חרדים), אתם אמורים לחשוב שלאירועים היסטוריים יש הקשר היסטורי. שסיבתיות היסטורית היא רלוונטית, ושלסובייקטים הארציים-אנושיים יש חלק והשפעה על ההיסטוריה, ולא רק לתיאולוגיה רוחנית. שני בתי המקדש העבריים חרבו בהפרש של מאות שנים ובהקשרים היסטוריים שונים מאוד,  אבל לשניהם משותפת התעלמות בוטה מחוק השכונה מס' 1, "לך תתעסק עם מישהו בגודל שלך". התגרות של דגי רקק באימפריה אזורית אפשרית רק בתנאי אחד: שיש לך גב של אימפריה חזקה יותר. זה בדיוק היה סוד ההצלחה של מרד החשמונאים. כשיהודה חשבה שזה הסיפור שלה עם מצרים מול בבל חרב הבית הראשון. יהודה של שנת 70 (שטח תחת כיבוש רומאי מזה 133 שנה) אפילו לא טעתה בבחינת הכוחות האזוריים, היא פשוט החליטה להתאבד.

אולי זה רק אני, אבל התנהלות ממשלת נתניהו מול האימפריה היחידה שיש גורמת לאיוולת יהודה מול רומא להחוויר. אני לא הולך להיכנס לסוגיית הידידות, מה מותר ואסור בין חברים או כמה העמדה האמריקאית אמורה לחייב אותנו. אלו סוגיות חשובות שראוי להתווכח עליהן 365 ימים בשנה. כעת אנחנו נלחמים. נלחמים בכסף אמריקאי בזמן שאמריקה לבדה מגנה בגופה על ישראל מפני מחיר בינלאומי כלשהו. הגב האמריקאי הוא הדבר היחיד שמאפשר לליברמן להסתובב בשכונה עם חזה נפוח. זה נכון שאת רוסיה לא מגנים על הרבה יותר, אבל אנחנו לא רוסיה. אתם יכולים לשאול את סרביה מה קורה שדובון קטן מתבלבל וחושב שהוא יכול לשחק אותה דוב רוסי. זה בכלל לא קשור לאם אנחנו צודקים או לא, או כמה העולם אנטישמי (לפי ההסברה שלנו: כל מי שהוא לא איסלמופוב, גזען מוצהר ומנוי לישראל היום). זה קשור לכך שאתה יכול לירוק על ולנשוך את היד שמאכילה אותך תוך כדי שהיא מאכילה אותך בערך עד גיל שנתיים וחצי. יכול להיות שהאמריקאים כל כך צריכים אותנו שהם בחיים לא יעזו. אני חושב שזה רעיון לא טוב לנסות את זה. לא תוך כדי מבצע שספק גדול יכול להתקיים אם אמריקה מחליטה על שביתה איטלקית של יומיים.  אני לא אומר שזה יקרה, אבל אם לארה"ב ימאס מישראל, זו סכנה קיומית למדינת ישראל הרבה יותר מכל מנהרה. כמעט כל ערוץ תקשורת ישראלי סיפק אתמול "כתבה"  שהלכה בערך כך: "תוך כדי הירי על הדרום, ברק אובמה חגג יומולדת 53, וכעת נמשיך לנון-אייטם גזעני שמשלב חוצפה, בורות וערמות של כפיות טובה". מבחינה מסוימת הכתבות האלו הן סכנה למדינה יותר מכל הפגנת שמאל. יכול להיות שהמסקנה ההיסטורית של חורבן הבית בכלל לא רלוונטית. יתכן ומה שנחוץ פה הוא פנל רב משתתפים מכל קצוות הקשת על שנאת חינם, אבל במקביל כדאי שנתחיל לחפש תירוץ תיאולוגי-אמוני לחורבן הבית השלישי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

ערב הפסקת האש: הגיס החמישי מתפרק מנשקו

אני לא נביא, אבל זה לא כל כך מופרך לחשוב שיתכן שבימים הקרובים תחתם הפסקת אש. מכיוון שאני מכיר את הנוהל היטב אני יוצא פה בקריאה פומבית, חגיגית, נרגשת ובלתי משתמעת לשני פנים: זה לא אני. הפסקת האש הזו לא באשמתי, לא יזמתי אותה, ולא גררתי את ההנהגה הצבאית והמדינית בניגוד לרצונה אל שולחן המו"מ העקיף וטקס החתימות החשאי.  אני מרגיש צורך להצהיר את זה כך כי אני מריח השחזת סכינים ויש לי חשש סביר שתביעות האצבע שלי יושתלו בזירה רגע אחרי שמישהו יתלונן על כאב גב. מעכשיו והלאה אני הולך להתרחק מסכינים, לא להסתובב מאחורי הגב של אף אחד ובאופן כללי להחזיק את הידיים טוב טוב מאחורי הגב של עצמי. אני מקבל על עצמי לא לעכב, לרפות, להחליש או ללחוץ אף אדם או ארגון, להתרחק ממקלות ומגלגלים, ולא להיכנס לסוסי עץ בשעות החשכה. אני מעניק בזאת לממשלת ישראל ולצה"ל מנדט מלא לעשות כל מה שההנהגה תראה לנכון. ש"ילכו עם זה עד הסוף", "יגמרו עם זה אחת ולתמיד", "יחסלו את חמאס", "יצרבו את התודעה", ויממשו את היכולת שלהם לנצח, מבלי לשאול אותי או להתחשב בדעתי. אני פשוט מת לדעת פעם אחת ולתמיד מה יקרה כשאני לא מפעיל את כוחות הקסם שלי.

אתם הרי יודעים איך זה עובד: מספיק שאני מרים שלט, או מעלה סטטוס בפייסבוק ומיד ארגוני טרור נזכרים לעסוק בטרור, הפלסטינים נזכרים בכיבוש, ערביי ישראל באפליה,  האנטישמיות החדשה חושפת את שיניה, והאנטישמיות הישנה נעורה מתרדמת יפי הנפש שלה. גלגליו של הצבא החזק במזרח התיכון פורסים זחל קולקטיבי, וממשלת ישראל נאלצת לעשות חצי עבודה. הגילוי של העובדה המדהימה שיש לי השפעה היפנוטית על מדיניות ישראל אכן היה בו בכדי להפתיע. ככישלון אלקטוראלי מוכח המלווה בהאשמות עיקשות על ניתוק מהמציאות, והעדר מוחלט של הון שעשיתי מתעשיית ההימורים מוזר שיש לי איזושהי השפעה על פעולותיו של ראש ממשלתנו האהוב, אך המציאות היא שאני פשוט שולט בו ביד רמה. מריונטה.

אז זהו. החלטתי להסיר את העול הנורא של חוות דעתי, שמונעת בהבל פיה המתייפייף מישראל לנהל מדיניות לאומית גאה. מכיוון שחוץ וביטחון זה בכל זאת תחום מרכזי, מדובר פה בג'סטה די כבדה, והיא לא באה בחינם. אני מבטיח לשחרר את ראש הממשלה  מאחיזת החנק שלי שתוקעת את מבצע "צוק איתן" בתמורה לניצול כוחי הבלתי מוגבל בתחום אחר. חלילה לי מלהפעיל את ביבנו נגד האידיאולוגיה של עצמו. אני גם לא אגזים ואבקש ממנו את כל חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, אבל שיבחר אחד. אחד בלבד. אם אני לא טועה ההשראה הרוחנית של רוה"מ טענה שעל המדינה לדאוג לכל אזרח לקורת גג, ביגוד, בריאות, חינוך ואוכל. מעבר לזה זה כבר קומוניזם חזירי.

אז ביבי יקירי, זה הדיל: בטחון לשיטתך באין מפריע תמורת מ"ם אחד. בלי קריצות, הפרטות לחברים, מגבלות תקציביות, איומי סרק בחורבן המשק או מסמוס בחוק ההסדרים או בוועדת הכספים. קח נושא אחד, שאביך הרוחני הגדיר כחובת המדינה היסודית כלפיי אזרחיה, ופשוט תדאג לו. כמו שצריך. בלי הבדלי דת גזע או מין. אחרי שתביא שקט לדרום וגאווה לכולנו אני בטוח שזה ממש קטן עליך.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

"אורות השאלה": קרעי נפש ליום הכיפורים

רבים וטובים ממני כבר ניסו לתרץ מדוע נקרא ראש השנה במסורת "יום הזיכרון". בין התירוצים הדחוקים לפירושים המופלאים, אני יכול להעיד שמאז ערב החג הזיכרון שלי פשוט נכנס לסחרור מוחלט. את הזמן המשפחתי החופשי, האהוב והפשוט מציפים מערבולות פנימיות, סערת נפש, גייזרים רותחים שמבקשים לפרוץ ולצוף. וכולם קרעי עבר, זיכרונות מלכויות ושופרות שחשבתי שפתרתי, שנפטרתי. כל עוד זה הסתכם בחלומות בהקיץ וחוסר ריכוז כללי זה התחבר לא רע לדברים שקורים לי ממילא. אבל הדבר הזה גוזל את לילותיי, שב וכותב את עצמו, ואני יודע שלא יהיה לי מנוח אם לא אכנע לו ואשתף פעולה. אעשה סדר בבלאגן, בידיעה שאני עלול גם לבלגן על הדרך את כל מה שמסודר: דת, טקס, בית כנסת, אלוהים ואני. ימי זיכרון לכפר על נפשי, תשס"ד.

הבן יקיר לי

דת זה קודם כל אבא. גם ההוא, הגדול, ששומע הכל, מבין, רואה. שאפשר לבקש ממנו כל מני שטויות של ילדים ולפנות אליו בעת מצוקה, ואף לראות את דמותו עטורת הזקן בעננים. אבל מעבר לכך זה הממשי, הפרטי. זה שנוסע לעבודה כל יום ראשון פעם לצפון ופעם לדרום וחוזר לכבוד שבת. שכל סוף שבוע אפשר לפרוץ לשנת הצהריים שלו ולסחוף אותו לשחק איתנו על השטיח. אבל בבית הכנסת הוא לגמרי שלי. זמן קדוש שבו לא צריך להלחם עליו, אלא הוא נלחם עלינו. ללמד אותנו את הקודים התרבותיים, המילים, פרטי הטקס. מה בדיוק הוא עושה עם הטלית ומתי מנשקים, זזים, משתחווים. מילים, שתיקות, התפעמות, מנגינות, קול ראשון קול שני. לפעמים אנחנו נשארים לבד, אבל זה ממש לא נורא כי אז אבא שלנו הופך למנצח של כל התזמורת המופלאה הזו, ואין אף חזן יותר טוב ממנו בכל היישוב. בצד העניין הפרוידיאני של התאווה לזכות בגאוותו והכרתו, האהבה שלי לבית הכנסת על טקסיו הייתה חלק מהותי ואמתי לגמרי בכל נימי נפשי הילדותית.

מגיל צעיר מאוד אני מנסה לצום כמה שיותר, ומגיל 9 שורד את כל יום הכיפורים בלי אוכל ושתייה. את המנגינות האהובות אני שר ממחזור שזכיתי בו בגיל 10, המעוטר בהקדשת ראש המועצה הדתית על השיגי יוצאי הדופן בלימוד משניות בעל פה. חוויית הימים הנוראים זכורה לי כהתרגשות שאין כדוגמתה. עומס אדיר של ייחוד טקסי וליטורגי שקורה רק פעם בשנה. בכיתה ד' אני זוכר שכל כך התקשתי "לחזור לשגרה" שהתחלתי לשיר את הוידוי היומיומי של תפילת תחנון במנגינה שרק יום קודם לכן העניקה לו משמעות כל כך אחרת ביום כיפור, וזכיתי כלאחר כבוד בנזיפת המורה. אף פעם לא הייתי התלמיד הכי דתי בכיתה, וגם לא באתי מהבית הכי "דוסי", אבל אפשר לומר ש"עפתי" על הקטע של טקסים ובית כנסת בזוג כנפיים פרושות ובעיניים בורקות ופעורות.

אני מסתער בהתלהבות על כל חלק בתפילה שמותר לילדים להוביל. מתחיל בשיר הכבוד, "אנעים זמירות" בין שחרית למוסף של שבת, חמש דקות של תהילה. אחר כך מקפיד להשכים ולהגיע עשר דקות לפני תחילת התפילה בתקווה ששולץ, הגבאי המיתולוגי של ביה"כ "הרב תכליתי" שנפטר ממש לאחרונה, ייגש דווקא אלי ויגיש לי את הטלית המקופלת שמסמנת לי שנבחרתי להוביל את "פסוקי דזמרה" (הקדמה ארוכה ומתישה למדי שמרבית המבוגרים מנצלים בצדק בכדי לתפוס עוד 25 דקות שינה בלי להפסיד שום דבר חשוב). בהמשך זה כבר "קבלת שבת". בכתה ה' אני לומד את טעמי ההפטרה וקורא בשם אבי שמברך את הברכות את הפטרת בר המצווה שלו. את בר המצווה שלי אני הופך להצגת יחיד שיש בה יותר מקומץ היבריס, אבל גם דחיפות של מי שפתאום מותר לו ולא מצליח להתאפק. אחרי שאני קורא את כל הפרשה וההפטרה, אני נשאר על מקומי אחרי מטר הסוכריות ומוביל את תפילת מוסף. לאט לאט אני הופך לחלק מהנוף המוכר של חזני בית הכנסת ובית הספר, מתחזן בכל תפילה אפשרית, קורא בתורה ובהפטרות. את "הספר שלי על עצמי", יצירה חמודה של ד"ר סוס בה ילדים מספרים על עצמם, נדמה לי שקיבלתי בגיל 8. בשורה הריקה המוקדשת לשאלה "אני יודע מה אני רוצה להיות שאהיה גדול" מעטרת בכתב ידי החרפושי התשובה "חזן (רב ששר)". אני יכול רק לדמיין מה כל התהליך הזה עשה לאבא שלי, ועד כמה הוא היה לנגד עיני כל אותה עת. אני יכול גם לדמיין באותה מידה מה זה עשה לו שכל העסק התחרבש דווקא עם היורש.

ממלכת כוהנים וגוי קדוש

ישיבה תיכונית היא הרבה דברים. בצד תפקידיה כפנימייה וכתיכון היא גם מנסה לחנך לסוג של אוונגרד רוחני. הדבר מתבטא ביתר שאת בימים הנוראים. התלמידים מבלים את החגים הרחק מקהילות המקור שלהם, ומשלימים מהלך שמתחיל בר"ח אלול, שבו הם פחות בני עשרה שאמורים קודם כל לגמור בגרות ויותר עבדי יהוה החוגגים את מלכותו בעולם ומכינים עצמם כיחידים וקבוצה ליום הדין. התפילות ארוכות, ומאופיינות בשירה וריקודים. זה מקום שבו אתה חלק מהתפילה והתפילה חלק ממך, זה לא ליד ולא כאילו. אין את ארוחת הצהריים המשפחתית שתפריע, וביום כיפור מדובר ב-25 שעות שכמעט כולן עוברות עליך בבית הכנסת. החוויה הרוחנית שהישיבה מציעה בימים נוראים היא חזקה מאוד, ומכיוון שהיא טוטלית ואוונגרדיסטית היא גם יוצרת שבר, ולא רק אצל יוצאים בשאלה. יש לא מעט יוצאי ישיבות שלא מצליחים לחזור הביתה. את הימים הנוראים הם שבים ועושים בישיבה, במעגל חיצוני מיוחד בשבילם, צופים בצעירים שהם היו פעם. השבר של "החיים", כלומר עבודה, משפחה וכו' גורמים תחושה של אבדן וגעגוע אצל רבים מבני המזרחי בפרוס עליהם הימים הנוראים. כי אחד הדברים שהישיבה עושה (בכוונה או לא זה כבר דיון אחר) זה לבטל את היהדות התרבותית-קהילתית מפני האוונגרד הרוחני. אנחנו לומדים לראות במשפחות שלנו ובבתי הכנסת בהם התפללנו מקומות בורגניים, מנומנמים, שרחוקים מאוד מעבודת ה' "אמיתית". אומרים את זה לא מעט על היחס של מוסדות החינוך לספרדים אבל זה נכון במידה רבה לכולם. בצד הצער על מנגינות שהן "לא בדיוק כמו בבית", וחזנים שהם הרבה פחות טובים מאבא, חלקים נכבדים מהתיכון הייתי לגמרי בתוך זה. וזה נכון גם כשהשאלות התרבו, הסתירות נחשפו, והייתי עמוק בתוך התרחקות מהחברה הדתית, מהדת ומבורא עולם העומד בראשה.

שבוע לפני הימים הנוראים בכתה י"ב נסעתי לא' חברי היקר, שעזב את הישיבה שנה קודם והיה הראשון לעזוב את הבית ולהחזיק דירה בירושלים. "שישי בערב" שהוא לא ערב שבת. ארוחה רגילה, מונית לעיר, לרקוד עד אמצע הלילה ב"אנדרגראונד", מועדון מיתולוגי בכיכר ציון ששימש כמחנה פליטים לקטינים, דתלשים, שבאבניקים, עובדים זרים וכל מי שלא היה עובר סלקציה באף מועדון אחר. לשמוע איזה שירים משמיעים בגלגלצ בשבת בבוקר, לעשן בלי לחכות לכוכבים. לחכות לשווא לעונש, או לפחות לרגשות אשמה שיסמנו לך שמשהו בדרך שאתה לוקח הוא לא נכון. ומיד אחר כך יום הכיפורים. שאותו לקחתי הכי ברצינות בחיי. הארכתי בתפילתי יותר מכל הרבנים, וברגעים הדלים שבין התפילות נשארתי בבית המדרש ללמוד, רק לא לתת לרגע להתפוגג. להפוך לרוח ולא לתת לגוף המנוול להתערב, לא הפעם. אז גם חוויתי חוויה דתית בפעם האחרונה. לא אתיימר לתאר איך זה אצל אחרים, אבל אצלי זו חוויה שההיבט הפיזי שלה מרוכז בגרון. בדיוק בין המוח ללב. זה די דומה למועקה, וממוקם בדיוק באותו מקום, רק שבמקום משיכה מהתהום, אותה משיכה מגיעה מהשמיים. חשבתי שאני נלחם, מתחנן על חיי, מחפש תשובה. היום נראה לי שבעיקר נפרדתי, שהיה שם רגע של הכרה באבדן ותחילתו של אבל. מקובל לתאר חזרה בשאלה כיציאה מחושך לאור. כהשלה של עקבה חיצונית בדרך לחופש ולאני האמתי. כמובן שזה גם כך, אבל אצלי היה גם אור שהייתי צריך לכבות. שני גויים בבטנך, וזה הזמן לדילול עוברים. ושניהם אני. לגמרי אני. אני שנרשם לישיבה גבוהה בדרום הר חברון בשביל "ללכת עם זה עד הסוף" לפני שהוא מוותר (וברגע האחרון מבין שאין טעם). אני שכבר שנתיים שוכב לו במגירה בישיבה פתיל תכלת שהוא קיבל מאבא והוא רוצה לקשור לטלית של שבת. אני שמפנטז על היום שבו אעבור לפני התיבה במוסף של יום הכיפורים בבית הכנסת של ילדותי. אני שלומד לאכול חזיר, להוריד את הכיפה ביציאה מאפרת, לקום לסדר בוקר שלוש שעות אחרי שהוא חזר מהפאב, ובסוף גם להודיע לאמא ואז לאבא שהוא לא דתי. אחרי הבגרות האחרונה העברתי את פתיל התכלת מהמגירה בישיבה למגירה בחדר בבית. אני משער שאבא שלי מצא אותו שם כשהתחתנתי והחדר הוסב לצורכי עבודתו.

לברוח תרשישה

ימים נוראים, ובראש השנה שלפני הגיוס אני שוב בבית. ביום הראשון אני הולך לישיבה, וביום השני הולך לשמוע את אבא מתפלל ב"רב תכליתי", ולא מוצא את עצמי לא כאן ולא כאן. כשאני חושב על זה עכשיו זה מסביר לי משהו שלא הבנתי על המונח הציוני "החלוץ שלא הגשים". אותו אחד שהלך לתנועת נוער, למד עברית, וספג את כל האידאולוגיה של שלילת הגולה דרך הפעולות, השירים, ערבי ההורה הסוערים. במהלך ההכשרה בחווה בצ'נסטוכובה הוא מבין שהוא לא יכול, או לא רוצה להמשיך לעליה לארץ. האם הוא יכול לחזור לעיירתו ולרשת את העסק של אבא כמו לא היה דבר? הטוטליות הישיבתית, יחד עם הבוז האורתודוקסי ל"בערך", "מסורתי", "חפיף", "לייט" נשארו צרובים בבשרך. מכיוון שגדלת להאמין ב"הכול או כלום", נשארת עם כלום. ביום כיפור ארזתי תיק יפה עם בגדי חג מגוהצים וטלית, סיפרתי להורי שאני הולך לבלות את הצום בישיבה של ק' בגלבוע, ונסעתי עם ג' לים המלח. בצהריים ניגש אלינו בחור לא יהודי (כמו מרבית הנופשים ביום הכיפורים) ומציע לנו את השאריות של הפיקניק המשפחתי. מכיוון שהתארגנו בעיקר על סיגריות אנחנו מסתערים על הלחם, הגבינות והנקניקים לקרנבל של גדי בחלב אימו בעצם יום הכיפורים. תוך כדי לעיסה הוא שואל אותי, "תגיד, לא ראיתי אותך קודם עם כיפה?", "נראה לך?", עניתי בפה מלא, "אתה לא רואה שאני אוכל ביום כיפור?". עמוק בלב ידעתי, דתל"ש דה לה שמאטע, שבהיסח דעת הבד המקולל הזה בטח מצא את דרכו מהכיס לראש במהלך הבוקר בלי ששמתי לב.

מאז החלטתי שאני צם. הסיפור שסיפרתי לעצמי ולסביבה הלך בערך ככה: פעם ניסיתי לא לצום וזה לא עשה לי טוב, וכל הקטע בלהיות חילוני זה להימנע מדברים שעושים לך רע לא? וגם, לכל אדם יש זמן של חשבון נפש: איפה אני, איפה אני רוצה להיות ולמה הם כל כך רחוקים. יש אנשים שעושים את זה ביום ההולדת, אני רגיל מהבית לעשות את זה ביום כיפור, ואני גם רגיל שזה מלווה בכל מיני מצוות. אני לא יודע כמה זה היה נכון אז, היום אני יכול להעריך שבעצם מה שעשה לי רע זו העובדה ששיקרתי להורים.

התחתנתי עם דתייה. באיזשהו מקום זה עזר לי להדחיק. היא עושה מה שחשוב לה ואני עושה מה שבא לי, שברור שאת גבולות היהדות בבית יקבע הצד הדתי (שלמזלי היה ליברלי מאוד). יכולתי לשמור על חיבתי לטקסים בלי הצורך להסביר מה הם בעצם אומרים לי, ובלי להודות שהם חשובים לי הרבה יותר מאשר לה.

עוד קודם היו יחסים משתנים עם ההוא, האבא הגדול. עם הורדת הכיפה עדיין לא היה לי ספק שהוא קיים, ושאני בוחר במודע לעצב את המוסר שלי בעצמי. כמרטין לותר בזמנו הרגשתי ש"כאן אני עומד ואיני יכול אחרת", מוכן לתת את הדין בפני בית דין של מעלה, ולא לעשות שקר בנפשי. והדין הראשון והמשמעותי שגזרתי על עצמי ונמשך עד היום הוא לעולם לא לעבור עוד לפני התיבה כשליח ציבור. בתהליך ההיפרדות דרך תחנות "אני לא יודע מה זה רלוונטי", ו"לא יודע אם יש או אין אבל זה בטוח לא קשור לחיים שלי", איבדתי אותו לגמרי. היה בזה אבל, אבדן, ואלמנטים של רצח אב. כל דמי אבי זעקו אליי מן האדמה, וידי המגואלות בדם אלוהיי כבר לא נפרשו השמימה, מפחד עיני האל המת הבוהות, הריקות, המאשימות. בתהליך ארוך שמאוד קשה לי להסביר אותו מצאתי את עצמי אתאיסט. זה קשור לבחינה רציונלית, להבנה היסטורית של התפתחות הדת היהודית ובטוח גם להתרחקות האידאולוגית שלי מכל מה שייצגה התאולוגיה הפוליטית של הציונות הדתית. מנקודה כלשהי אני לא מצליח להימנע מהעמדה שבסוגיית האמונה מדובר בקשקוש בלבוש, שהמקסימום שאני יכול זה לנתח מה הוא נותן לאנשים. וזה הפך את יחסיי עם בית הכנסת לקשים אף יותר. כניסה לגן עדן אבוד. להסתובב בין המאכלים האהובים עליך כשאתה נטול לחלוטין יכולת לחוש טעם או ריח.

יום כיפור בבית חב"ד רישיקש,הודו. כולם מדברים בגאווה גדולה על איך יואל השריף הביא שחיטה שלא מהעולם הזה, ושלומי האקדוחן (אחלה שמות יש לרבנים במזרח) הבריח את הבשר בקטנוע בשביל שיהיו כנפיים בסעודה מפסקת. הבוז המוחלט הזה למסורת המקומית לפיה אסור להכניס בשר לרישיקש מפאת קדושתה הטריף אותנו. כל החג הרגיש כמו בית תמחוי ענקי בו שורות של ישראלים ששים להגיש את עגלתם הריקה לחבדניקים שיוצקים לתוכה פירה לפי מתכון מדויק של הרבי מלובביטש. לא הרגשתי שהעגלה שלי ריקה, והפירה הזה בכלל לא נראה לי. באמצע מוסף (אני חושב ששוב הרב- החזן-האקדוחן השתיק מנגינה מוכרת בשביל לשיר את זו של חב"ד) הרגשתי שאני לא יכול יותר, עליתי לחדר, הודעתי לאהובתי שאני מתנצר ושתיתי ליטר מים בשלוק אחד. יותר לא חזרתי לבית הכנסת (או לאיזושהי אינטראקציה עם ציידי נשמות במזרח) מה שלא מנע ממני לשבת עם חבר ולשחק קלפים בהמתנה אורתודוקסית לשלושה כוכבים שיאפשרו לנו להדליק סיגריה.

 באחד מימי הכיפורים שלנו בירושלים החלטנו ללכת לכל נדרי בקהילת "מורשת ישראל", בית הכנסת המרכזי של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) בירושלים. נכנסנו בהיסוס לעולם הזר, ואישה מבוגרת הובילה אותנו במאור פנים למקומות פנויים. התפילה כבר החלה, ואישה אחרת בדיוק באותו רגע החלה לשיר בקול מלאכים "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". שנינו פרצנו בבכי.  היה בזה משהו כל כך נכון. ישבנו ביחד בתפילה. משפחה. הנשים, בין אם גלויות ראש, עם כיסוי ראש או עם כיפה, ישבו עם הגברים והיו שותפות מלאות לטקס. מצד שני זה היה מאוד אמריקאי: סידור דו-לשוני, תפילות מסוימות ודרשה באנגלית. הרגשנו שזה יפה אבל לא שלנו. למחרת הלכתי למנחה ב"שירה חדשה", מניין שוויוני עד כמה שהאורתודוקסיה מתירה. בירושלים תמיד נעים ללכת למנחה: ההמון של מוסף כבר הלך, וזה של נעילה טרם הגיע. אין סיכוי שאתה יושב למישהו במקום. עקב מיעוט מתפללים נמצאתי כהן יחיד ונקראתי לעלות לתורה. כמובן שעליתי כדוס ותיק שכבר אי אפשר להפתיע אותו. יעמוד "יוחאי מנחם בן דוד אברהם הכהן". אמא! אמא! נזף בי הגבאי. יוחאי מנחם בן נורית ודוד אברהם. אני מחייך. אורחת חדשה בבית הכנסת. איפה היית עד היום? ככה טוב. הרבה יותר טוב. לא הכול אתה יודע, ובית כנסת עוד יכול להפתיע אותך לטובה. אני נשאר לשמוע אישה קוראת על אלוהים שמושך את נביאו באוזניים מגיברלטר לעיראק בשביל להציל עשרים אלף גויים.

איך שהגעתי למדיסון בגפי, הצביעו לי על בית הלל, מעבר לכביש של המלון בו התאכסנתי.  פיסת מידע שאולי תעניין סטודנט מישראל. אבל אני באתי לפה בשביל לצאת מהביצה, לחגוג את האוניברסליזם האקדמי כמו שרק עיר אוניברסיטה יודעת להציע, ואין לי עניין להחליף אותו בביצה יהודית אמריקאית. בערב ראש השנה אני כבר יותר בודד מגאה ואני מכתת את רגליי לבניין היחיד במדיסון שיש בו מאבטח. רביי אנדראה סטיינברגר מקבלת את פניי. אני מציג את עצמי כישראלי עם רקע אורתודוקסי, שמחפש משהו לא אורתודוקסי. היא מפנה אותי למניין הקונסרבטיבי, בו היא מאמינה יהיה לי יותר נח כישראלי. עוד לפני שלמדתי להכיר אותה, תשובתה הציבה אותה מבחינתי כאדם יוצא מגדר הרגיל. סטיינברגר היא רבה רפורמית. בעולם ממנו באתי בחינה של מי שעומד מולך והפנייתו לזרם שונה משלך (כרועה רוחני!) היא צעד פשוט בלתי נתפס. נסו לדמיין רב אורתודוקסי שמפנה מישהי למניין שוויוני כי שם יהיה לה יותר נח.

הלל ויסקונסין וקהילת "נר תמיד" השוויונית בשכונה בה נולדתי בשיקגו וביליתי בה לא מעט חופשות חשפו אותי ליהדות אחרת. בית כנסת יכולה להיות חוויה משפחתית. הליטורגיקה היהודית היא לא מועדון סגור לגברים. הדת היהודית יכולה להיות מחוברת לעולם, לנהל אתו דיאלוג, ולפעול לתיקונו. אני פוגש נשים בתפקידי רב, מובילות תפילה, עולות לתורה, קוראות, או סתם יושבות בקרב קהילתן עם כיפה מעוצבת ושל צבעוני מעוטר בפתילי ציצית. באיחור אפנתי של כמעט שלושים שנה אני מגלה שמה שהכרתי כ"סדר הקיים" מושתת על יסודות של עוול, חוסר שוויון וחוסר צדק. על מה שחוויתי מגיל אפס, ובגיל עשרים כבר הספקתי לזרוק לעזאזל, דתייה מודרנית ישראלית יכולה רק לחלום, ובעיקר צריכה להלחם בלי שום הבטחה שהיא תנצח. לא הפכתי קונסרבטיבי או רפורמי. מרבית חבריי הקהילות האלו הם אנשים דתיים מאוד. אבל הם מאמינים באלוהים שאני יכול לחיות אתו. הזרמים המתקדמים בארה"ב הראו לי שהנתק שלי הוא לא מהיהדות, אלא רק מהתאולוגיה הפוליטית הישראלית של הציונות הדתית. ויש שם המון מקום לאנשים כמוני. ובעצם גם לאנשים שהם ממש לא כמוני. מקום לכולם. מאז שחזרתי בשאלה אני עושה הכל לבדל את עצמי דווקא במחוזותיי ה"טבעיים". חולצה לא לבנה. אם לבנה אז רק עם ג'ינס, וכמובן כיפה קטנה שלא תשאיר מקום לספק- אני לא אחד מכם. והנה ארץ זרה, שפה אחרת, מבטא אמריקאי, תרבות שונה ודווקא פה אני מרגיש שייך. אולי יותר מהכול אני יודע שהייתי צריך את המסע הזה מעבר לים בשביל להשתחרר כליל ממכוות האש של הטוטליות האורתודוקסית. אין אמת דתית קשיחה, אין דרך אחת, ואין שום בעיה עם הגדרה אישית של מערכת היחסים עם היהדות. להפך. כך בדיוק זה צריך להיות. ביום הכיפורים הבא אנחנו יחד, נוסעים באוטובוס לבית הכנסת בערב, ובבוקר אחרי התפילה לוקחים את הילדים לראות תחרות מסורתית של חתירה בתוך דלעות ענק באגם. דרך ויסקונסינאית טיפוסית לחגוג את הסתיו. יהדות שהיא חלק מהחיים. למה לא בעצם?

ועכשיו מה?

במבט ראשון אני חוזר לישראל עוד יותר מתוסבך ממה שהייתי קודם. החוויה האמריקאית גרמה לזה שאני לא יכול להיכנס לבית כנסת לא שוויוני בלי לקבל עוויתות קשות בשריר הפמיניסטי. אני כבר לא יכול לקבל את בית הכנסת של ילדותי כמקום שמבטא עבורי את המסורת היהודית במסגרת עולם הערכים שלי.  במושב בו התיישבנו יש בית כנסת שטרם באו רגליי בשעריו. אני לא יכול "לנסות להתחבר" שזוגתי לא מוזמנת. בשנה שעברה החלטנו לעשות לימוד פתוח בגינה בזמן התפילה. לכל מי שרוצה להתייחס ליום כיפור ולא מוצא את מקומו בתפילה. לשמחתנו הגיעו הרבה אנשים, ורבים אחרים הצרו על הצורך לבחור. אחרי שנגמר (אירוח של 25 מבוגרים וילדים רבים בלי כלי אחד לשטוף!) הדלקתי לעצמי סיגריה. וזה בכלל לא היה מוזר.

בראש השנה אני שוב באפרת, מתזז את הילדים בין העזרות, מנסה לא להתעצבן, עדיין נהנה מהתפילה של אבא. עמוק בלב אני יודע שאני יכול ללמוד יידיש, לחלום על מסע שורשים באיראן, או להתעמק עד מחר בהוכחה עד כמה הציונות, המזרחי וגוש אמונים הם מפעלים מדומיינים, נטולי עומק היסטורי או תלושים- אלו שורשיי ואין בלתם. אני יודע שמי שאני היום מתחיל בבית הכנסת באפרת, בצל טליתו של אבא. ואולי בגלל זה הגילוי של הפמיניזם הדתי הוא כל כך מפעים בעיני. אולי בגלל זה אני מוצא את עצמי מבלה שעות בקבוצת הפייסבוק של "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור" ומרגיש בבית בין הנשים האלו (חלקן מתנחלות, חלקן ימניות, רובן הגדול מאוד אורתודוקסיות) יותר משהרגשתי אי פעם בכל קבוצה של השמאל הרדיקלי. כי שם אני לומד שהתקווה והעתיד לא פסחו על כור מחצבתי. שיש שיח הולך ומתגבר גם במקום בו גדלתי שלא עומד בסתירה מוחלטת לעולמי הערכי. שהמגמה הזו היא לא רק אמריקאית, ולא רק מחוץ לאורתודוקסיה. ושבניגוד למרבית המאבקים הצודקים שאני שותף להם היא גם תנצח.

 לפעמים אני מקנא באלו שיש להם אלוהים, ומקנא באלו שאף פעם לא היה להם. באלו שיכולים למצוא את עצמם בבית כנסת, ובאלו שיכולים לפתור את כל העניין בנחרת בוז קולנית. במי שיכול להביט בשורשיו בהשלמה. ובעצם אני יודע שלא יכולתי אחרת, שהמסע הזהותי הזה ימשיך ללוות אותי, ולהיות חלק מעניין (לי לפחות) ממי שאני. ואפילו כתובת מסודרת לומר תודה אין לי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 15 תגובות

פוסטליי: רשמים של שואן מקצה העולם

1. בחזרה לארץ החלומות
אני לא יודע איך זה קרה לי, אבל איכשהו הפכתי לאחד המנוולים האלו שנוסעים לחו״ל במסגרת עיסוקם. הפעם אני בדרך ללוס אנג׳לס, חוזר לאמריקה לראשונה מאז שגרתי פה. שני מוזאונים מכובדים לזכר השואה מעטרים את עיר המלאכים, והעובדה שקיבלתי מלגה לכנס של לימודי ישראל ב-UCLA מאפשרת לי לסמן וי גם על הפינה הזו של העולם. עד כה המחקר מתנהל לפי המתודה הדקדקנית לפיה אני חוקר מקומות שאני מגיע אליהם בכל מקרה. כך שאם אתם שומעים על כנס מעניין ביוסטון, דאלאס, לונדון או פריס אל תשכחו להודיע לי. לוס אנג׳לס היא ללא ספק המקום הכי מערבי והכי רחוק שהגעתי אליו עד היום. מסע שהתחיל במסיבת הסיום בגן של דבר1 בקלחים, המשיך בהקפצה ברכב, שתי רכבות, שני מטוסים ואוטובוס הביא אותי ליעד תוך שלושים שעות.  כשאומרים באמריקאית ״רחוק״, מתכוונים למשהו שאין לו תרגום בעברית ישראלית. את החרדה מפני הלא נודע אני מטביע בדימויים. הוליווד, דיסנילנד, מג׳יק ג׳ונסון. רד הוט צ׳ילי פפרס, הביטלס מנסים להתארגן בבלו ג׳יי וואי, ישראלים שנוסעים להצליח בגדול. מבעוד מועד אני צופה בפעם הארבע מאות ב״ביג לבאוסקי״ ומקפיד שיהיה לי בטאבלט את כל המוסיקה של הדורז.
״תשכור רכב ותסע לסן פרנסיסקו״. גדולה מדי. משעממת. יקרה. חסרת אופי. אתה חייב רכב כי אין תחבורה ציבורית. הרשמים של האנשים שהיו פה לא בישרו טובות. לאף אחד מהם לא היה את הניצוץ המאוהב בעיניים שניתן למצוא אצל אנשים שמספרים על ניו יורק, לונדון או ברלין. בדרך המסך של הסרטים לא עובד, אז אני מחלק את הזמן בין שינה, קריאה בספר הטיסה האולטימטיבי ״נוטות החסד״, ומוסיקה. למעשה חרופ טוב, קריאה והאזנה חסרת מעש הם שלושת הדברים שהכי חסרים לי בחיי היום יום, כך שהנסיעה הזו מוכיחה את עצמה עוד לפני שנחתתי בפילדלפיה. משם והלאה אני נותן לקולו של ג׳ים מוריסון ולקלידים של ריי מנזרק שהצטרף אליו ממש לאחרונה להכתיב לי את מצב הרוח. זה קצת עוזר להשכיח את העובדה העגומה שבארה״ב טיסה פנימית נחשבת סוג של אוטובוס, והם לא רואים צורך לספק תזונה כלשהי לציבור המעופפים גם אם מדובר בשש שעות טיסה.
יש לי יומיים וחצי עם עצמי. בהם כמובן שאני אחרוש את העיר, אקרא, אנוח, אתקדם בטירוף בפרויקט שמממן אותי, ואכתוב את שני הפוסטים המזורגגים שמתבלים לי בראש כבר חודשיים לטובת חמשת קוראי פרייהייט הנאמנים שהוזנחו מאוד לאחרונה. בצעירותי נהגתי לחשוב שכל מה שאני צריך זה חדר, דיסקים, ספרים גיטרה ומחברת. עם השנים הבנתי שעם כל הכבוד למחשבותיי המופלאות ואישיותי החד פעמית, כמעט כל מה שמרכיב אותם נוצר מהקשרים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים שנוצרו מאינטראקציה עם סביבה חיצונית. כששואלים בכתבות סופשבוע ידוענים למיניהם מה הם היו לוקחים איתם לאי בודד, הם תמיד יציינו אובייקט תרבותי שאיתו הם יוכלו לחגוג את השקט. אני הייתי לוקח דיסק של נירוונה שיהיה לי עם מה לצרוח. כי בסופו של דבר האי המטפורי הזה כשמו כן הוא, בודד מאוד.
מן המפורסמות הן שאמריקה אחת לא באמת קיימת. אומרים שאת הדימוי שלה יצרו, ארזו יפה ושיווקו ממש פה לידי בשכונת העץ הקדוש. אז נכון שלוס אנג׳לס היא לא ממש ויסקונסין, אבל יש דברים דומים מאוד. הדולר אותו דולר והוא קונה באותם קניונים  באותן רשתות, אזורי הקמפוס דומים, ואתה מבין באותה אנגלית קודים תרבותיים מוכרים. אני מוצא את עצמי משתלב במהירות, ונזכר בתחושה (שבהתחלה היה בה משהו מבעית) שאני יכול להסתדר בכל מקום, לפחות באמריקה. אני לא מכאן, אבל לא ממש זר כמאמר א. בנאי.
מזג האוויר באל.איי מדהים. הטופוגרפיה שלה מרהיבה. הרים אימתניים שסוגרים מישור גדול על החוף מצידם האחד ואת המדבר האינסופי מהעבר השני. הדבר הכי בולט זה הגודל. בניה נמוכה באבן. שדרות דקלים שנמשכות את לאן שהעין משגת. מראה כללי שמזכיר לפעמים תמונות מהוואנה או מדרום אמריקה, זכר לעובדה שזו הייתה קולוניה ספרדית שעד לא מאוד מזמן הייתה חלק ממקסיקו. בניגוד לשמועות התחבורה הציבורית קיימת, רק שצריך המון שיעורי בית בשביל להבין אותה, ובכל מקרה לוקח המון זמן לזוז מעט מאוד על מפת העיר. כשרגלי משכשכות במימי האוקינוס, קשה לי להמנע מהמחשבה הקיטשית שזה הים הכי גדול בעולם, ושאני, ילדה יפנית, גבר טייואני וזקנה מאיי שלמה טובלים עכשיו באותה שלולית ממש. מכיוון שאל.איי עצומה ומפוזרת, קשה להשוות אותה לערים אחרות עם מרכז שהוא לב העניינים המעניק חוויה אורבנית חזקה. כזה שנותן לבלוגרים שאפתנים את האפשרות להסתובב בו ארבע שעות במצב רוח תצפיתני ולחזור עמוסי תובנות כאילו הם יודעים משהו. אחרי שבוע אני לא יכול להגיד כלום על מה זו אל.איי, מה שכמובן לא מנע ממני לחפור על זה בכל זאת.
2. לאחר השואה התאזר בסובלנות!
בשישי בבוקר אני יוצא לעבודה, וחתמתי הראשונה היא מוזיאון הסובלנות-בית השואה, הפרויקט המפורסם של מרכז שמעון ויזינטל. פתיחתו ב-1993 סימלה יחד עם פתיחת מוזיאון השואה הפדראלי בוושינגטון ויציאתו לאקרנים של הסרט ״רשימת שינדלר״ את שנת השואה האמריקאית. בעוד בישראל מייללים על ״אמריקניזציה״, כשהאמריקאים רוצים להגיד שהעסק יוצא מפרופורציה מדברים על ״דיסנילנדיזציה״. הדוגמא המובהקת היא מרכז ויזינטל, שאכן עוצב על ידי טובי המוחות היהודיים של תעשיית הסרטים המקומית.
בצד צפיות גבוהות ומידע מוקדם ממאמרים שקראתי, מוזיאון הסובלנות עשה הכל בשביל לאבד אותי עוד לפני שנכנסתי. מעטים הם מוזאוני השואה שלוקחים דמי כניסה. 8 שקלים במרתף השואה בירושלים. 6 דולר בדטרויט, 8 בשיקגו. 15 דולר, מחיר כניסה שמתאים למוזיאון אומנות מהשורה הראשונה, זו התפרעות חסרת רסן. במרבית מוזאוני השואה בעולם אסור לצלם. בחלק חוקרים מקבלים אישור מיוחד, או לפחות גישה מוגבלת לאיזורים מסויימים. כאן לא נתנו לי אפילו לצלם את דלפק הקבלה. יש משהו מאוד מלחיץ בחומר מחקרי ראשוני שמבוסס על חוויה חד פעמית, שאת כל המימד הוויזואלי שלה תאלץ לשמור בזיכרון.
התצוגה עצמה בנויה על הקונספט השנוא עלי מאוד של קהל שבוי. (בארץ ניתן למצוא את זה במוזיאון הפלמ״ח, מוזיאון בגין ומוזיאון הרצל. זה מאוד פופולרי ונחשב משהו שמחבר צעירים למורשת או משהו בסגנון). עבור חוקר שאמור להתעמק בתצוגה מדובר בלא פחות מסיוט. אתה מוכרח להכריע מהר בין תיעוד הפרטים, הנרטיב והחוויה החושית. מוכרחים להתנהל בקבוצות כשכל פעם רק תחנה אחת של תצוגה מופעלת. קצב ההתקדמות מוכתב לחלוטין ואין אפשרות לחרוג או להתעכב. בעצם מדובר בסרט דוקו חווייתי, כאשר יחד עם בובות שכאילו מייצגות את האנשים שמתלבטים איך לבנות מוזיאון אנו נחשפים לצבעים, קולות סיפורים וסרטים מהשואה. הכל מלווה באדם ששואל שאלות בקול המום לגמרי, ואחד מלומד יותר שמסביר לו. אבל למה הם בחרו בהיטלר?? למה דווקא יהודים?! איך זה יכול לעבוד??? לא יאמן!!! ומה עם הכנסיה?! והעולם לא עשה שום דבר??? למה לא ברחו?? איך הלכו כצאן לטבח? מניפולציה רגשית זה כלי שכל מוזיאון משתמש בו והרבה. אף פעם לא ראיתי את זה כל כך חשוף כמו במוזיאון הסובלנות. בסוף מצויין ש״חלק״ מהניצולים היגרו לאמריקה, ״אבל הרוב רצה להגיע לג׳ואיש הומלנד, שעליה הוא נאלץ להמשיך להלחם״. מישהו כנראה הרגיש שבא לי הביתה.
חצייה השני של תצוגת הקבע הוא התערוכה האינטראקטיבית ״human lights", שבה שלל שטיקים של שיתוף המבקר מלמדים אותו על כוחן ההרסני של מילים ועל כך שגזענות ושנאה זה רע מאוד. בסוף הדרך הוא סובלני כלפיי שחורים, היספנים ולהט״ב. חלק לא מבוטל מוקדש לשנאה איסלאמית ולטרור. באחד הסרטונים נראית נערה פלסטינית כשהיא צועקת שצריך להרוג את כל היהודים. אל תתאמצו מדי לחפש התייחסות לאלמנטים מסויימים של חוסר סובלנות או שנאה ביחס הישראלי לפלסטינים. גם ציון, ולו מינימלי, של איסלמופוביה, השנאה המורכבת אך גם הרלוונטית ביותר במערב כיום, לא מופיע כאן. אני בטוח שאמריקאי-מוסלמי שמגיע לכאן עם הכיתה שלו מיד מפנים את המסר, שב בו מדרכו הרעה, ורץ לכנסייה הסמוכה בכדי להתנצר ולתרום לקרן לידידות. כשכך נראית השואה, וכך נראית הסובלנות, עוד אפשר לצאת מכאן עם מסקנה שאולי גזענות וג׳נוסייד הם לא כל כך גרועים כמו שעושים מהם. אז אם אתם באל.איי ומרגישים שאתם חייבים דיסנילנד, תלכו לזה של מיקי מאוס. עם קפטן הוק, ג׳פאר ואמא של סינדרלה הרבה יותר קל לנהל שיפוט מוסרי של טוב ורע.
3. חווייה מתקנת ולקח ציוני הגון לקינוח
למחרת היום אני בדרכי למוזיאון השואה של לוס אנג׳לס. מרכז ניצולים ותיק של הקהילה המקומית שכמו כולם לעת זיקנה הקים מוזיאון רציני, שנחשב לאחד המרכזים החשובים בארה״ב. המוזיאון צנוע וקטן באופן מפתיע וניתן להקיף אותו בביקור של שעה וחצי. במוזיאולוגיית השואה המודרנית מדובר בהישג כמעט בלתי נתפס. בהשראת המוזיאון בוושינגטון, כמעט כל מוזיאון שהוקם משנות התשעים והלאה, ובראשם יד ושם, מאופיין בעומס אדיר שיוצר במכוון תחושה שהשואה היא משהו עצום, על אנושי, גדול בהרבה מתפיסתו האנושית של המבקר. חוץ מזה המוזיאון מכיל כמה בחירות נרטיביות ועיצוביות מעניינות ומקוריות שגם זה לא דבר של מה בכך, שכן גם פה מודל וושינגטון הציב סטנדרטים שכמעט ולא חורגים מהם.
מיותר לציין שהסופרלטיבים שאני מרעיף כאן נובעים קודם כל מזה שהמוזיאון בחינם, שנתנו לי אישור לצלם, ושוויתרו לי על הכסף שהם בדרך כלל גובים ממי שרוצה לצלם כי אני חוקר עצמאי תפרן שביקש יפה. לכאן אני מאוד ממליץ לכם לבוא. בעיקר בגלל שהעיסוק שלי בפירוק גורם לנתק רגשי מוחלט (ונוטות החסד מוכיח לי לשמחתי שאני לא אדיש לשואה אלא רק למוזאונים שלה). אחד הדברים הכי חשובים שאני לא יכול לבדוק זה מה מוזיאון שואה עושה ל״אדם הסביר״ שמגיע אליו בשביל לראות את השואה. אז בואו ותספרו לי איך היה.
גם כאן הסיום מעורר מחשבה. כמובן שבסוף הניצולים עולים לישראל. בכל המוזיאונים האמריקאים בסוף הניצולים עולים לישראל. אבל בדרך כלל יש דואליות או איזון בין עליה להגירה לאמריקה, שכן בסופו של דבר השכנים שלך שהקימו את המוזיאון ועברו את השואה הם חלק קריטי בהצדקה לקיום שלו כאן בדטרויט, בשיקגו או בניו יורק. בלוס אנג׳לס, דווקא מוסד ניצולים מובהק, אין על זה אפילו מילה. בכל המוזיאונים שיהודי ארה״ב בנו להנצחת השואה ניתן למצוא מסר ציוני, מפורש, גאה וחד משמעי הרבה יותר מאשר בכל מוזיאון ישראלי. המדהים הוא שהם נתפסים בישראל כאיום, תחרות מסוכנת או סטייה ועיוות של הנרטיב היחיד האפשרי.
ההתקדמות הציונית הלינארית במסלול הניצחון ההיסטורי לא מביאה אפילו רמז למנוחה, נחלה או ביטחון עצמי. הרעיון ההזוי הפך ליישוב שהפך למדינה, שהלכה וגדלה, התחזקה והתייצבה. כל הזרמים הדתיים ביהדות ארה״ב הצטרפו זה מכבר לתנועה הציונית, וארגונים שהתחילו כאנטי-ציונים כמו הליגה נגד השמצה (ADL) או הועידה היהודית האמריקאית (AJC) משמשים כארגוני HASBARA במשרה מלאה. יש הסכם עם ירדן ומצרים, והבטחה לנורמליזציה עם העולם הערבי כולו אם נעניק לערבים 22% משטחי פלסטינה המנדטורית, בכפוף למו״מ שיתכן ויסתכם בעוד פחות מכך. ככל שעובר הזמן ניצחונה של הציונות הולך ונהיה מובהק ומוחלט, ובמקביל מאמיניה הופכים למבוהלים, מאוימים וקיצוניים יותר בדרישות שלהם מהמציאות. בעצם יכול להיות שבצדק. עד עכשיו זה עבד להם לגמרי לא רע.
פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות