העם דורש: על פניו הכפולים של המדרון החלקלק

 

זה היה כל כך קרוב. הפעם באמת היה נראה שזה הצליח, שהשיח השתנה, הגבולות היטשטשו ומה שהיה לא יהיה עוד. ההמונים יוצאים לרחובות לשנות את המציאות הישראלית. אפילו כאן באמריקה הרחוקה מצאתי את עצמי גואה בתחושות ישנות ומאובקות. לא נאמר ממש לאומיות, אבל תחושת אחדות גורל, הזדהות וגאווה בקבוצה שלך. אותה קבוצה שרבים וטובים האמינו שכבר אין לה תקנה, שנראה היה שהתקלקלה ללא הכר. לפתע נראה שהשבר שדחף רבים כל כך במרכז המפה אל עבר ה"מפוקחות" (=ייאוש, פחד והכרה שהימין צדק) ובשמאל הציוני אל עבר השמאל הלא ציוני, הוא בר תיקון. שכל עשר השנים האחרונות היו תקופה של עיוורון מתמשך, אך בסיומן יקיצה גדולה אל מול חברה ישראלית שהיא מעבר לאתנוס, לדת ולחרדת ההשמדה והגבורה.

ואיך התבשמנו! פוסטים אפוקליפטיים בישרו שפתאום קם אדם, מרגיש שהוא עם ומגלה שהעם שמאלני. פורומים אחראיים התחילו להתכונן ליום שאחרי, מה נעשה עם כל השלטון הזה שייפול בחלקנו, ואיך הופכים עמותות למדיניות ממשלתית. הדיון התיאורטי המוביל היה מתי ההמון יבין שצדק חברתי תלוי קשר בל ינתק בפתרון הבעיה הפלסטינית.

 נתניהו, שטייניץ ואפילו חבורת "אם תרצו" הכה גאה בעצמה שידרו בלבול, חוסר אונים והמון לחץ. לחץ אמיתי ומשתק אל מול התפתחות שאף אחד לא חזה ומאיימת באחת על כל כך הרבה חלומות בלהות שהיו בדרך להגשמה מנומנמת ונטולת התנגדות. הבוץ נזרק לכל הכיוונים, כל השטיקים הישנים נוסו ושום דבר לא נדבק. הציבור הבין שזה לא גשם, ושכמות אדירה מהחרא שמאכילים אותו נועד להסיח את דעתו מכך שגם משתינים עליו ללא הרף. בחוגים רחבים מאוד התחילו לדבר על מדינת רווחה, סוציאליזם שוודי, אחריות המדינה, מעורבות חברתית, ועוד מונחים שלרוב מוקצים למיעוט שיודע איפה הוא חי כל כך טוב שאף אחד כבר לא מבין מה הוא אומר.

אז איך האביב הישראלי הפך כל כך מהר לחורף עכור בו חזרה הדמוקרטיה למדרון החלקלק שרק אתמול היה מעלה מוריק ומבטיח?

מדובר בתרגיל פוליטי כל כך פשוט, שעצם העובדה שהוא עובד זה פשוט מביך. את התזה הזו העלו פה ושם גדולים וחכמים ממני, אך לאחרונה קולה נדם, וקול בכי התמרורים נשמע כל כך ברמה שאני מרגיש צורך להגיד את זה שוב.

כל הסיפור של "החקיקה האנטי-דמוקרטית" מעורר אצל השמאל את רפלקס זעקת השבר, ואצל חלקים גדולים מהציבור את רפלקס ההקאה מהשמאל, מה שמאפשר לביבי להמשיך את המשחק הישן בלי שאף אחד שם לב. ובגלל שהקיץ האחרון באמת היה מלחיץ, העובדה שהוא שרד את זה "כמו מלך" הופכת אותו לזחוח, בטוח ואמיץ מאי פעם בחוצפה שלו לקחת לציבור גם את הפירורים האחרונים תוך כדי שהוא מזמזם "ירושלים של זהב".

הוא היה כל כך בלחץ שכמעט הפצצנו את איראן. אז השריר שהתאמנו עליו כל הקיץ של "הו לא. את זה לא תהרגו בספין"  עוד עבד למופת.

ואז הוא נזכר בהם, בשולי התודעה חכתה לה חבורת הזבל, והמגדלורים הרוחניים של הליכוד וישראל ביתנו קיבלו אור ירוק לחזור להשתעשע במשחק האהוב "חבוט בשמאלן". הרעיון הוא הצעות חוק שיוציאו מהנאורים את כל האמוציות, רצוי בעלות משמעות מעשית מינימאלית. אם הם יעברו בבג"ץ-הרווחנו את חיסול האופוזיציה, ואם בג"ץ יפסול, הוא ישחק ישר לידיהם וימצב את עצמו כמי שמגן על אינטרסים סקטוריאליים אל מול רצון העם.

ברצוני להאיר את תשומת לבכם לשלוש נקודות למחשבה:

  1.  החוקים שעברו: חוק לשון הרע הוא חוק שהשפעתו המיידית על חופש הביטוי בארץ היא אפס. המשמעות שלו היא שעד עכשיו הייתי אמור לשלם עד חמישים אלף שקל על כל פעם שאני אומר שדני דנון הוא קונספירציה שנועדה להבאיש מעדני חלב מסוימים בעיני הציבור, ועכשיו אני הולך לשלם 300 אלף. במצבי הכלכלי חמישים אלף, שלוש מאות אלף וארבעים מליון זה אותו דבר, סכום דמיוני שאני לא יכול לגייס, וסביר להניח שאיש גם לא ידרוש ממני. אולי ליתר ביטחון כדאי לי להפסיק לקרוא לילד בשמו ולעבור לשם הבדוי "באדי פרילי". ההגבלות על העיתונות ועל בית המשפט העליון פורטות בדיוק על המיתר שיציג את השמאל כקבוצה סקטוריאלית, שבה דעה פוליטית היא חלק ממארג שלם הכולל מוצא, מצב כלכלי, מקום מגורים והשתייכות לקליקה אליטיסטית ברוח האחוס"לים של קימרלינג. כל מיני עמך באים עם רעיונות מוזרים שפוגעים בהגמוניה והיא נעמדת על רגליה האחוריות כדי להגן על החברים. לימין יש יופי של דוגמאות על מנת להוכיח שמדובר במגננה סקטוריאלית ולא במאבק אמיתי להגנת הדמוקרטיה: אריק שרון, ללא ספק ראש הממשלה המסוכן ביותר שהיה לישראל מעולם, שאין אדם שעשה יותר ממנו לביטולה דה-פקטו של הדמוקרטיה הישראלית, ועשה כל שביכולתו להשמיד כל סימן לתרבות פוליטית תקינה, זכה לגיבוי רחב מאוד של רבים בשמאל, רק בגלל שהקורבנות האחרונים שלו היו מתנחלים. הקלות הבלתי נסבלת שבה המונח "הסתה" משמש באותם חוגים ממש כקריאה לסתימת פיות ורדיפה פוליטית של אנשי ימין גם הוא מרוקן מכל תוכן את הטענות משמאל. אם העיקרון הוא שרעיונות מסוכנים צריך למגר על ידי רגולציה ואכיפה, אז כל מה שחסר זה שאיזה שועל בעלקין או אופיר מקרתיס יחליטו שנקיטת עמדה בעד הפלסטינים, התנגדות לכיבוש או החרמת התנחלויות הם רעיונות מסוכנים.
  2. העיתונאים ששילמו בראשם: שני היחידים שאשכרה נוקו מהמערכת היו העיתונאים שבאופן עקבי נלחמו בטרור הממסדי שהממשלה מבצעת בחברה האזרחית, ושניהם עשו את זה גם לראשי ממשלה שלא קוראים להם ביבי נתניהו. המחאה החברתית הפכה אנשים כמו קרן נויבך ואביב לביא למסכנים את קיומה של המערכת. מי שמתעסק בימים אלו בשמאל הקלאסי של הסדר הישן ("נתניהו! רסן את המשוגעים בממשלתך וקרא מיד את אבו מאזן חזרה לשולחן המשא ומתן!") משרת את הקונספציה ויכול בינתיים לישון בשקט.
  3. הבמה שמלבה ללא הרף את מלמולי ה"פשיזם פשיזם" וקוראת לעם לחזור אל הבריקאדות להצלת הדמוקרטיה הוא אותו עיתון שהקפיטליזם הוא נר לרגליו עוד משנות השלושים ובזמן המחאה הפך פשוט למרכז הרעיוני האידיאולוגי של הניסיונות לחבל בה או להסיט אותה חזרה למסלול הסדר הישן (כלכלת שוק עם תיקונים הכרחיים/צמצום המחאה לדרישות קונקרטיות/אין צדק חברתי בלי שלום והחזרת שטחים). כי אם אחרי המחאה, שאכן שברה כמה מחסומים, עדיין קיים שמאל במשמעותו המעמדית החברתית האחוסלית המרכז שלו הוא ברחוב שוקן. לאנשים מסוימים מאוד חשוב שנעזוב את ההפרטות והטייקונים בשקט. אם ביבי רק יראה מוכנות מינימאלית למו"מ גם הוא יכול למצוא את עצמו במארז מהודר של ארבעת המינים.

האם אני טוען שמאחורי יוזמות החקיקה האחרונות לא עומדים יצרים שליליים, אפלים, דיקטטוריים? ממש לא. אני גם לא טוען שהחוקים הללו לא בעייתיים, מצחינים, או פותחים מסלול שמאפשר לרוב פרלמנטארי כח כמעט בלתי מוגבל (ולפינת ההשוואה ההיסטורית: ישראל מועדת לפורענות הרבה יותר מאשר המדינה ההיא, ומעבר מהסוג הזה יהיה הרבה יותר קל והרבה פחות מורגש שכן לווימאר הייתה חוקה. כנסת ישראל בניגוד לגרמניה לא צריכה אפילו את האמתלה של שעת חירום על מנת לבטל את הדמוקרטיה). אני גם לא טוען שצריך להוריד חלק מהדגלים של המאבק הכולל של השמאל בארץ. מה שאני כן אומר, שהתרגיל הזה מנתב את האש, האמוציות והמאמץ לאזורים הפחות חשובים. לא בכדי מי שפתח שם את האש הם היצורים הנחותים ביותר בהיררכיה הפוליטית, אלו שניתן לשלוח כבשר תותחים למקרה שתגובת הנגד תהיה אפקטיבית (האם חיסול הקריירה הפוליטית של באדי פרילי תשפיע על הליכוד כהוא זה?) ומותיר את החזית המרכזית חשופה, והחזית הזו היא העברת כמה שיותר כסף מהכיסים שלכם לכיסים של בעלי הון, עיגון מעבר הכסף בחקיקה, והפיכת מדינת ישראל לעסק שמטרתו היא מקסום רווחים (לבעלים, מה פתאום לעובדים), שלמי ששאל מוחזק בבנקים בחו"ל מטעמי הלבנת הון, ולקנח בהספד מרגש על הפטריוטיזם העמוק של הטייקון כשהאחרון נופח את נשמתו ומותיר את הכסף לבניו ואת החובות לכולנו.

מעט מאוד אנשים הפכו בקיץ לשמאלנים. הרבה מאוד אנשים כועסים, ממורמרים ולא יכולים יותר עם המצב הקיים. חלקם גם הבין שחלק אימננטי מהאידיאולוגיה של הימין זה לדפוק אותם, אבל בין כאן ובין שמאל יש הרבה מרחק. היחס בארץ אל השמאל (במובן סמול/אומואים/תל אביבים/סייעני טרור) קשור לעולם דימויים מגוון ועמוק הכולל את פשעי סטאלין, הפנקסים האדומים של ההסתדרות, כל מה שהיה רע ורקוב במפא"י, עדתיות, יחסי מרכז-פריפריה ומעמדות חברתיים. חלק מזה נקנה בצדק, וחלק הוא תוצר של תעמולה אפקטיבית ורבת שנים ממיתוס האיש השמן ועד הקפיטליזם כאמת יחידה שהוכחה אמפירית עם קריסת ברית המועצות. ויש את החלק שממש, אבל ממש שונא ערבים. אני לא נביא, אבל יש סיכוי לא רע שבבחירות הקרובות נראה בצד מסרים לאומניים לוחמניים חריפים מאוד, מצע חברתי מגובש על צדק חברתי ורווחה לציבור היהודי. המרכז של זה יהיה בש"ס ובישראל ביתנו. אין צורך לתרגם את התופעה לגרמנית, רק נאמר שיש תקדימים היסטוריים לאפקטיביות אלקטוראלית. על ביבי אל תבנו. גם אם יגידו לו שהעולם מגיע לקיצו תוך שלוש שעות התגובה שלו תהיה: בשלוש שעות אני מספיק להפריט את חברת החשמל או שנלך על משהו צנוע, נגיד מערך מכבי האש?

מה שצריך לעשות הוא להחזיר מיד את הדיון לאיפה שהוא היה לפני שהתחילו לזרוק לנו חצץ על הגב ולקלל את אימא שלנו. הפרטות, תנאי עבודה, תחבורה ציבורית, רפואה, חינוך. לא כי זה יביא לנו בוחרים. אוכלוסיות היעד של העשייה החברתית כוללת גם מאבטחים רוסים שיצביעו לליברמן, ומזרחיים בעיירות הפיתוח שיצביעו לש"ס. הדאגה הכוללת לצדק חברתי ולחלוקה צודקת של ההון היא לחם חוקו של השמאל. לכתחילה. כאידיאולוגיה. זה לא יביא את השמאל לשלטון ביום אחד, אבל אם נתמיד בזה מספיק זמן נוכל בסוף באמת לבוא לאוכלוסיות החלשות ולספר להם שהשמאל הוא מה שטוב בשבילם ובאמת לשכנע קודם כל את עצמנו.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על העם דורש: על פניו הכפולים של המדרון החלקלק

  1. ץ הגיב:

    אוך, המאבטחים הרוסים והמזרחיים מעיירות הפיתוח!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s