חיי עם המפלצת הירוקה: מיומנו של פראייר

הפוסט הזה הוא חגיגי במיוחד: פרייהייט חוגג רשומה עשירית, ואני חוגג שלושים ואחד קיצים מהבילים.

הפעם צבא. כי כולם מדברים על זה, וכי רק שבוע שעבר אני עצמי התפלשתי קצת בחולות הנגב. וכן, אני יודע שזה לא מה שחשוב באמת, ושאני בעצם "מאכיל את הטרול" בכך שאני כותב דווקא על זה. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מבולבל, נבוך ומיואש אל מול הדברים החשובים באמת.

נתחיל בכך שהתחמקות משירות צבאי היא לא פחות מסלע קיומנו. אי שם בתחילת המאה הקודמת שני אנשים שונים מאוד במקומות רחוקים מאוד נקראו לשירות צבאי. מכיוון ששניהם היו יהודים מסורתיים, שניהם הלכו לשאול את הרבנים שלהם מה לעשות. הרב המקומי בקהילת יזד שבצפון איראן החליט שהגבר הצעיר שמולו ינצל את חוסנו וגובהו למסע רגלי לארץ ישראל ולא לשירות השאה. הרחק הרחק משם קיבל סוחר יהודי צעיר צו גיוס לצבא הפולני. הרב שלו שלח אותו לגרמניה השכנה, שם הפך רב מוישה אהרן כהן להר מוריץ קוהן. מכיוון שגרמניה הכזיבה משהו כמנוחה ונחלה מצא עצמו גם מוריץ (שוב מוישה) בחום של פלסטינה. דאוד בן רבי (סבא דוד) וגוסטב כהן (סבא גדי), בנו של מוישה-מוריץ, הולידו איש בתורו את אימא ואבא שלי. ניתן לומר שאני לא פחות מפרי באושים של השתמטות סיסטמתית מהצבא.

אני לא יודע אם זו ישראל של שנות השמונים, או רק התנחלות דתית שמרבית תושביה עולים מארה"ב, אבל גדלתי בחברה שהעריצה את הצבא באופן גלוי. אבא שלי לחם ביום כיפור, וקשור במונחים מיתולוגיים כמו "צליחת התעלה", "איגוף הארמיה השנייה" וכמובן "אריק". לקח לי שנים אבל לאט לאט הדמיון של אבי מסתער בחולות בין היריות וההרוגים הלך והתעמעם ועל חשבונו הלכה והתבררה תמונה אחרת, שעם השנים הפכה לסיפור כולו. סטודנטית צעירה, חודשיים אחרי חתונתה, יושבת ומחכה, ולא מעזה אפילו לחשוב למה, בזמן שעתידה, חלומותיה וכל מה שהיא העיזה לתכנן מאיים לשקוע בחולות סיני או לטבוע בתעלת סואץ.

החולצה הנחשקת ביותר הייתה כמובן חולצת סוף מסלול של האח הגיבור מהסיירת, הטייסת או הגדוד. אחת הפעמים הראשונות שמצאתי את עצמי קורא תיגר על הקונספציה הייתה בכיתה י' כשהופעתי לשיעור ספורט, עטור בכבוד המשפחתי שלי: סיום קורס מש"קיות ת"ש, 1996.

נרטיב 1: אני לא מתבייש לומר שאני מפחד. מפחד ממלחמה, מפחד למות, מפחד להרוג. בכל הכיתה הזו אני היחיד שלא הלך לאף גיבושון של סיירת, שייטת וכו'. אני גם היחיד שתשמע ממנו באופן צלול שהוא לא רוצה ללכת לצבא. אני אלך כי צריך, אני אלך כי אני חייב, ואני אעשה את זה הכי טוב שאני יכול אבל אני לא מבין את ההתלהבות. את הבחירה להיות לוחם לא באמת עשיתי. רק מי שנגזר עליו רפואית סוחב את הקלון הזה. אנשים שלא רוצים להיות קרביים היו פנטזיה אנתרופולוגית מתחום הדמיון הדתי של הדוניזם תל אביבי מנותק.

התגייסתי לעידן של סוף תקופת דרום לבנון. סביר להניח שבבקו"ם הפכו את הטופס שלי כמה פעמים, הסתכלו מול האור ושלחו לבדיקת מעבדה נוספת. אני כנראה החייל הראשון והאחרון בהיסטוריה שביקש לשרת בחיל התותחנים. הבנתי שיש מלחמה, והיה לי ברור שאני צריך לקחת בה חלק. אם צריך להרוג אני עושה את זה מעשרים קילומטר. לא רוצה לראות, מעדיף לא לדעת. ארבעה חודשים אחרי הגיוס נסוג צה"ל מדרום לבנון. כמה חודשים אחר כך פרצה האינתיפאדה ודנה אותי לשירות שלם קרוב מאוד ללבן של הרבה עיניים שאני מעדיף לשכוח, אוחז בנשק שאף אחד לא חשב שצריך ללמד אותי איך להשתמש בו.

נרטיב 2: הכיבוש הוא חרא, אבל הוא חרא של כל המדינה, וכולם צריכים לאכול אותו. הדבר הכי גרוע זה להפקיר את המלחמה לימנים. להיות במחסום כמה שיותר מתוך מוטיבציה שמאלנית גלויה, קולנית ומתריסה נדמתה לי כשרות הכי טוב שאני יכול לעשות למאבק בכיבוש. הכי קל להיות שמאלני על כוס קפה בבית. הנרטיב הזה גם יצר תחושת עליונות אדירה: שמאלנות שבאה מתוך מגורים בשטחים ושירות קרבי (אני בניגוד אליכם מכיר מבפנים את הבעיה) נראתה לי אז טיעון מנצח נגד כל המלעיזים שלשמאלי.

החדשות מספרות על מלחמה. העם מתגייס כולו, 110% גיוס, כתבות צבע סטייל נשיונל ג'אוגראפיק על איזה הזוי שמספר שהוא נגד. עמיר פרץ, התקווה הגדולה, מבטיח שהוא ידאג כבר שכל לוחם חיזבאללה יקבל אלף דולר שכר מינימום. אנחנו יושבים ברסטו-באר הירושלמי. הרקע לישיבה הבהולה היא שמועה על צירופם של כוחות הארטילריה למילואימניקים שכבר גויסו. אני מדליק סיגריה בסיגריה ונואם ל-ב' האומלל את משנתי הסדורה על הפסיכוזה הלאומית. בבירה השלישית אני מרים את הראש ומודיע חגיגית שאם הם קוראים לי אני לא הולך. למזלי הם לא קראו לי. לא למלחמה ומאז גם לא לשטחים. אבל סרבנות, כמו הגירה, היא זרע פורענות שאין לדעת איך הוא יצמח מהרגע ששמת לב לקיומו. מה שבטוח הוא שאי אפשר להחזיר את הגלגל לימים שבטרם המחשבה הראשונית.

מילואים זה כבר אתוס אחר. גבעת חלפון מחליפה את מבצע יונתן. אתה יותר מבוגר, יותר שמאלני, וכל פעם בדרך לתואר אקדמי אחר שמרחיק אותך מאנשים עם עבודה נורמלית, שלא משבצים חמישה מונחים תיאורטיים בלועזית בכל משפט. אני עדיין מאמין שצריך ללכת, אבל האמונה בצדקתו המוחלטת של נרטיב 2 הלכה ונשחקה. מאובק ועייף מבליח באופק נרטיב 3. חלק ממה שצה"ל עושה הוא פשעים, אבל צה"ל עצמו הוא לא פשע. לכל מדינה ריבונית יש זכות להחזיק צבא וזכות לגייס אליו חלק מאזרחיה.

אתה כבר מזמן מבין שהקורבנות האמיתיים הם אשתך והילדים. ואם כבר בקורבנות עסקינן, הצבא הוא מיקרוקוסמוס מרהיב להדגמת האופן שבו החברה הישראלית עברה מקולקטיביזם הרואי לקולקטיביזם קורבני. בכל שלבי היחסים שלי עם הצבא העיקר עבורי ועבור הסובבים אותי הוא כמה התנאים שלנו רעים. אפילו הקולנוע האנטי-מלחמתי שלנו מעלה על ראש שמחתו כמה קשה ונורא להיות חייל ישראלי.

הטוטם הצבאי הוא מהרעות החולות החריפות ביותר של החברה הישראלית. כל עוד מעמדו נשמר אין מה לדבר על פמיניזם, רב תרבותיות, חברה אזרחית, שקיפות או מנהל תקין. זה נכון שכיום חשוב לשרת בצבא בשביל להיות חלק מהחברה, אבל זה כשל מערכתי שצריך לפרק. דווקא בימים שיש מאבק על אחריות המדינה כלפיי אזרחיה, "מחאה" הגמוניאלית בה המרכז דורש שגם השוליים ידפקו יחד איתו היא לא פחות מפרוורסיה. שאני קורא אנשים ראויים שאני מעריך תומכים בזה, זה מייאש אותי כמעט כמו השקט המופתי של הפרטת רכבת ישראל (מי צריך רכבת? תהיה לנו חטיבה של נח"ל חרדי!). כשאני חוזר ממילואים אשתי לא מבינה אותי. לוקח לי זמן לחזור לדבר בלשון בני אדם. אין בזה כל רע שפעם בשנה אנחנו יוצאים למועדון עם שפה, קודים והגיון פנימי. אבל כאשר המועדון הזה מגדיר את החברה, את גבולות השייכות, את החלומות ואת התקוות אנחנו בבעיה קשה מאוד כי בשורה התחתונה זה מועדון סגור של גברים יהודים עם רובה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על חיי עם המפלצת הירוקה: מיומנו של פראייר

  1. איציק. הגיב:

    אני לא מבין את זה. לא ביבי ולא מופז התחילו עם העניין אלא בג"ץ, שקבע שיש פה חוק שמפלה אוכלוסיה לרעה – כל מי שאינו חרדי. לבן שלי אין בחירה אם להתגייס או לא, ולי אין את האופציה לפתוח ישיבה שתקבל תקציבים ותעסיק אברכים בלימוד ושינון של מה שאכתיב להם. למחאות הצדק החברתי הלא-ממוקדות יהיה מספיק זמן גם בהמשך הקיץ.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s