אני טקסט פוליטי: אנטומיה של שנאה וחסד

יש כל כך הרבה דברים על הפרק. הפליטים, האולפנה, המחאה החברתית, הגזרות הכלכליות שבדרך, אבל אני מוצא את המוח אטום ואת הנפש מפכה. תמונה רודפת תמונה, וזיכרון רודף זיכרון, והדברים מקבלים מילים, והמילים מחפשות נמען. תוך כדי שאני מאזין לגלי צה"ל מקדישים שעה לשירי מלחמת ששת הימים אני מבין שהגיע זמן הפוסט, ושבמקום מניפסט פוליטי אני הולך לצלול אל תוך עצמי, ולחזור ליבשה עם משהו שאני מוכן לחלק עם אחרים. שאני קורא את הכל מההתחלה אני מבין שהטקסט הכי אישי שכתבתי עד היום גם הוא פוליטי עד אימה. גבירותי ורבותי קבלו אותי. "האישי הוא הפוליטי: גם לי מגיע".

כנראה שאני גר בחלק הטוב, שונא את החלק הרע

1) את הסיפור איך סבא רבא שלי נרצח על ידי המוסלמים בעיר יזד באיראן רק כי הוא שתה מים מבאר שמעתי הרבה יותר מפעם אחת. אימא תמיד מסיימת את הסיפור הזה באנקדוטה שבגלל זה אבא שלה שנא מוסלמים כל חייו. הוא חשב שאסור לסמוך עליהם. "מוסלמי טוב רק בקבר" אומר סבי עליו השלום דרך מילותיה של אימי. את סבא שלה מהצד השני לא רצחו המוסלמים, אבל הם כן ניתצו לו את הקבר בהר הזיתים וסללו עליו כביש.

2) באפרת לא גוזלים אדמות. לרב שלנו זה מאוד חשוב. בגלל זה היא נראית כמו נחש. הרב שלנו הוא אמריקאי. יש לו עולם מושגים קצת שונה. הוא גם מגולח כי אשתו לא אוהבת זקן. את היישוב הזה הרב הקים על אהבה. תשאלו כל אחד בואדי ניס הכפר השכן, איזה יחסים חמים יש להם עם היישוב שלנו.

3) "יבנה יבנה יבנה המקדש, יתפוצץ יתפוצץ יתפוצץ המסגד, את כהנא נעלה, את דהיישה נפנה, את הערבים נשרוף, ואת ביתם נהרוס"

"מאה מסגדים היו בחברון, אחד נפל כי זרקו עליו רימון"

(אוטובוס תלמידים בטיול, משובת נעורים מחורזת)

4) כתה ז'. המורה, אתה מצטרף לתנועה החדשה שלנו?  תנועה שנלחמת בגזענות. קראנו לה כהנא מת. [פוצצנו את היישוב בגראפיטי, אבל בגיר מחיק כי אנחנו בכל זאת חנונים]. הוא חושב רגע ועונה: אם היית מסתכל טוב היית מבין שאני יסדתי את התנועה הזו. (שיחה בין מתנחל בגיר ומתנחל קטין, בדרך לנטיעות ט"ו בשבט בפאתי מחנה הפליטים דהיישה)

5) בערך בכיתה ה' חלק מהחברים מפתחים משחק משעשע של לעמוד במרחק סביר מפועל ערבי זקן, לצעוק לו "חוסיין מז'נון!" ולברוח. לוקח זמן להעיז, והתחושה ממכרת. המלך הזקן של הממלכה השכנה היה הגיבור הבלתי מעורער של כמות נכבדה של בדיחות. כנראה זה אומר משהו שבתודעה הילדותית הרווחת הערבים מסביב היו בעצם לא יותר מנתינים האשמים לשעבר, שאין דבר הפוצע אותם יותר מלגלוג על המלך שנשאר מאחור.

6) זה היה דווקא מ', הילד של השכנים. הם היו הרבה יותר דוסים מאיתנו, היו לו פאות והוא חבש כיפה גדולה מאוד, שנים ארוכות לפני שהנער הראשון הופיע על הגבעה הראשונה ורשם פטנט רשום על הלוק הזה. הוא הסביר לי שהערבים הם בני אדם, ושכבוד האדם זה דבר חשוב מאוד ביהדות. זמן רב מוללתי בדמיוני את המילים הזרות. בתחילה רק שפתי נעו ביני לבין עצמי בכל פעם שאחד מהם עבר על פני, התנועה הפכה למלמול, שהפך ללחש, ולבסוף הפך למילים שניתן לשמוע ולהגיב אליהן: מרחבה! כיף חאלק! חמדולילה!

7) אני לא זוכר לאן נסענו, אבל יום אחד אבא הסביר לי מה בעצם קורה פה. בסופו של דבר תהיה מלחמה. "מלחמת טרנספר" קרא לה אבא. כל הגברים של שני הצדדים ייקחו נשק והמלחמה תעבור מבית לבית ומגבעה לגבעה. המנצח יזכה בארץ, והמפסיד יאלץ להתחפף. בינתיים מה שצריך זה לשלוט בכמה שיותר גבעות. שנים הצית את דמיוני חזיון המלחמה האחרונה. דמיינתי את כל הגברים שהכרתי רצים למקלט של בית הכנסת ויוצאים עם רובים. המלחמה מבית לבית עצמה התחברה לי משום מה דווקא למצ'טות. מה ייקרה בתוך הבתים מעולם לא קיבל צורה של דמיון ויזואלי.

8) יום הזיכרון, המון ילדים מדליקים משואה לקרוב "שנפל בקרב האחרון על גוש עציון". סיורים לאלון הבודד, שהיה נקודת הציון לגולים, שעומדים בשפלה ומחכים לרגע בו יוכלו לשוב. סיור לחורבות משואות יצחק. העובדה שהיישובים משואות יצחק ועין צורים הקימו עצמם מחדש במקום אחר, ושגולי הכפר הקימו את ניר עציון, מעולם לא צוינה בפנינו. מסתבר שלא כולם עמדו מול האלון וחיכו. בשבילנו היה הגוש חורבות, ויישובים חדשים שהשיבו בנים לגבולם. בסיורים במרכז המבקרים של כפר עציון מיצג אור קולי מתאר את הקרב האחרון. אישה במבטא אירופאי כבד מספרת על הליגיונר שמצא את הבונקר וזרק לתוכו רימון. קשה היה למצוא את ההבדלים מסיפורים אחרים של נשים במבטא אירופאי כבד על צוררים, בונקרים והרג חפים מפשע. אם יש מחלוקת אז היא לא פה, אנחנו לא באמת מתנחלים.

נמאס לי מחיות שיזכירו לי שאני טקסט פוליטי

9) תמונה: ביקור בואדי ניס, אני בן חמש או שש, גם אחי שם, וצעירים מהכפר. צעיר בן עשרה שצווארו עטור כפייה מניח שתי ידיים על כתפיי, ואני שולח את ידי לסדר את הכיפה שנשמטת על העיניים.

10) כשעוברים ליד הגדרות הגבוהות צריך לזכור להתכופף ולשים את הראש בין הרגליים. ברכב ממוגן השמשה מתנפצת אך נשארת בחתיכה אחת. בלי מיגון זה ממש מסוכן. אם אתה מפר את ההוראות מפעם לפעם סימן שאתה ילד נורמלי. זה גם מאפשר לך להסתכל אל מעבר לגדר. מספיקות פעם או פעמיים אל מנת להבין שהגדר הזו לא רק מגנה עליך מפני אבנים, אלא גם סוגרת מאחוריה את המקום הכי נורא בעולם. לא פעם ולא פעמיים ולפעמים גם לא חיים שלמים מספיקים בשביל להבין את הקשר בין מחנה הפליטים, קיומה של הגדר, האבנים ומה התפקיד שלך בכל הסיפור הזה.

11) משחק ידידות. הבאנו את החבר'ה הכי טובים שלנו. אני הייתי מחליף. לפני המשחק עברנו אחד אחד אל מול זקן הכפר/המוכתר/הקאדי (או כל כינוי אחר שממלא את הפונקציה של ערבי זקן בעל מעמד כלשהו בדמיון האוריינטליסטי) ששאל לשמותינו והפגין בקיאות במשמעות המקראית של השמות. אין יוחאי בתנ"ך. מולנו הם הציבו ילדים קטנים. שקרעו לנו את הצורה 13­-2. כבשתי את השער השני כשכבר היה מאוחר מדי לדבר על "כבוד" או "ניחומים".

12) עד 2001 עוד יכולנו לשקר לעצמנו שהם חברים שלנו. תמיד במעמד רתך, נגר, טייח או גנן אבל שסך הכול סבבה להם לשרת דווקא אותנו. בשיחות הם תמיד דיברו על יחסי העבודה הטובים, עד כמה שכל הכנופיה של הרשות הפלסטינית מושחתת, וכמה זה בכלל עדיף על מה שהיה אצל ההוא, המלך המג'נון. עזוב אותך בוליטיקה. ההקצנה מכל הכיוונים שכללה גם שני ניסיונות פיגועי התאבדות באפרת הביאה לסיומה את מסכת השקרים הקולוניאלית הקטנה שבנינו לעצמינו. הכביש נחסם לתנועת ערבים, העובדים הערבים פוטרו, ותנועתם ביישוב, שנבנה על כביש הגישה הרשמי היחיד לכפר שלהם, נאסרה לחלוטין. המדהים הוא עד כמה הרגשנו נבגדים. אחרי כל מה שעשינו בשבילם.

13) זה היה אני ו-ג'. השוטר הטוב והשוטר הרע. מחוץ למחסום היינו חברים טובים, אבל שם הוא ייצג יותר מהכול את הגישה הקלגסית, ואני את הגישה יפת הנפש. מעולם לא הוצבנו למשמרת משותפת. גם אני וגם ג' חזרנו מהמחסום עם כל מיני דברים. אני עם מזכרות שקיבלתי מ"חברים" והוא עם אותם דברים בדיוק רק כחלק מטרור מבוקר. כיום ברור לי ששנינו לקחנו חלק בביזת אוכלוסייה אזרחית. נפלתי בפח החייל השמאלני, המקצועי אך רגיש, שמאמין שהוא יכול לשנות בהתנהגות שלו משהו שהוא כל כך הרבה יותר גדול ממנו. להתאמץ ללמוד "ערבית" (רק באוניברסיטה אתה מבין עד כמה "מחסומית" היא ניב משפיל, ושכבר עדיף שתשתמש בעברית שלך). להתחבק עם חלק מהאנשים לפני שאתה עוזב את הקו ולהאמין להם שהם אומרים שהם יתגעגעו. לחשוב שמשהו שתעשה יכול לשנות את העובדה שאתה כח זר על אדמתם, עם קסדה על הראש, וששלושה אנשים מאבטחים אותך בנשק מוכן לפעולה.

14) באחד הסיורים זרקו עלינו אבן בצומת יעבד. הבתים עמדו כמעט קילומטר ממנו במעלה ההר. הסיכוי שלנו לפגוע לא היה קיים. אבל היה נוהל, ומיותר לציין שמילאנו אותו בהתלהבות יתרה. עמדנו בעמק, 45 מעלות, ומתוך הג'יפ פשוט פוצצנו שלושה ארגזים מלאים של אמצעים לפיזור הפגנות. כשרק פרצה האינתיפאדה נמנעתי כמעט בכח מלרדת לכפרים, ההתלהבות של החברים שיוצאים עמוסים בתחמושת וחוזרים עם כלום, מצויידים באלות בייסבול וזיק בעיניים הבהילה אותי לגמרי. שנה ומשהו אחרי זה פעם ראשונה שאני ממש יורה בכיוון של משהו. וזה היה כיף לא נורמאלי. כשחזרנו סיפרנו בהתלהבות: היה אירוע! עמדנו שם וירינו איזו רבע שעה! כולם התלהבו מאוד. ש', חייל צעיר הרבה יותר ממני ושמאלני הרבה יותר ממני אמר לי בשקט, "יוחאי, ממך לא ציפיתי". היה ניתן להטביע את הטיטאניק עם כובד הבושה שלי באותו הרגע.

כהן לא חברה, כהן לא משחקת[1]

אני לא בטוח שיש משהו קונקרטי שהסיפורים האלו מבטאים. הם בטוח מראים עד כמה מנגנונים של עוול הם מסועפים, מתוחכמים, ולפעמים גם מורכבים ברמת האנשים שמרכיבים את המערכת. אני חושב שהכתיבה הזו לא נופלת באופן טבעי בשום צד, ואולי זה מה שעורר אותי אליה דווקא עכשיו. בשבועות האחרונים נדמה לי שכולם חזרו לשוחות הבטוחות שלהם, לקרב חפירות, שהזהות האינסטינקטיבית, האתנית, הקבוצתית הולכת ותופסת בו חלקים הולכים וגדלים. אני לא שמאלני כזיהוי סוציולוגי, הזהות העדתית שלי קרועה, והזהות הדתית והאידיאולוגית שלי מתכחשת למקורותיה. כמומר אני מבקש להציע אתגר, להקשות על הקטגוריות הקיימות. לי לעולם לא יהיה צבא של מגיבים שירגישו שאני מדבר אותם. אין לי ציבור מאחורי וגם לא יכול להיות. דווקא החריגות שלי אמורה לחדד דברים שהולכים לאיבוד.

ואם בכלל אפשר לחבר את האישי אל הקונקרטי, הזרות שלי הפכה למבוכה עצומה אל מול המאבקים הארסיים שקורעים את האנשים שחולקים איתי תפיסת עולם דווקא ברגע שיש בו סכנה וגם סיכוי גדול. פוליטיקה היא אומנות בליעת הצפרדעים ולאחרונה נראה שיותר מדי אנשים מוכנים לחגוג את צדקתם על רקע הבית הבוער.

אותה זרות גם יוצרת אצלי צפייה למכנה משותף מכונן עם אנשים שאני נמצא אתם במחלוקת אידאולוגית כמעט על הכל. יש הסתה לאלימות ואלימות נגד זרים. זה לא מורכב בכלל. זה פשוט מאוד. אני רוצה לשמוע קול ברור, חד, בלתי מתפשר: שנאת זרים והסתה לאלימות הם קו אדום, הקו האדום נחצה, ואנשים כמו אלי ישי, מירי רגב ודני דנון לא מייצגים אותנו וגורמים לנו בחילה. אחר כך ניתן לדבר על מצוקת השכונות, על בעיית המסתננים, על השמאלנים הבוגדים או על גבולות השימוש בשואה כטיעון פוליטי. דם יישפך. זו שאלה של זמן. הפעם אל תעיזו לרחוץ בניקיון כפיכם. שתיקתכם כהודעה, וסייגייכם כסכין.


[1] כל הציטוטים מתוך השיר "אני טקסט פוליטי?", של נושאי המגבעת מילים: אוהד פישוף ורותי אשורי
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

28 תגובות על אני טקסט פוליטי: אנטומיה של שנאה וחסד

  1. יובל הגיב:

    פוסט מצוין.
    ואגב, לגבי אחד סעיפים 13-14 – אני חושב שכל שמאלני ששירת בקרבי מכיר את התחושה הזאת, הרצון להראות התלהבות (ולפעמים היא לא מעושה בכלל) מפעילות "מבצעית", מלהיות "לוחם" אמתי (כי זה מה שלוחמים עושים, מפזרים אוכלוסייה אזרחית בשטח כבוש) ולא סתם שוטר שטוחן מחסומים עם מדים של צבא או גרוע יותר, ש"ג או עמדה בבסיס. כמה כבר אפשר לטחון את בדיחת ה"אנתה בידובי?" ולהרגיש שנון? כמה כבר אפשר לנסות לקנות את התירוץ של החבר'ה שגם הפלשתינים צוחקים מזה וזה רק מראה על "אנושיות"?

    יכולתי גם להזדהות במידה מסוימת עם סעיף 12 – לא גדלתי בהתנחלות, אבל גרתי במחצית השניה של שנות התשעים במכבים-רעות, ממש על הקו הירוק, סמוך לכפר בית-סירא – שאמנם לא היינו ביחסים מאוד קרובים עם תושביו, אבל הם כן עבדו אצלנו, וקנינו אצלם כדים או סלעים לגינון, או סברס בעונה, וגם אנחנו שמענו מהם כמה הרשות הפלשתינית מושחתת וכמה היה יותר טוב להם אצלנו (וגם כשמאלנים הנהנו בחיוך ובשביעות רצון), וגם אנו הרגשנו נבגדים ב-2000 וכמובן שלא נשמע קול התנגדות כשכביש 443 סגר עליהם מצד אחד ומחסום מבוא חורון מהצד השני, כי הם אלה שהיו כפויי טובה.

    וכל השאר גם מרתק כמובן, רק שבאופן טבעי פחות יכולתי למצוא את עצמי בתוכו.

  2. דן הגיב:

    עם כל פוסט אתה רק הולך ומשתפר!

    מה שהדהים אותי זה שגדלנו יחד ראינו אותם דברים אבל מסיבה כל שהיא אין לי שום זיכרונות פוליטיים.
    יכול להיות שכשההורים אמרו לנו לשים את הראש בין הברכיים אני השארתי אותו ולא הצצתי, ואולי הוא עדיין שם.

  3. רמונה הגיב:

    אני הציבור שמאחוריך. לקרוא ולבכות.
    אחותך

    • עוד אחת הגיב:

      גם אני!
      אקסציונית דתית, חיה את משחק הזהויות שלך
      אחיי למדו בישיבה אצלכם
      תודה רבה על הפוסט

  4. טור מעולה, תודה וישר כח על גילוי הלב!
    משתף בספרצוף

  5. Caleb הגיב:

    יפה מאוד. לא מאחוריך, לצידך.

  6. עורך: טיפול שורש הגיב:

    "אין לי ציבור מאחורי וגם לא יכול להיות. דווקא החריגות שלי אמורה לחדד דברים שהולכים לאיבוד."

    כאן הצומת בין הפיכה לכבשה שחורה בציבור המתנחלים לבין הפיכה למתנחל מחמד בשמאל. אני נחרדת כשאני מדמיינת את האפשרויות, במיוחד את האחרונה, כי זה ה"ציבור" שממנו אני באה ביותר מדי מגע וביותר מדי נסיונות פירוק.

    לכתוב כשיש ציבור מאחוריך היא המובן מאליו. פוסט שכזה ושלל כתיבה איזוטרית שאיננה נופלת להגדרות הפוליטיקה המקובלת היא בבחינת קולות צפים, כמו שמעולם לא התכוונו להגדיר את המושג הזה. סחטיין.

    מאשה.

  7. שלמה הגיב:

    אני מאחוריך.

  8. מוריה הגיב:

    בכיתי. תודה.

  9. tsoof הגיב:

    פעם ראשונה שהגעתי הנה. הפוסט שלך יוצא מן הכלל. מעודן ורגיש ולא מתלהם ומעורר מחשבה. אני חושש בצער, עם זאת, שהוא לא יכול לעורר הזדהות אצל מי שאינו שמאלני. מנגנוני ההגנה שלהם (ושלנו!) מספיק חזקים כדי לתעב אוטומטית את הצד השני. הפסקנו להקשיב, לא כל שכן לשמוע.

    ונזכרתי ברמאללה ב-91. היינו חולייה של ארבעה נחלאים במסלול. אני זוכר רק אותי ואת תומר, הטוב ברעי שמת אחר כך בטיול בניו זילנד. אתמול או היום הוא היה אמור להיות בן 40. תפסנו ילד שזרק עלינו אבנים. תפסנו אותו בקלות, בני 19 עם כושר גופני מטורף רודפים אחרי גורנישט מיט גורנישט. אני זוכר את עצמי – שמאלני בן שמאלנים – מרים עליו יד, בדרך לשבור לו את האף, כשהוא אחוז בידיים של חבר אחר. איכשהו, הפחד וההתכווצות שלו עצרו את היד שלי רגע מהאף שלו. בסוף צבטתי לו את האף – אפילו בכוח – ואמרתי לו להתחפף. אז נכון, לא שברתי לו את הפרצוף, איכשהו, אבל לא להשפיל אותו לא הצלחתי.

    וכן, אני זוכר גם את המחאה של שני האחרים על זה שלא פוצצנו אותו במכות, וגם את התוכחה בעיניים של תומר, על האקט המשפיל ההוא. רגע שלא עובר לעולם.

    • yohac הגיב:

      תודה רבה צוף. הצלחת לרגש אותי בחזרה. אני מאוד נהנה מהכתיבה שלך, וממש נחמד לי לקבל ממנה גם אצלי בסלון.

  10. אורן הגיב:

    יפה מאוד. תודה.

  11. פוסט מעולה. תודה לך.

  12. שילי הגיב:

    אני מניחה שאתה יודע עד כמה אני מזדהה עם הטקסט המחודד והכואב הזה, ועד כמה הוא אישי עבורי. אני הולכת לחלוק אותו עם מוטאציות אחרות, בוגרות המסלול האידיאולוגי-דתי-חינוכי הזה.
    רק דבר אחד הוא שונה אצלי: הבחילה הזו, במקרה שלי, באה גם מתוך המשפחה (לא הפרטית שעשיתי לעצמי – אותה הצלחתי להציל. אני חושבת..). מצאתי את עצמי אומרת בשבועות האחרונים: יש לי בחילה ממנו. בדיוק המילים שלך. זה כל-כך מפחיד ומחריד! ויש לי תמונות רצות בראש סטייל גרמניה 1932.

    יוחאי – חיבוק.
    ב.

  13. משהו הגיב:

    מה שמעניין שכנראה שמה שכתבת מייצג את ה"רוב הדומם" או "הרוב השפוי" שמנסה למצוא א תעצמו במציאות שמדגישה רק את ההקצנה.
    באופן אישי, אני איש שמאל קיצוני שעבר להתנחלות רק כי הוא מתעקש להאמין שיש עוד סיכוי.

    בקיצור, תודה

  14. Mati Shemoelof הגיב:

    הבעיה הגדולה של השמאל האשכנזי שהוא מסרב לראות את הפריבלגיה שניתנה בידו ולהתפרק ממנה. עד שנגיע להסכמה אין איחוד, שיתוף פעולה או הקלות במצור מצד השמאל המזרחי. עד כאן, רות סוף.

    • yohac הגיב:

      מתי, אקדים ואומר שאידיאולוגית אני מאוד תומך במאבק הזה. קצת חבל שאני מרגיש לגיטימציה להביע את דעתי רק בגלל שאני יכול להתהדר בחצי מזרחי. באופן כללי הרבה פעמים בני תערובת במקום להוות גשר לשינוי משמשים ככלי להכחשת הבעיה. מצד שני אני מאוד מתנגד למסקנה הפוליטית הפרקטית שלך. מה שהגדרת כ״מצור המזרחי״ הוא קול ביקורתי חשוב, רלוונטי, שהלוואי ויום אחד יגדיר את גבולות השיח מחדש. מכאן ועד אין איחוד ואין שיתוף פעולה הדרך ארוכה. מה שאתה בעצם אומר, זה שעד שהאשכנזים יבואו עם דגל לבן לעזאזל הערבים, הכיבוש, הקהילה הגאה, דת ומדינה, הסוציאליזם ובעצם כל מה שהוא לא במסגרת המאבק לטיהור השמאל מהקולוניאליזם (האמיתי!) של השיח. יש מספיק יסודות לשיתוף פעולה בכל מיני נושאים גם אם אנשים שאתה נאבק,בהם במישור אחר. ולא תוציא ממני שאתה צריך להפסיק להאבק או להאבק פחות.

      • Mati Shemoelof הגיב:

        תבורך על תשובתך. תשובתי נאמרה בחצי אירוניה. אגב האמירה של פישוף כנגד ההגדרה הפוליטית הייתה בעוכרינו כי בתקופה ההיא הופרטנו למוות. דווקא היום הוא הפך להיות פעיל במען איגוד לעובדים וסגר מעגל.

  15. t הגיב:

    לא ממש הבנתי לאן זה חותר. מה שכן מסתמן בבירור זו ההתעלמות המוחלטת מכל ששונאים ישראלים בכל צורה צבע ומין מבלי שיהיה להם ולו המושג הקלוש ביותר על ישראל. פרט למקור אחד!!!-מכונת התעמולה האנטי ישראלית המשומנת הייטב בשנאת חינם!

  16. רות הגיב:

    מדהים.מבלבל.אנושי.מרגש.
    תודה לך.

  17. ארנון הגיב:

    כל כך יפה, כל כך מרגש. באיזשהו אופן עשית אותי יותר אופטימי. תודה!

  18. עינת הגיב:

    חילונית, אשכנזיה, מעיירת פיתוח, ועדיין מזדהה עם הטקסט המצויין והמדוייק הזה.
    "מנגנונים של עוול הם מסועפים, מתוחכמים, ולפעמים גם מורכבים ברמת האנשים שמרכיבים את המערכת"
    המורכבות בכל מקום, מזל שיש כאלו שמצליחים לכתוב אותה כל כך טוב. תודה.

  19. דודי נתן הגיב:

    תודה. חשוב מרגש ומעולה. אני לא קשור לסבך הזהויות שלך, אבל מרגיש יכולת להיות אוהד.

  20. דורון הגיב:

    היי יוחאי ,אני מאד מזדהה ומתעניין במה שאתה כותב.
    כנראה הסיבה היא שגם אני מבית דתי ונמשך לצד השמאלי.
    הכתיבה של הפוסט,כמו הבזקים של אישיות,לפעמים היא מצליחה להעביר הרבה מאד ובצורה דקה ועדינה דברים שאי אפשר להעביר במאמר או מסה ארוכה וסדורה.
    נהניתי מאד.
    יש תופעה כזו של דתל"שים שמעבר להורדת הכיפה הם שמאלנים.מסכים איתי?
    הבלבול בזהויות מאד מעסיק אותי .ולא עבר כל כך הרבה זמן מאז שהורדתי את הכיפה .
    אשמח לשמוע ממך על זה והאם מתישהו הנפש מצליחה לשכוח ולהירגע?

    • yohac הגיב:

      תודה רבה דורון. אני מסכים לגמרי שיש לא מעט דתל"שים שמאלנים. רבים מחברי הטובים הם כאלו. כמו כן, חזרה בשאלה וקונברסיה פוליטית הם תהליכים נפרדים, מסובכים כל אחד לכשעצמו, ולא תמיד באים ביחד. יש גם שמאלנים אדוקים הממשיכים לשמור מצוות, וגם אתאיסטים יוצאי התנחלויות שמעריצים את ביבי. אני חושב שכל סוג של מעבר כזה הוא תוצאה של עיסוק בזהות העצמית בחינתה, לישתה ופתיחתה לאפשרות של נזילה, התפרקות ועיצוב מחדש. התהליך הזה מתחיל הרבה לפני "הורדת הכיפה" וממשיך גם אחריו (הוא גם לא חייב להסתיים בחציית הגדר או הגדרה עצמית מחודשת). נדמה לי שהתהליכים האלו הם כל כך אידיבידואליים שאני לא חושב שאני יכול להתחיל להבין אותם בכלים סוציולוגיים. מבחינתי זה חיפוש שלא נגמר לעולם. יש לו מחיר, אבל אני לא בטוח שמי שנכנס לזה יכול פשוט לבחור לא לשלם אותו. חוץ מזה שזה מסע מרתק בצורה לא רגילה. 14 שנה אחרי שהחלטתי שאני לא דתי, יחסיי עם היהדות ברמה האישית, המשפחתית, הלאומית והאוניברסלית לא הפסיקו להיבחן ולהשתנות. אני גם מאוד שונה מהילד שהבין לפני יותר מ-20 שנה שהוא לא ימני. אני מכיר אנשים אחרים שאפשר לומר שבאופן יחסי "הנפש שלהם שכחה ונרגעה". אם בלבול זהויות מעסיק אותך יש לי חשד שהוא לא הולך לשום מקום…

  21. דורון הגיב:

    אפשר להמשיך להתכתב במייל ? לא מצאתי קישור באתר…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s