יום השואה תשע"ב: מאחורי הקלעים של לקחי השואה


יום השואה הוא לא יום קל לשואנים מקצוענים. עבור מי שמתעסק בנושא גם מחוץ לטקסיות הממלכתית, יום השואה הוא אחד הפעמים בחיים בו אל תחום ההתמחות שלך פורצת לה "תודעה רווחת" (יתכן שתופעה דומה מתרחשת בקרב בוטניקאים סביב ט"ו בשבט, או להבדיל בקרב אלכוהוליסטים בפורים).

 במשך יומיים-שלושה, כל עיתונאי ארצנו מתחפשים להיסטוריונים של הרייך השלישי ומציפים אותנו בשלל תובנות, לקחים מסרים ואמיתות שונות ומשונות, ואפילו שדולה מיוחדת פועלת בכנסת למי שדאג. בימים האלו אתה מגלה גם שהנושא הזה פשוט נוגע בהמון המון אנשים. חוזר הביתה מהטקס וקורא באינטרנט שראש הממשלה שלך איבד לחלוטין כל גבול. חדוות האפוקליפסה של האדון נתניהו פשוט טשטשה אצלו לחלוטין את ההבנה של התפקיד הממלכתי שלו בטקסי יום זיכרון (שהוא, כאמור, מרקד על הרחבה שבין הבעייתיות לשעמום), והפכה את הנאום כולו להטפה פוליטית. בדרך לעבודה שלושה מחסומי משטרה אסרטיביים במיוחד מזן ביקור אפיפיור/נשיא ארה"ב פשוט נמסים עם השמע צירוף הקסם "יד ושם".

נוכחותו הכה מוגברת של הנושא במרחב הציבורי עשויה ליצור מועקה עד כדי מצוקה נפשית של ממש אצל שואיסטים. חלקם פשוט מורידים את הראש ומחכים שזה יעבור. רובם מתמודדים עם זה בדרך היחידה שהם מכירים- הומור, שהוא לרוב פרוע, שחור משחור ומיועד לחוגים פנימיים בלבד. עוד מספרים זקני ציון בפרוטוקול המפורסם שמי שלא ראה חדר מדריכים של יד ושם ביום השואה לא ראה שמחה מימיו.

את אותו רצון לנשוך את היד עד זוב דם, לצרוח לתוך האדמה לאור כל הקשקושים שצריך לסבול השואיסט ביום השואה, אני מנצל בכדי להתעמר בקומץ קוראי הנאמן. אין סיכוי שאצליח לגעת אפילו בקמצוץ מהדברים שמפריעים לי, אבל סביר להניח שהם יהיו כאן בזמן ובמקום הצפוי גם שנה הבאה.

כמו שציינתי בפוסט הקודם שעסק בשואה, אירועים היסטוריים לא מלווים אוטומטית במשמעות, פרשנות ולקח. זה לא אומר שאי אפשר לנתח, או לכסח, היסטורית את הלקחים הכה חביבים עלינו.

מקום תחת השמש: הלקח הציוני

תקציר העלילה מוכר לכולנו. השואה הוכיחה את הצורך במדינה יהודית. היא הראתה מה קורה לעם בלי מדינה, אם הייתה מדינה לא הייתה שואה. מדינה מונעת שואה נוספת. השואה הוכיחה לכל מי שעוד היה לו ספק בשנות העשרים, את צדקת הציונות המדינית כפתרון היחיד והאבסולוטי לבעיה היהודית. המדינה היא התשובה לשואה וניצחון על הנאצים.

אכן, התגובה הציונית הרשמית עם היוודע מימדי האסון הייתה "אמרנו לכם", רק שזה היה "אמרנו לכם" שכל מהותו מבוכה אדירה, בלבול, ניצחון פירוס מר כלענה. הציונות המדינית הייתה רעיון מרכז אירופאי, שנקלט במזרח אירופה על מנת לפתור את בעיית היהודים ברוסיה הצארית. במוצאי השואה הם מבינים שהבעיה נפתרה מעצמה. רגשות האשמה של ההנהגה מזכירים מאוד את אלו של ילד שזועק בזעם להוריו בעת ויכוח "הלוואי שתמותו"! ויום אחרי שהוא טורק אחריו את הדלת מגלה שביתו נשרף על יושביו. הפנטזיה הציונית מדברת על חיסול הגולה. בעתיד הציוני יש עיירות נטושות, בתי כנסת שוממים ואירופה ריקה מיהודים. התגשמות החלק הנגטיבי של החזון כל כך מהר ובצורה כל כך עקומה ומחרידה, חייבה את הציונות לבנות נרטיב של צדק וניצחון.

ולגבי ה"אמרנו לכם" המפורסם: הציונות הייתה עם פרוץ השואה בשלבי עיצוב מעשי יחסית ראשוניים. עדיין העדיפו חלוצים, צעירים, אידיאליסטים. אם ההאשמה האנכרוניסטית כאילו רבנים מסוימים בעצם היותם אנטי-ציונים מנעו מחסידיהם הצלה היא מופרכת לחלוטין, מה תאמרו על העובדה שכמיליון מיהודי פולין הגדיר עצמו "ציוני" לפני המלחמה? אף אחד לא חשב שכול הציונים חייבים או יכולים לעלות כרגע. אפילו ז'בוטינסקי, שכידוע "חזה את השואה" ב-1937, דיבר על פתיחה מיידית של פרויקט שאפתני ואדיר לקליטה של מליון יהודים במהלך 10 שנים (!).

לפולנים, לבלגים, לדנים, לנורווגים, להולנדים, לצרפתים וליוונים היו מדינות. חלקן חזקות מאוד. העובדה ששישה מליון אזרחים פולנים ירצחו תחת המגף הנאצי ושכמעט לא תיפול שערה מראשו של דני, נקבעה בתחום היחס הגזעי של הנאצים לארים או לסלאבים, ולא הייתה תלויה כלל בכוחן הצבאי של המדינות הנ"ל. המסקנה שמדינה ריבונית חזקה היא הערובה היחידה בפני השמדה, נכונה רק בתנאי שמדובר במדינה שהיא הכי חזקה כל הזמן, משימה סיזיפית, בלתי נגמרת שחייבת לגבות מחיר נוראי. וגם זה בתנאי שאויביה לא מוצאים תחבולות להתמודד עם הכוח שלה.

באופן קצת מביך, בטח בהתחשב  במעמד התיאולוגי שאמת השואה והתקומה תופסת בארץ ובחלקים נרחבים מחוצה לה (בעיקר יהודי ארה"ב וגויי גרמניה), לא רק שהשואה לא מוכיחה את הציונות, היא שוללת אותה.

הציונות המדינית היא פתרון שעוצב בעידן של רדיפות, גירוש וחוסר שוויון. לפי ההיגיון הציוני, במקום לחפש אחרי כל גל של צרות מקלט זמני, יש למצוא מקלט קבוע. הציונות לא לוקחת בחשבון אפשרות של אידיאולוגיה טוטאלית והשמדתית כמו גרמניה הנאצית. בהקשר הנאצי זה בכלל לא משנה עם היהודי חי בתוכם או לא. המגוון המרהיב של סוגי היהודים שהנאצים השמידו מראה די בברור שהם לא היו בררנים בהקשר הזה. הסיבה שארץ ישראל לא נכבשה ושיהודיה לא הושמדו, היא מקריות שקשורה למהלך המלחמה שיכל להיות אחר לחלוטין. במקרה של כיבוש והשמדה, מה היו אומרים כל הטבנקינים ליהודי גלותי רופס שגלה לשוייץ? הצגת הציונות כמגן מפני שואה נוספת היא פשוט אחיזת עיניים. "מדינה ריבונית" כנגד תופעה היסטורית כמו הנאציזם זה בערך כמו שכפ"צ מול נשק כימי.

לא מזמן נתקלתי בתיאוריה לפיה מה שאפשר את שרידותו של האדם, היא העובדה שהוא הצליח להיאחז ביותר מיבשת אחת במקביל. אותו הגיון הנחה את אבינו המיתולוגי יעקב כשהוא מתכונן לחטוף את נחת זרועו הנקמנית של אחיו. בגלל הפיזור של היהודים הנאצים נאלצו לרדת על הברכיים ולחפש יהודים מתחת לסלעים באיים של יוון. זה לא מנע מהם להצליח לא רע. בהקשר הזה, ובטח בעידן הגרעיני, עצם הרעיון של פתרון הבעיה היהודית על ידי ריכוז כל היהודים במקום אחד היא מצוינת אם אתה חובב פתרונות נוסח הימלר, ולאו דווקא נוסח הרצל.

בינתיים בקצה השני של העיר: הלקח האוניברסלי

זה בערך המקום, בדרך כלל אחרי פירוט של פשעים שונים של הציונות וישראל כלפיי הניצולים וזכר השואה, שבו מגיע תורו של ה"לקח הנכון". זה שבעולם מבינים כל כך יפה בעוד אנחנו מתבוססים בהזיות דמדומי האלים הלאומניות שלנו. ובכן, לטעמי מופרכותו של הלקח הציוני, אינו מצביע בהכרח או בכלל על סגולותיו הטרומיות של אחיו האוניברסאלי. "לעולם לא עוד" היא אולי סיסמת הקונצנזוס האולטימטיבי. כמובן שעל מה בדיוק לעולם לא עוד ההסכמה קצת פחות מקיפה. אם הזיכרון הגרמני נבנה פחות או יותר תחת הסלוגן "לעולם לא עוד רוצחים" והזיכרון הישראלי בנוי סביב הפנטזיה "לעולם לא עוד קורבנות" אז הזיכרון האמריקאי מתרכז סביב המסר "לעולם לא עוד עומדים מן הצד". בחלק גדול כהפנמה של התמה הישראלית/יהודית השטחית והפוליטית להחריד "העולם ידע ושתק" קיבלו האמריקאים על עצמם כמשימה לאומית לעולם לא לשתוק עוד.

לפי התזה הזו, המסר של השואה הוא סולידריות בין בני אדם, מאבק בגזענות באשר היא, חיזוק המוסדות הדמוקרטיים, זכויות מיעוטים ומעורבות פוליטית אקטיבית אל מול עוול. למעשה המסקנה (הגאונית!) של הלקח הזה הוא שאם כולם יהיו אנשים טובים וסובלניים, זה יבטיח שבמקרה של קונפליקט הם יפעלו לאורם הרוחני הכביר של חסידי אומות העולם. השפה בה מדבר הלקח הזה היא אקטיביסטית, וקוראת לפעולה. במקרה ואתם ממש רוצים לקנות משהו בחנות המזכרות של מוזיאון השואה בוושינגטון (המחירים באמת טובים!) על השקית שלכם יתנוסס המשפט "זכור מה ראית כאן היום פעם הבאה שאתה רואה עוול". מוזיאונים אחרים נגמרים בהנחייה "שאל את עצמך מה אתה יכול לעשות!" או "פעל עוד היום למנוע ג'נוסייד!".

אם כי אני מתחבר למסר הזה מבחינה פוליטית ומאמין  כי הוא מבקש ליצור עולם טוב יותר גם הוא סובל מכשל חריף בהבנת השואה. כל זה היה טוב ויפה אם השואה הייתה מתרחשת ברוסיה הצארית. הנסיבות ההיסטוריות הנדירות שיצרו את הרקע לשואה, חברו יחד תוך כמה שנים בחברה דמוקרטית, שוויונית יחסית (זכות בחירה לנשים, עניין די נדיר אז)  שהיהודים נהנו בה משוויון אזרחי וחברתי חסר תקדים ומשילוב אדיר בחברה שאפילו הניב אחוזים עצומים של נישואי תערובת. לרוב הגרמנים לא הייתה שום בעיה ספציפית עם השכן היהודי שלהם. האנטישמיות הגרמנית, ללא ספק מהעתיקות והמתוחכמות באירופה, לא הקיפה בעממיות שלה אחוזים מהציבור שהתקרבו למימדים של מזרח אירופה.  אם יש משהו שהשואה מוכיחה הוא כמה שביר כל מערך השוויון והגנת המיעוטים במקרה של מלחמה ומשבר כלכלי.

אם החינוך שרואה בחסידי אומות העולם מגדלור מוסרי הוא חיובי מאוד, הרי ששורשיו פעמים רבות נעוצים בתפיסה כאילו הצלת יהודים יכלה להיות מציאות כללית או רווחת בתקופת השואה. אלו שקיבלו עץ ביד ושם בסך הכל עשו את מה שמצופה מאדם מוסרי, השואה התאפשרה כי כל השאר פישלו. בבסיס התפיסה הזו עומדת החוצפה להפנות אצבע מאשימה כלפיי אנשים שפעלו באופן טבעי והישרדותי סביר ביותר, ואת הגאווה לחשוב שבמצב של מלחמה אנחנו (התומכים בלי בושה בגירוש פליטים, או עומדים ולא עושים דבר בחוף בוגרשוב) היינו מסכנים את חיינו בשביל להציל אנשים שהם לא המשפחה שלנו. רק התעלמות מוחלטת מהמצב ההיסטורי שאחר כך קיבל את הכותרת "השואה" ורידודו לשורה של קלישאות מאפשרת את קיומה של הקונספציה באין מפריע.

שני המסרים שניתחתי ככותרות על של תפיסה מסועפת הרבה יותר הם רק קצה הקרחון. מה שמשותף לכל התפיסות הללו היא המחשבה שאם רק היינו עושים דברים אחרת הכל היה משתנה. אילו רק התנגדו, ברחו ליערות, סירבו לפקודות, לא היו משתפים פעולה, עוזרים ליהודים, מבינים מה קורה להם מתחת לאף, מפצצים את אושוויץ, פותחים את שערי פלסטינה וכו', כל זה לא היה קורה. ההכרה שחיינו שלנו אינם תלויים בנו או במעשינו היא סתירה מצלצלת להומניזם המערבי. קצת עצוב שבשביל להבין את זה אנחנו צריכים את הנאצים עצמם. שר החימוש הנאצי, אלברט שפר, העיד מכלאו שהוא מעולם לא הבין את הצורך היהודי בהלקאה עצמית (הוא ספציפית התייחס לסוגיית הפצצת אושוויץ), כי כאשר מדינה מודרנית חזקה מחליטה שמה שהיא עושה עם הכוח שלה זה לפגוע באזרחים לא חמושים, כמעט אין כוח בעולם שיעצור אותה. בהקשר הזה העיר ההיסטוריון עומר ברטוב שאם יש לקח אחד לשואה, הוא במחויבות המדינתית הבין לאומית לזיהוי ומניעת רצח עם, שם עד כה "העולם" מפשל בגדול. לטעמי גם זה נכון בעיקר לרצח במדינות שוליות וחלשות במגרש הבינלאומי. העולם יכול לעצור את הרצח בדארפור. לעומת זאת, אם רוסיה של פוטין תחליט שהיא נפטרת מאחת הקבוצות האתניות שלה, שום דבר לא יעצור אותה.

השואה היא זמן של חוסר אונים רדיקלי, תבוסה אנושית מהדהדת שמשאירה בעיקר גוש ענק בגרון. אז לא פלא שכל מה שנשאר לנו זה לנצח את היטלר בג'נין, בקיומו של הניצול, במטס צבאי בשמי פולין, בעצם זה שאתה אדם טוב ומחייך לפקידה  השחורה במשרד הרישוי או למנקה הערבי. רסיסים של הונאה עצמית אל מול העובדה שאת העבר אין איך לשנות, ושהוא לעולם לא חוזר על עצמו עם הזדמנות שנייה לתקן. מה שלא יגיע בעתיד יהיה דבר חדש לגמרי. לימוד מההיסטוריה על ידי השוואות היא עניינו של ההיסטוריון מול מכתבתו, כשכבר מאוחר מדי.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על יום השואה תשע"ב: מאחורי הקלעים של לקחי השואה

  1. אודי הגיב:

    יפה – סחתיין.

  2. רמונה הגיב:

    הכל טוב ויפה, אבל יש לציין שהגישה הזו – שהיא אגב מאוד אופיינית דווקא להיסטוריונים (ראינו את זה תמיד בקרב שפנפנים ואני מציעה לך להיזהר מזה) – היא גישה של שפיפות קומה פילוסופית. יופי. תסתגרו לכם אתם ההיסטוריונים בד' אמותיכם ותתעסקו בחרדת קודש ב"אז ובשם" (על משקל ה"כאן והעכשיו") ותגידו שהמסקנה היא שלא יכולה להיות שום מקסנה. זה מסוכן חברתית וחינוכית, וגרוע מזה – זה מסכן את הלגיטימציה של מדעי הרוח. כי בכל זאת יש כאן גם "רוח" ולא רק "חומר" שמורכב מעובדות שאי אפשר לערער עליהן.

    • yohac הגיב:

      הנה לי סיבה נוספת למה העובדה שלא התקבלתי לשפנפנים היא לטובת הכלל. ולטיעונך: מבחינתי לימוד ההיסטוריה תורם לנו בשני מובנים: ביקורתיות ופרספקטיבה. כל חברה אנושית בונה לעצמה מיתוסים הבנויים מדימויי עבר, ותפקיד ההיסטוריון הוא לאתגר את המיתוסים האלו עם ההיסטוריה של האירועים שאליהם הם מתייחסים. אני לא טוען שאי אפשר להפיק לקח חינוכי, אבל אני טוען שלקח הוא תמיד מעשה פוליטי. קחי אחריות על הפוליטיקה שלך, ואל תתטעני שההיסטוריה פשוט מכריחה אותך להבין את הדברים בצורה מסויימת. הדרך בה את בוחרת להבין היא אופציונאלית, ערכית ופוליטית. וזה יופי. ערכים ופוליטיקה הם דרכנו (הרוחנית!) להגדיר את עצמנו. אם את טוענת (ואני לא יודע אם שמת לב לזה, אבל זה יכול להשתמע מדברייך) שבעצם זה לא משנה מה קרה, וכל מה שלא מסתדר עם המגמה החינוכית שלך הוא סתם קטנוניות של היסטוריונים טהרנים, את בעצם באותה סירה עם גדעון סער ו"אם תרצו". במקרה כזה יש לנו מלחמה בין פוזיטיביסטיים שמייצגים אמת מוחלטת. אני דווקא ביקשתי לטעון שאין חומר של עובדות שאי אפשר לערער עליהן. הערעור והטלת הספק הוא נקודת המוצא של כל זה, ושל מדעי הרוח בכלל.

      • רמונה הגיב:

        מעולם לא טענתי שצריך לרתום את ההיסטוריה לפוליטיקה בכל מחיר. ומעולם לא הטפתי לחוסר יושר – לא מחקרי, לא עובדתי ולא היסטורי. אבל נראה לי שעלינו לשאוף להיות גם ערכיים (ואם בא לך תקרא לזה "פוליטיים". סבבה) וגם ישרים. זה מאתגר ומחייב חשיבה מורכבת יותר, נכון. אתה הרבה פעמים מתייחס בדברים שלך ל"רוב המטומטם" ולמין תודעה ציבורית רדודה ו"כולם חושבים" גלובלי – וזו נקודה די נמוכה לכוון אליה. הרי ברור ששם לא נמצא את האור ולא עם זה צריך להתווכח.

      • yohac הגיב:

        ברמת העקרון יכול להיות שאת צודקת, דווקא הפוסט הזה מדבר על קונספציות מקובלות מאוד גם בקרב האליטה האינטלקטואלית.במקרים אחרים ניתן היה לומר, ״ברור, אבל האוכלוסיה שקוראת אותך, בניגוד לנמען הדמיוני כבר יודעת את זה ומסכימה איתך ממילא". לפי מנעד התגובות שאני מקבל זה לא הסיפור כאן.

  3. תמר קפלנסקי הגיב:

    טקסט נהדר.

  4. יוני הגיב:

    כמה חבל שלא ראיתי את הטקסט הזה בשבוע של יום השואה. בתור 'שואיסט', כהגדרתך, שאכן שאכן נקלע למצוקה נפשית לא פשוטה כל שנה באפריל, זה היה עוזר.

    אישית, תמיד מיקמתי את עצמי חזק בקוטב של הלקח האוניברסלי, כפי שאתה מכנה אותו. אני לא בטוח שהבנתי מה אתה טוען לגביו – להבנתי, אתה טוען שגם אתה מתחבר אליו פוליטית, אך הוא חוטא בנאיביות קשה, שלא תעמוד במבחן המציאות בבוא שעת מבחן (ומכאן טיעונים על נאורותה של ווימאר וכו'). אם הלקח הוא קצת נאיבי, זה לא מוריד מערכו בעיני. הלקח לא אומר "היו נחמדים, קשובים למיעוטים ודמוקרטים ושום ג'נוסייד לא יתרחש שוב" – הוא אומר שאחרת, ג'נוסייד נוסף יתרחש לבטח. אין לי בעיה עם ערכים נאיביים.

    • yohac הגיב:

      יוני, ברוך הבא ותודה על התגובה. לעניין הלקח האוניברסאלי, זה בדיוק מה שהטריד את רמונה. אני חושב ששרשור השיחה שלי איתה בתגובות כאן למעלה יכול להבהיר איך אני יכול גם לתמוך בלקח האוניברסאלי, וגם לבקר את הייסוד ההיסטורי שעליו הוא נשען.

  5. ido2267 הגיב:

    לא מסכים.
    ישראלי אחד ראיין פעם איזה נאצי זקן שהתפאר במעשי הזוועה שלו בימי המלחמה. בסוף הראיון כדי להדהים את שומעו אמר הישראלי שהוא מישראל וחשב שהזקן המנוול יסמיק או משהו. במקום זה האיש חייך והתחיל לשבח את ישראל על גבורתה וניצחונותיה הצבאיים.
    'אבל אנחנו יהודים' הסביר לו הישראלי.
    'שטויות', השיב לו הנאצי 'אם הייתי צעיר יותר הייתי בא לעזור לכם להילחם בערבים'.
    אנשים מכבדים כוח. היהודים והצוענים היו חלשים כי לא הייתה להם מדינה. לא היה מי שיגבה חשבון במקרה של פגיעה באזרחים שלו ולכן הנאצים ידעו שהם יכולים להשמיד את כולם ובמקרה לגמרי האידאולוגיה שלהם התאימה את עצמה בדיוק להרג החלשים ביותר. (אני לא מתכחש לכך שעמים 'אריים' כמו ההולנדים והדנים זכו ליחס יותר טוב מהפולנים ולא בגלל שהיו חזקים צבאית אלא בגלל תורת הגזע) .
    זאת בעצם המשמעות של הקמת המדינה. להיות חלק מהמשחק, אחד הבריונים על המגרש במקום הנחנח שיושב בצד עם הספרים. נכון, אתה לא הכי חזק כל הזמן ויכול לבוא מישהו ולהחטיף לך אבל את החלשלוש הרבה יותר משתלם לכסח, בטוח שהוא לא יוכל להחזיר בכלל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s