בת מלך פנימה: על חשבון נפש בזמן מלחמה

לפני שבועיים בערך הרהבתי עוז בנפשי, ובלב המהומה סביב הימין המשתולל, קראתי לבחינה מחדש של האויב והמטרות בטרם יוצאים למתקפה. (בינתיים הימין הקיצוני הודבר, או נעלם, שכן נחשף שהחרדים חצו קו אדום ועכשיו הם נוסעים באוטובוסים נפרדים). התגובות לרשימתי זו, כפי שהקוראים יוכלו להיווכח בעצמם בלחיצת כפתור, דיברו לרוב בקול ברור מאוד: דמוקרטיה מתגוננת חייבת להשתמש בכלים לא דמוקרטיים כדי להגן על עצמה, הדרישה להתייחס ל"אויב" בכלים ביקורתיים היא מקור חולשתנו, העיקרון נכון אבל יש זמנים שחלאס. צריך להוריד את הכפפות ולהלחם בלי להתיפייף.  אני עצמי הועמדתי או כרומנטיקן תמים שינפנף בעקרונותיו היפים בעת שגלגלי המטורפים ירמסו אותו כמו ג'וק, או כרלטיביסט מסוכן שרעיונותיו הפסיאודו-נאורים הם שנותנים את הנשק לחיסול הנאורות בידי אויביה.

ברשימה הזו אני מתכוון להשתמש בפסיכוזה התורנית ("הדרת נשים") בכדי לעמוד שוב מאחורי העיקרון שהצבתי ברשימה הקודמת. כמו אז, גם כאן, הדרת נשים איננה הסיפור, אלא האסטרטגיה, העקרונות המובילים את המלחמה, וכן תוצאותיה.

מכיוון ששנת הגלות הקסומה שלי הגיעה לקיצה, הגעתי הלום יעפת לבית הוריה של אהובתי, שהוא אחד מהמרכזים החביבים עלי לענייני "דע את האויב" או במילים אחרות: הם מנויים ל"מקור ראשון". גיליון השבת, רובו ככולו )כמו גם מקבליו ה"כלליים") עסק בהדרת נשים. הקול היה אחיד, חד וברור: המתקפה החילונית על החרדים צבועה ומתחסדת.

היה בזה מן הסתם יותר משמץ של אמת. הרי לא צריך להיות תחקירן חד עין עם מוטיבציה דוסו-שמרנית  על מנת להוכיח שהחברה הכללית בישראל איננה מופת של שוויון נשים. אבל הפריע לי העדר מוחלט של דיון פנימי (בעיתון, לא בציבור) על מקומה של האישה בחברה הדתית-לאומית. הרי שיח דתי שמפלרטט עם רעיונות של פמיניזם מסוג מסוים כן מאפיין הן חלק מן הכותבים והכותבות והן חלק מציבור הקוראים של עיתון זה בשאר ימות השנה. (ראו נספח) המשותף לתגובות כמעט מכל קצוות הקשת הפוליטית והדתית בעניין הדרת נשים, ולתגובות להם זכיתי אני לרשימתי הקודמת יכול להסתכם במשפט: "שקט, יורים!".

בכל המקרים הנ"ל מצאתי את ההנחה המובלעת שמלחמה זה לא זמן לחשבון נפש. אני מבקש לטעון שגם אם במלחמה אמיתית (כזאת עם יריות והרוגים) הנושא עוד ניתן לויכוח, מלחמה רעיונית אידיאולוגית מוסרית היא בדיוק הזמן לחשבון נפש. כאשר נלחמים על צדק, אתה פשוט לא יכול להשאיר חלק מהצדק בבית מטעמים טקטיים. א. כאשר אתה טוען טיעון מוסרי, ומצדיק אמצעים לא מוסריים להגשמתו, אתה שולל את הטיעון של עצמך. ב. "שקט, יורים" הוא רקע כמעט ודאי לכך שתירה מהסיבות הלא נכונות, לכיוון הלא נכון ובאנשים הלא נכונים. ובשורה התחתונה תפסיד.

מי שמתפתה לטיעונים של "עבור עיקרון צודק, ועתיד נטול עוול, ניתן לעגל פינות בדרך ולחפף בתחום העוול והצדק כל עוד זה מקדם אותנו אל הניצחון" מוזמן לעיין בניסיון ההיסטורי של שבעים שנות שוויון בברית המועצות. הגישה כאילו מותר להכליל אויבים מדומיינים, להשתיק חלק מהרעיונות ולרדוף חלק מהאנשים חלק מהזמן היא בדיוק הקרע לכישלונה הפוליטי המהדהד של השיטה שחרטה על דגלה את הצדק האבסולוטי לכל.

אם נסתכל על המאבק הנוכחי: החברה החרדית היא חברה שאפעס מתאפיינת בגישה בעייתית עד זוועתית בתחום השוויון בין המינים. אני אישית חושב שבתחום הזה היהדות האורתודוכסית כולה (ציונית כאנטי ציונית) היא אי של פרימיטיביות שחלקה מתיימר לשחות במימיה של המאה העשרים ואחת וחלקה מנסה להתעלם ממנה או להסיג אותה לאחור. העובדה שהמחנה הנאור התגייס למלחמת חורמה בחרדים מראה עד כמה קל להסיט את האש מהרעיון לאנשים. הרי כל בעיותינו עם החרדים, כולן עד אחת יפתרו עם הפרדת הדת מהמדינה. אבל כמה כתבות קראתם שקוראות למאבק בכיוון הזה? הרעיון הוא להתנפל על החרדים כאילו אם נכריח אותם לשבת ליד נשים הם יבינו שהם טועים/יהפכו פתאום לנאורים/יבינו שלא כדאי להתעסק איתנו ויעופו לנו כבר מהעיניים. אם אנחנו רוצים להלחם בחוסר שוויון נשים ולנצח עלינו להיאבק מחד על הפרדת הדת מהמדינה (למען המדינה ולמעשה גם למען הדת) ומאידך על תודעה פמיניסטית אמיתית, ממלכתית שכוללת חינוך, חקיקה ואכיפה.

כל עוד כל דיון פוליטי כולל שלושה גברים בגיל העמידה בחליפות, ואישה יפה וצעירה מהם בהרבה בלבוש "קצת יותר צבעוני", כל עוד נשים מרוויחות פחות, מפוטרות כי הן "לא עוברות מסך" (הקודם בתפקיד היה לא אחר מאשר האושיה העסיסית שכולה עונג ויזואלי מיכאל קרפין!)  או שהאלמנטים הנשיים הסטריאוטיפיים באישיותן מובלטות כאשר הן מובילות מאבק חברתי, הטיעון המוסרי שלנו כאשר אנחנו יוצאים להפגין בבית שמש הוא פשוט מגוחך. השימוש הנפוץ במונח כמו "פמיניזם קיצוני" (במובן של לאט לכן בנות עם כל השוויון הזה) כתגובה לעצם קיום שיח שאמור להיות נקודת מוצא מובנת מאליה בכל מדינה מערבית מראה שאנחנו עדיין מאוד רחוקים ( במקרה הזה הנשים לא לבד. גם "זכויות אדם" למשל מוצגות בישראל כפוליטיקה סקטוריאלית של כמה הזויים).

במלחמה צריך להגדיר מטרות. לי נדמה שעוד בימי המחאה החברתית, דרך פרשיות תג מחיר, וכלה בהדרת נשים, השמאל הנאור מדבר בעיקר עם עצמו, ומגדיר את עצמו כקבוצה נבדלת, עם שפה משלה, המתהדרת בצדקתה, ומסתפקת בשוליים הצרים שהשיח מקצה לה. רוב האנשים בארץ אינם סיקיריקים, וגם אינם בעלי תודעה פמיניסטית מושלמת. הם איפשהו באמצע. משום מה למדנו מהימין שסימון קבוצות והוקעתן הפומבית היא דרך טובה ליצור תחושה של אחדות ציבורית מדומיינת ומשחררת (הרי גלונים מהרוק הזה אנחנו רגילים לנגב בכל ערב מפנינו שלנו…). מעבר לעובדה שזוהי אינה דרכנו, אנחנו מחמיצים את הסיכוי לשינוי ולשכנוע. כאשר אנחנו מכריזים מלחמת תרבות של הכול או כלום, אנחנו או הם, אנחנו מפסידים את הסיכוי להפוך את מאבקי העומק שבאמת יכולים להביא ל"ניצחון". אני לא בטוח שהרעיון של "כוחות האור" להכריח הרבה גורמים באמצע לבחור צד יגדיל את כוחנו הפוליטי או השפעתנו, אני חושש שזה יעשה בדיוק את ההפך. את החרדים זה בודאי ידחוף לפינה של צביעות החילונים והטלאי הצהוב.

יש להציף ולהפיץ את המחיר שהחיבור בין דת ומדינה גובה מחילונים, מדתיים מהמדינה ומהיהדות כדת וכתרבות. צריך להגביר את התודעה של מצב מעמד האישה בארץ, מבית שמש ועד משרדי הפרסום בתל אביב המצוחצחת ללא הבדלי דת וגזע. מתקפה על חרדים, גם אם זה מגיע להם, פשוט לא משרתת כלום.

למעשה היא דווקא משרתת. היא משרתת את כל מי שחשוב לו שקבוצות בישראל ימשיכו לריב אחת עם השנייה בזמן שהשלטון המרכזי מוצץ את לשדן. את כל מי שמרוויח מזה שהעני החילוני בטוח שהבעיה שלו זה העני החרדי. היא משרתת את כל מי ששמח מאוד שסוגיות מעמדיות הופכות לאתניות וקבוצתיות. את כל מי שישמח מאוד עם השינוי הפוליטי היחיד אחרי הקיץ יתמצא בחמש עשרה מנדטים לאיזה שונא חרדים תורן ממשפחת לפיד שימשיך לשרת את המציאות הכלכלית הקיימת. וכן, אלו האנשים שאחראים על הצורה שבה אתם מקבלים את המידע שאתם צורכים.

העדר בירור פנימי ביקורתי בעת מלחמה מותיר אותנו עם שחרור של לחצים וזעם. מי שמרגיש שנשבר לו הזין מהחרדים והוא חייב, פשוט חייב לשחרר צרור, שיבושם לו. רק שידע מה הוא עושה, ולא יתיימר לקדם אותנו לניצחון, על אף אחד, בשום דבר.

נספח: אחותי בת המלך

אינני מסתיר את העובדה שאני מפנה את מרבית מרצי וביקורתי אל קבוצתי שלי, השמאל החילוני. אבל הפעם אני ממש מרגיש צורך לדבר איתך. בתור מי שגדל לידך, מעבר לגדר בעולם הגברי המקביל לשלך. אני חושב שכל מה שמתרחש עכשיו הוא הזדמנות מצוינת לחשוב על המקום שלך, והאם את באמת אוהבת אותו ומאמינה בו. המקום של עזרת הנשים/ערבי עיון/שירה/ לימוד/ התבוננות לנשים. אני יודע שכאישה מודרנית, היודעת את מקומה השווה את מייחסת למקום הזה ניחוחות של העצמה, אפילו של פמיניזם. אבל תדעי לך שהמקום הזה הופך אותך לסקטור. כמו "מוזיקה שחורה", "אולימפיאדת הנכים" או "מסעדה ערבית". סקטור שהוא מחצית מהאוכלוסייה אבל עדיין סקטור. את משאירה את המרחב הציבורי לגברים. את נותנת להם להגדיר לך את הגבולות ה"כלליים". אין ערבי עיון לגברים וערבי עיון לנשים. יש ערבי עיון לנשים וערבי עיון סתם (בהם את יכולה להשתתף לעיתים כצופה לא מעורבת מאחור), עזרת נשים ועזרת ישראל. אני יודע שזה נוח לך. ואני יודע שאת בוחרת בזה. לא נעים לך ליד גברים, כי מגיל אפס חינכו אותך שבעיני גברים את בעיקר אובייקט מיני (יצר הרע וצניעות בשפתנו) ואת הגברים (אז עוד ילדים) חינכו שאת באמת כזאת. ואת ממש לא אהבת שבאוניברסיטה לפעמים הסתכלו עלייך כמו שאת מרשה רק לבעלך. וגם בערב עיון, (או תפילה רח"ל, זה לא אשמתי הרגע חזרתי מאמריקה…) יכול להיות שהם יסתכלו עלייך. אבל בעצם זה שאת מונעת מהם להסתכל עלייך את גם מונעת מהם לשמוע אותך, ומוותרת על הקיום של הקול שלך (שהוא, שנינו יודעים, לא ערווה, אלא קול חשוב מהותי ורלוונטי) במרחב שמגדיר גם אותך.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על בת מלך פנימה: על חשבון נפש בזמן מלחמה

  1. ניבה הגיב:

    כרגיל פוסט מעניין רק שנראה לי שיש כאן חומר לשלושה פוסטים נפרדים לפחות . אני לא בטוחה האם אתה מציע חשבון נפש לחלוניים, לשמאל, או לציבור הלאומי דתי. מעבר לזה, המושג "הציבור החילוני" בעייתי לא פחות מההכללה "החרדים" אני באופן אישי לא חושבת שאני מתשייכת לשום ציבור שציפי ליבני משתייכת אליו. ונכון שצריך להפריד את הדת מהמדינה אבל לא בגלל בעיות של הדרת נשים. הדרת נשים נובעת מזה שהחברה הישראלית בכללה כולל חרדים וחילוניים והציבור של ציפי לבני היא חברה שוביניסטית ופטריאכלית. הפרדת הדת מהמדינה לא תשנה כלום בתחום הזה. הנספח שהוספת עשה לי דמעות בעיניים אבל יכול להיות שזה בגלל שאני חולה והאמת היא שיש בו קצת צביעות כי הוא צריך להיות מופנה לא לנשים שקשה להן בחברה גברית (לא צריך לגדל בחברה דוסית בשביל להרגיש ככה אגב, כל אישה שיצא לה לשבת בחדר מלא בגברים תגיד לך דברים דומים) אלא לגברים שגורמים להן להרגיש ככה.
    Yesterday at 3:53am · Like

  2. רמונה הגיב:

    כמו תמיד הצדק איתך. אבל בדומה למאמר הקודם אתה בוחר להתקיף את אותם פובליציסטים פופוליסטים ואת הטוקבקיסט החילוני הנאור הממוצע – שתי קבוצות שאחת מדברת מהבטן והשניה מדברת אל אנשים שמדברים מהבטן. השאלה מה אינטלקטואל אמיתי יכול לחשוב או לעשות כדי לשנות את המצב. והמצב הוא סבוך כי הוא פוליטי. הפוליטיקה הישראלית היא בת ערובה בידי מפלגות חרדיות כבר עשרות שנים. השמאל ישב עם חרדים בממשלה. אפילו לפיד ישב עם חרדים בממשלה. כל עוד יש חרדים בממשלה זה אומר שאין למדינה שום כח לעשות חושבים על אף אחת מן הסוגיות האקוטיות שהעלת: לא הפרדת הדת מן המדינה ולא זכויות אדם ולא שום דבר שיכול להתקשר לאחד מן השתיים. הסטטוס קוו שפעם היה רק זבוב קטן על גבו של הסוס הישראלי הדוהר קדימה הפך להיות חטוטרת ענקית ומכוערת. ואתה צודק כל דיון על חרדים, "הדרת נשים" (מה זה בכלל הביטוי המכובס המופלץ הזה?!) ו"תג מחיר" הוא סתם לקחת דרך צדדית שמתעלמת מן הבעייה עצמה. אבל הבעייה עצמה היא פשוט גדולה מדי. יש המון דברים שנוכל לעשות ולתקן אם רק לא עובדיה יוסף היה זה שקובע את עתידו של כל רעיון/חוק/דיון שעולה. אבל בדרך כלל המחיר של "הדרת יוסף" הוא לדבר עם הערבים או דבר הרבה יותר גרוע מזה: לשבת איתם בממשלה. ושוב אנחנו מגיעים לשורש העניין. ולא – זה לא מס שפתיים של קפיטליסטים מתייפייפים מעיתון הארץ. זו אמת פשוטה ושקופה: די לכיבוש. די לכיבוש. די לכיבוש.
    רימונה

  3. yohac הגיב:

    ניבה יקירתי,
    קודם כל אני מציע חשבון נפש לכולם כל הזמן. אישית כשמאלן וחילוני זה יותר חשוב לי בקבוצה שלי מאשר באחרות. כשאנ ימדבר על "ציבור חילוני" אני מודע לבעייתיות של זה, ולוקח בחשבון שויתור על ההכללה המילולית הזו עובר את הגבול בין כתיבה אקדמית לכתיבה בבלוג אינטרנטי. גבול שלי אישית הוא חשוב. לגבי הדת והמדינה-זה בעיקר בקשר לחרדים ופחות לזכויות נשים, אבל אני מניח שכמה עגונות ומסורבות גט יחלקו עלייך שההפרדה לא תשנה דבר. לגבי הנספח: ברור שחלק מהדברים משותפים לך ולאחיותייך הדוסיות, אבל את לא גדלת באתוס שמקדש את ההפרדה ומניח שכך הדברים אמורים להתנהל לכתחילה. את גם לרוב לא מאמינה שהמצב הזה הוא בעצם לטובתך. ובקשר לצביעות- בעיה בעיה קשה יקרתי לומר שהמלחמה על זכויותיך היא באחריות אלו שמחזיקים בכח ומפעילים אותו נגדך. לי נדמה שהיית יותר מדי זמן באקדמיה קורבנית עמוסה בלבנים ואשכנזים שההכאה על חטא היא לחם חוקם. המציאות בחוץ היא אפעס קצת אחרת, ודי קשה למצוא בעל שררה שמחפש דרך להפטר ממנה רצוי עם רגשות אשמה וצורך לפצות. אם את חושבת שמצב הנשים היא באחריות הגברים ועד שהם לא יתקנו את זה אנחנו לא ניקח חלק בחברה הכללית כי בעצם זה אשמתם, את אולי צודקת אבל צפויה לך ציפייה ארוכה מאוד לשויון המיוחל. Stand up for your rights! אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומך.
    רמונה-לגמרי. די לכיבוש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s