אביב הגיע פסח בא: על חירות ומנהיגים אכולי פחד

בהמשך לפינתנו "יוחאי משתשע בפרשנות אלטרנטיבית לחגי ישראל" שנחלה הצלחה מסוימת בפוסט הקודם, החלטתי להישאר לרגע נוסף בחליפת התלמודיסט הכופר, ולהתעמר גם בחג החירות הבא עלינו לטובה. אני יותר ממודע לעובדה שהבלוג טרם נסגר על פורמט צורני או תכני, וכרגע מעדיף להסתכל על זה כיתרון. אין לי חליפה אחת, וגם באלו שיש לי אני לא יכול להגיד שנוח לי מספיק בכדי להישאר לאורך זמן. מה גם שרובן מחכה שאני ארד עשרה קילו כדי שהן יעלו עליי שוב.

פסח, השמור במקומותינו לשלל תלונות על הניקיונות הבלתי נגמרים, חוק החמץ השערורייתי והחרדה מליל הסדר ההמוני אצל החמות, הוא בין היתר גם יופי של חג לשמאלנים. מאגר הדימויים של החג כולל דיון בחופש וחירות כרעיון, בשבירת כבלי העבדות פיסית ורוחנית, במשמעות הפנימית של ניקיון וביעור החמץ שבתוכנו. פסח הוא מבוא למאבק בעוולות חברתיות, ובשחרור עמים. לא סתם תנועות קומוניסטיות וסוציאליסטיות ניצלו את החג ליצירת שלל גרסאות יצירתיות לנוסח ההגדה. כל אחד מהאספקטים האלו יכול לשרת דיון בפני עצמו, ואתם יותר ממוזמנים לפתח אותו סביב שולחן החג עם יקיריכם. אני מבקש לקחת כיוון קצת שונה.

פסח, כיום העצמאות המיתולוגי של החיה הנקראת עמישראל, שמור כמעט תמיד לדיון בגבולותיו של אותו עם.  אם כשחורים (או פלסטינים רח"ל) הנלחמים על חירותם, ואם כלאומנים הלומי גורל הממלמלים באמונה את האני מאמין הגדול שלהם "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", נקודת ההתייחסות שלנו הם בני ישראל הנאנקים בסבלותם. ואכן יפה לדורנו שימת הלב לקורבן כמרכזו של הסיפור. וכמו בסיפורים אחרים, כמעט שוכחים שקורבנות אינם נופלים מהשמיים, ומן הצד השני של העוול יש מחולל. בשורות הבאות אני מבקש להסיט את הזרקור לרגע אל הרשע התורן, ויש שיגידו לאבי הז'אנר (עם כל הכבוד, ויש כבוד, לעשות לגבר שהתחתן עם הבת שלך את המוות זה לא באמת כל כך מקורי או מרשים), שליטה האלוהי של האימפריה המצרית, פרעה. ("מלך כועס" קורא לו הזאטוט שלי, מביע בדרכו החמודה תפיסה מקסימה שאין טוב ורוע אלא רק מצב רוח שיכל להפטר לו רק נתנה לו קליאופטרה לישון קצת יותר מאוחר, ומקבלת את פניו בארוחת בוקר מפנקת)

אדם המחזיק בתפיסה ימנית-דתית לא חייב לעצמו דין וחשבון על המניעים של פרעה. הרי בראשית ברא אלוהים את האנטישמיות, שהיא חזקה מכל חוקי הטבע האחרים, לא רציונלית ונצחית. הוא יכול להירגע ולשוב להתעסק בארוחת השחיתות של הרבנים בבני ברק, בגימטריות של מעלות המקום עלינו או בצרבת של הגעפילטע. לטעמי מניעי המחוללים רלוונטיים לא פחות מפירוט סבל הקורבנות. כל פשעם של בנישראל במצרים הם היותם גורם אתני זר. את החוקים האוסרים עליהם לאכול או לשתות עם אנשים מחוץ לקבוצה שלהם הם עתידים לקבל רק במהלך מנוסתם הטראומטית מעבדות מצרים במסגרת היחסים הסאדו מזוכיסטיים שהם מפתחים עם האלוהות הגואלת שממהרת להגיש חשבון, ולא מהססת להפעיל את ההוצאה לפועל.

המניע של פרעה להתנכל לקבוצה הוא הפחד. הפחד הזה מתבטא בפסוקים הפרנואידיים: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, והיה ותקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". התירוץ לשלילת חופש התנועה, לעבודת פרך ובסופו של דבר אף להוראה המחרידה להשליך לנהר את כל התינוקות הזכרים, מקורו בפחד. פחד מהאחר, פחד שהזרות האתנית היא הרת אסון במקרה של קונפליקט, פחד שגיס חמישי הולך וגדל לו בחצר האחורית. לו היו לו חרטומים טובים, יכול היה פרעה לפתור את כל הצרות בדרישה מהעברים המסוכנים להצהרת נאמנות. גם לי לא ברור מה האסון הגדול שבני ישראל יהגרו למקום אחר, אבל הנקודה החשובה היא שפרעה מרגיש סכנה קיומית. הכוח הפוליטי, הכלכלי והצבאי מצוי כל כולו בצד של פרעה. כמו כן סביר להניח שמספרם של העברים לא באמת האפיל או אפילו איים על ההגמוניה המצרית, אבל כמו שאנחנו יודעים היטב, נתונים לא מרשימים את הפחד. ואם תשימו לב, המסקנה מכישלונו של הדיכוי היא פעם אחר פעם רדיקליזציה של הצעדים. עד שתיצרב סוף סוף התודעה של הישראלים המחורבנים.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את הטיעון הכל כך נפוץ שאנחנו מתים להוריד את הרגל מהצוואר של הפלסטינים, אבל לא יכולים בגלל שברגע שנעשה את זה הם פשוט יחסלו אותנו, תחשבו על פרעה. תזכרו שהנמסיס המיתולוגי הראשון שלנו הוא תזכורת תמידית לאן הפחד כיועץ יכול להוביל. היסטריה דמוגראפית שמצדיקה עוול בשם סכנה עתידית, בתירוץ של הגנה עצמית, עשויה להיגמר בילדים מושלכים לייאור.

שיהיה לנו חג שמח ומי ייתן ואת הפסח הבא נחגוג כולנו בחירות שאינה באה על חשבון חירותם של אחרים, ואינה נסמכת על כלכלת עבדים בביתנו פנימה, אמן.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על אביב הגיע פסח בא: על חירות ומנהיגים אכולי פחד

  1. אבירם הגיב:

    נכון ידידי אתה צודק לחלוטין, פרעה באמת הגזים, לא הייתה לו שום אינדיקציה לכך שבני ישראל ימרדו ויסכנו בשום צורה את שלטונו.
    אך אבוי לנו, לנו יש אינדיקציה, ולא אחת, ואתה יודע מה, אפילו יותר משלוש, לכך שברגע שנפסיק לסמוך על עצמנו ונתמסר לאידיאליה אוטופית שבה, "יללא נו, בואו נכתת חרבותינו לאיתים" זה יהיה הרגע שאפשר יהיה לארוז מזוודות ולבדוק מי הספיק להוציא דרכון של איחוד האירופי…
    כמו כל דבר לפחד יש צדדים חיוביים, הוא שומר אותך עירני, דרוך ולא שאנן, אבל שכשהוא משתלט עליך פה מתחילה הבעיה. אתה צודק לחלוטין בכך שפחד לא מבוסס הוא סיבה גרועה למדיניות, אבל הבעיה היא שכל כמה זמן מישהו טורח להזכיר לנו שהפחד הוא מבוסס, פשוט תשאל את תושבי הדרום…
    אני מאחל לכולנו שנדע להבחין בין עיקר לטפל ובעיקר בין פחד שמזכיר לנו פתגם ערבי ידוע "במזרח התיכון או שאתה סועד או שאתה בתפריט…"
    חג שמח

    • Yohac הגיב:

      אבירם, אני הייתי נזהר מציטוטים קולוניאליסטים (אין ברירה, ככה זה, איזור של ברברים) תחת הכותרת ״פתגם ערבי ידוע״ (הם עצמם יודעים שהם כאלה, זה רק השמאלנים עוד לא הבינו את זה) כי בסופו של דבר זה שומט את הצורך בסטנדרטים מוסריים או בביקורת עצמית (כן, ברור יש כל מיני ערכים שהייתי מת לקיים אם רק הייתי חי במקום יותר מתורבת אבל כאן זה פשוט לא רלוונטי). בקיצור, ההערה שלך גוזרת שהערבי אינו סובייקט אנושי שווה ערך לנו (מוסרית, אנושית, תרבותית, קוגניטיבית) כך שגם אתה מחליק קצת במדרון של פרעה.
      אני לא צריך לשאול את תושבי הדרום, אני אחד מהם.
      ואם כבר בפתגמים עממיים עלומים עסקינן, פתגם ימני עתיק מספר ש״ביום בו יניחו הערבים את נשקם יהיה שלום, ביום בו יניחו הישראלים את נשקם לא תהיה ישראל״. בהתחשב בתכנית הסעודית לשלום כולל, והנטישה הטוטאלית של הטרור כאסטרטגיה של כמעט כל הגורמים הפלסטיניים הממוסדים, נראה שבהעדר האלימות עוד פחות ברור לנו מאשר בדרך כלל מה הבעיה להמשיך לבנות יישובים על כביש בית לחם-חברון. קשה לי להאמין שיש ישראלי אחד שיכול להגיד את הפתגם הזה מול המראה ובאמת להאמין לעצמו. (מול יהודים אמריקאים עם לב חם זה סיפור אחר לגמרי, להם אנחנו יכולים לשקר חופשי, הם קונים את השקרים, מעלים כל מיני סרטוני יו-טיוב ומצגות, שאותם אנחנו מפיצים לכל מכרינו לצרכי שכנוע עצמי מחודש)

  2. רמונה הגיב:

    יוחאי – אתה מוכרח להפסיק לרשום משפטים בעלי מעל 30 מילים! זה לא מסתדר בעברית!!! וגם נורא קשה להבין בסוף המשפט כשאתה אומר "המשפט הזה" למה אתה בכלל מתכוון!

    • yohac הגיב:

      אחותי, את חייבת להיות יותר ספציפית. חיפשתי בפוסט ולא מצאתי את המשפט המפלצתי שאת מדברת עליו. אם את מדברת על התשןבה שלי לאבירם-אכן מדובר בטקסט של 200 מילים המורכב משני משפטים. אבוי.

      • רמונה הגיב:

        אחד הפרופסורים שלנו טוען שבעברית משפט לא יכול לעבור את השורה וחצי. לדעתי יש בזה משהו.

  3. דן הגיב:

    שוב באיחור ושוב הפוסט מצויין.

    אני למשל חושב שהבעיה היא לא שהמשפט (או שניים כמו שיוחאי ציין) הוא (או השני כאמור) ארוך מדי (או עקלקל מדי), הבעיה היא בשימוש מופרז (אך מובן לכל מי שמכיר את יוחאי ואת סגנון הדיבור שלו) בסוגריים….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s