על הסירחון: פיצול קדימה כהזדמנות לשינוי היסטורי

פיצולה הצפוי של מפלגת קדימה, המפלגה הגדולה בישראל ועד לא מזמן מפלגת שלטון, מעורר גלים הולכים וגוברים של קבס. קדימה מתפקדת מרגע לידתה כקריקטורה של התנהלות מושחתת. החצים כרגע מופנים למופז, לפורשים וכמובן לארכיטקט העל, בנימין נתניהו, שהאופן שבו הוא מנתב את "האופוזיציה" הראשית לשלטונו אל התהום הוא בו זמנית משעשע, מביך ומטריד. רוב שמאלני ארצנו משקיעים אנרגיות לא מבוטלות בצקצוק, תדהמה, וניסיון לנתב את האירועים לנרטיב ש"חושף את פניהם האמיתיות של הימין ודחלילי המרכז הקיקיוניים". אני מבקש לקלקל את החגיגה עם מנה גדושה של פרספקטיבה היסטורית. לא רק כי היסטוריונים הם טהרנים נרגנים שקשה להם לראות אנשים נהנים, אלא כי הבנה עמוקה של העניין חושפת לטעמי את אחד הכשלים החמורים ביותר בדמוקרטיה הישראלית השברירית. על הכשל הזה אף אחד לא מדבר, וניגוד לכשלים אחרים התיקון למצב לא מופיע במצע של אף מפלגה.

כמו הרבה חוליים זה התחיל דווקא בשמאל, ורגע המפתח ההיסטורי עתיק כמעט כמו הכנסת עצמה. לרובנו השם אליעזר פרמינגר לא אומר דבר, אבל הוא הבחור שלמעשה התחיל את כל העסק. ביולי 1949, חמישה חודשים אחרי השבעת הכנסת הראשונה, פרמינגר שכיהן כחבר כנסת מטעם מק"י פרש ממנה והקים את "מפלגת הקומוניסטים העבריים". בהמשך אותה שנה הצטרף למפ"ם. מפלגת הקומוניסטים העבריים מעולם לא עמדה לבחירת הציבור, כמו גם פרמינגר עצמו. הציבור העניק ארבעה מושבים בפרלמנט למפלגה הקומוניסטית הישראלית. רבע מהקולות שניתנו למק"י, כמעט אחוז מהמצביעים בארץ, הועברו למפלגה שכלל לא התמודדה, ולבסוף למפלגה שדווקא כן התמודדה והם בפירוש לא הצביעו לה. בכנסת השנייה הקרקס כבר התנהל במלוא עוזו ולא פחות מעשרה מנדטים נדדו בין המפלגות.

אחד משיאי הציניות הייתה כמובן מפלגת ד"ש, האבטיפוס הטראגי של המרכז האבוד. בבחירות המהפך זכתה ד"ש של יגאל ידין ב-15 מנדטים. כל הסיסמאות שלא השתנו עד היום כבר היו שם: שינוי, לשבור את השיטה, לשון מאזניים. כבר באותה הכנסת פורקה ד"ש ועור הדוב חולק בין שינוי, המערך, הליכוד, יעד, אחווה, איחוד, תל"ם ושלושה ח"כים עצמאיים. רק שתיים מרשימת אוכלי הנבלות היו רשימות שהתמודדו בבחירות, ושתיהן ספציפית היו המציאות נגדה ביקשו בוחרי ד"ש למחות.

מאז ידענו תופעות שונות ומשונות של אופורטוניזם, קנייה ומכירה של ח"כים ומפלגות שקמו ונפלו תוך כדי קדנציה תוך התעלמות מהמנדט הציבורי שניתן למפלגות השונות, אך כמו רעות חולות אחרות בפוליטיקה הישראלית, גם כאן השיא שמור לאריאל שרון. שרון עמד בראש המפלגה שקיבלה את אמון הציבור להנהיג את המדינה, הליכוד. עם סיום הפיילוט הכושל של הבחירה הישירה שרון למעשה לא נבחר באופן אישי. הוא היה חבר כנסת כמו כולם, "ראשון בין שווים". לראשונה מפלגה שהוקמה יש מאין ללא בחירות לקחה אתה לא רק את המנדטים אלא גם את השלטון. בעולם הגיוני הפרישה של שרון, שהיא כמובן זכותו המלאה, הייתה אמורה להעניק את ראשות הממשלה לנתניהו, כששרון רץ בבחירות הבאות עם מימון מפלגות מינימאלי של מפלגה חדשה. זה כמובן לא בדיוק מה שקרה.

אם כשפתחתי את המחקרון ההיסטורי הקטן שלי באתר האינטרנט של כנסת ישראל חשבתי לפרוש את כל רשימת הפרישות הקיימת, ואולי גם את שמות המנוולים, הרי שגיליתי שהתופעה היא הכלל הפוליטי המניע את ישראל הרבה יותר מאשר חריג שניתן לפרט. פעם אחת בלבד בהיסטוריה של הכנסת (הכנסת השלישית, 1955­-1959) הכנסת סיימה את כהונתה בדיוק באותו הרכב מפלגתי שהציבור בחר. הכנסת הנוכחית דווקא נמצאת במקום טוב יחסית במובן הזה. בלי לכלול את ההתפצלות העתידית של קדימה, רק מפלגה אחת, עצמאות, מכהנת בכנסת בלי להיבחר אליה. לשם השוואה, בכנסת הקודמת כיהנו עשר (!!!) מפלגות כאלו.

העסק הזה הוא חוקי לגמרי. אני לא בקיא בפרטים המשפטיים שמאפשרים אותו, אך יהיו אשר יהיו הם בור חוקתי עצום שהופך את הדמוקרטיה הישראלית כולה לקרקס. העובדה שהקרקס מתאפיין בכללים פנימיים כמו אישור של ועדת הכנסת או אחוז מסוים של ח"כים שמאפשר את הפרישה לא קרובה אפילו להלבין את התופעה לכשעצמה. יהיה אשר יהיה החוק שמאפשר את הדבר הזה, צריך, אפשר וחייבים לשנות אותו. במצב הנוכחי אנחנו לא בוחרים את חברי הכנסת באופן אישי. הגל ההולך וגובר של התפקדות למפלגות הגדולות מראה לפחות על תודעה גוברת שהדבר הזה הוא בעיה. מכיוון שההשפעה היחידה של הציבור הוא על ההרכב המפלגתי, לא יתכן שחבר כנסת או קבוצה יחליטו על דעת עצמם לשנות אותו ללא פיקוח ציבורי. כל זכות הקיום הדמוקרטית של חבר הכנסת כפרסונה היא מיקומו ברשימה מסוימת במקום שנבחר להיכנס לכנסת. לא טוב לך, אתה מוזמן לפרוש ולהחזיר את המפתחות.

דמוקרטיה פרלמנטארית, כמו גם האלטרנטיבות הקיימות לה, היא שיטה החופנת בחובה יתרונות וחסרונות. חלק גדול מהקריאות לשינוי פוליטי בעשורים האחרונים העלו על ראש שמחתם את "שינוי שיטת הממשל". חלקם ניסו (ואף הצליחו לתקופה) לפעול לחיזוק מעמדו של ראש הממשלה כריבון העליון. אחרים דיברו על משטר נשיאותי של ממש, וחלק אחר על העלאת אחוז החסימה. הרפורמה שאני מבקש מקבלת את הפרלמנטריזם כשיטה שהיא לפחות סבירה למציאות הפוליטית הישראלית. היה צריך לדרוש את זה ב-48, ב-77 או ב-2003, לא מאוחר לדרוש את זה עכשיו. הגבלה רדיקלית של זכותו של ח"כ לשחק כרצונו במנדט שניתן לו היא לא צו השעה, אלא צו שמחכה כבר 64 שנה שלמישהו יהיה אכפת.

אחת הבעיות שמתעוררות היא כמובן מקרה שנתפס בעיני חלק מהח"כים כבגידה במצע המפלגה. אפשרות אחת היא פרישה קולנית (כולל גם מהחברות בפרלמנט על ההטבות הנלוות) וריצה לבחירות הבאות תחת ההילה האידיאולוגית של הפרישה. בנוסף לכך הסיעות השונות צריכות לעגן בחוקתן את התנאים המדויקים לפיהן מתנהלים סכסוכים רעיוניים ופרסונליים במסגרת הסיעה. האפשרויות יכולות לנוע בין דיקטטורה של יו"ר לדמוקרטיה מוחלטת בכל מחיר וכל אוקיינוס האפשרויות שביניהן. המסמך הזה חייב להיות שקוף ופתוח לעיון הציבור שייקח בחשבון את הנתונים האלו במסגרת שיקוליי ההצבעה שלו. העיון ההיסטורי מראה בברור שהפעם לא מדובר בסוגיה שמעלה על נס את "הדמוקרטיה" כדרך לקדם אג'נדה ימנית או שמאלית. האינטרס הן של מצביעי חד"ש והן של תומכי האיחוד הלאומי בהקשר הזה הוא זהה.

הסיבה המרכזית לכך שזה לא יקרה מחר, כי במסגרת שיטת הממשל הישראלית נדרשת פה הצבעה מסיבית של רוב חברי הכנסת נגד החופש הפוליטי של עצמם. העניין הוא שבינתיים אין מה לדבר על צעד כזה כי אף אחד לא דורש אותו. בלי שהנושא הזה יהיה על השולחן כדבר שהציבור מעוניין בו, אף חבר כנסת לא ייזום בעצמו צעד כזה. מה שאני מציע בינתיים הוא קודם כל הכרה בבעיה. תקראו, תפיצו, תדברו על זה בשיחות סלון, בפייסבוק ובארוחות צהריים בעבודה. רק ברגע שנסכים שזה חשוב ניתן לחשוב ביחד על איך לגרום למערכת הפוליטית לאמץ תרופה שאולי כרגע לא נראית נחוצה אבל בהקשר של הדמוקרטיה החולה שלנו היא לא פחות ממצילת חיים.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על על הסירחון: פיצול קדימה כהזדמנות לשינוי היסטורי

  1. דן הגיב:

    זה באמת חשוב, ולכן אני משתף וממליץ גם לחברי לשתף.
    מי ייתן ובסוף והחזון הדמוקרטי יתגשם (לא היווני כי אם המודרני)- חזון בו כולם שווים ודעת העם היא הקובעת.

  2. בז'ז'ק הגיב:

    בעיניי, מה שאתה מציע – גם אם יוגשם במלואו – אינו אלא טיפול בסימפטום ולא בסוגיה השורשית.

    וזו, תודה ששאלת, הנורמה של חוסר הלימה בין האינטרסים שהפוליטיקאים נבחרו לייצג למה שהם מקדמים במהלך כהונתם. כנבחר ציבור, עליך לחבור, לפרוש, להתפלג, לרקום קנוניות, להבטיח תיקים ולסגור דילים – מה שצריך כדי לייצג אותי כבוחרך. אם תעשה את זה היטב, יצביעו לך ולא משנה באיזו רשימה תרוץ.

    החוכמה היא לא לנסות לטשטש את האופורטוניזם שבמשחק הפוליטי, אלא לנצלו על מנת לקדם את עצמנו כחברה.
    ומי שנתן את קולו לפוליטיקאי שהבטיח ולא קיים – שילך להפגין מול ביתו של זה ולא בכיכר העיר.

  3. רמונה הגיב:

    וחוץ ממך אף אחד לא הציע את זה אף פעם?! זה נראה תמוה. אם זה באמת כך – צריך לשלוח את הרשימה שלך לא רק לאנשים אלא בראש ובראשונה לאנשי תקשורת מרכזיים, ולאנשי אקדמיה שאפשר יהיה לראיין בתקשורת והם יוכלו לתמוך תיאורטית ברעיון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s