ליבי במזרח ואנוכי בסוף המערב: עדתיות ופריבילגיות בנפשי המסוכסכת

בחודשים האחרונים החוג המצומצם של השמאל הרדיקלי חורש וגועש סביב הסוגיה העדתית. הדיון הזה לא מיועד לאנשים שבטוחים שגנבו להם את המדינה ב-77 ומצביעים למרכז או לשלי יחימוביץ בשביל להחזיר איזו עטרה מזויפת ליושנה. הוא בטח לא מיועד לימנים ניטשאניים סטייל אמיר חצרוני שלא מתיימרים להאמין בחברה שוויונית ומבחינתם הכוח נמצא בדיוק במקום בו הוא צריך להיות. הנקודה היא שכל השיח הזה הוא ויכוח בין שמאלנים טובים, שיודעים היטב שהצרות שלנו לא התחילו ב-77 ולא ב-67 אלא בשורשי האידיאולוגיה הציונית והקיום היהודי במקום הזה. כולם שואפים לחברת מופת, מתנגדים מדופלמים לאפליה ולגזענות וחלקם הגדול אף מקדישים חלק ניכר מזמנם למאבק. המאבקים האלו מקיפים רק אנשים שאני מעריך. אני לא מכיר אף אחד מהם באופן אישי (מה שכבר מחשיד אותי ובצדק כצפרדע זרה בביצה), אבל כולם מהווים נדבך חשוב בחומר התרבותי והפוליטי שאני צורך. (אם למשל השם אורטל בן דיין לא אומר לכם כלום, ואין לכם מושג על מה אני מדבר הדוגמאות כאן, כאן  , כאן, וכאן הן קריאת חובה). הפולמוס המתמשך הזה מעורר אצלי מבוכה רבה. בשורות הבאות אני אנסה לפרק אותה (זה לקח לי חודשים להעיז לנסות) ולבקש לענות על התהייה הילדותית אך הכנה: אם אתם כולכם כל כך טובים וצודקים למה אתם רבים?

"אשכנזי זה זה שאין לו עדה"

כמו הרבה סוגיות אחרות גם הסוגיה העדתית מתחילה אצלי בזהות העצמית. כבן לאב אשכנזי ואם מזרחית, אני במידה רבה נטול עדה. תרבותית, ניתן לומר שהמשפחה הגרעינית שלי היא דוגמא ומופת איך המזרחיות נמחקת מפני הכלליות חסרת העדה, כלליות שכבר העירו לפני שאין אשכנזית ממנה. אתנית אני בדיוק חצי חצי. אבל אני יכול לומר בריש גלי שגדלתי בבית אשכנזי.

צד פרסי. האם זה מגדיר אותי באיזושהי צורה? איזה מטען תרבותי זה מוריש לי מעבר לאפולוגטיקה הזולה למדי, והמצערת לא פחות, שאני נזקק לה על מנת להידרש לסוגיה העדתית בישראל מעמדה שהיא "לא אשכנזית"?  בניגוד לשלושת אחי, אפילו במראה חיצוני שיכול לאשש תערובת אתנית כלשהי (ועל הדרך לחסוך קצת בקרם הגנה) לא זכיתי. בשנותי הראשונות אף ניחנתי בשער זהוב, ולא פעם שאלו את אימי ברחוב על התינוק של מי היא שומרת. אימי מעולם לא שילבה סיפורי עם, ניבים, או מילים פרסיות בשפתה. סבתי כבר נולדה בירושלים בין החומות וגדלה בנחלאות הספרדית של ימי המנדט. במטבחה מעולם לא טעמתי גונדי או סבזי ושאר מאכלים אקזוטיים עמוסי עשבי תיבול. זה היה כבר מטבח ספרדי ירושלמי אקלקטי עם קובה, חמינדוס והרבה מאכלים אחרים שנגמרים ב"אוס". שורש המטבח האתני האותנטי של אימי הפרסייה, כמו של נערות עבריות רבות בראשית שנות השבעים, נעוץ כולו בספרה של רות סירקיס, "מהמטבח בהנאה".

את סבתא רבה, כאנום ג'אן, שעלתה משיראז ב-1906 הכרתי בסיפורים רק כ"סבתא חנה". היא אורסה לסבא שאול בן ה-16 כשהייתה בת 4, התחתנה בגיל 6, היגרה בגיל 12 ובגיל 15 הפכה לאם. כשהולידה את סבתי בגיל המופלג 26 הייתה זו ביתה הרביעית. השם "בת שבע" ניתן לה כסגולה נגד בנות נוספות וכיסופים לבן זכר. זה כנראה עבד כי אחרי סבתי נולדו לשאול וחנה חמישה בנים רצופים ועוד בת ובן לקינוח.

כיאה לסטריאוטיפ הנפוץ, גם אימי, שלא גדלה בבית דתי, היא נצר למשפחת רבנים חשובה. המפורסם מביניהם היה דוד של סבתי, אחיה הקטן של סבתא חנה, עזרא ציון מלמד. יתכן ולדוסים השם מצלצל מוכר שכן הדוד חתום על המילון העברי הנפוץ ביותר לארמית תלמודית, ספר תכלכל המעטר כמעט כל ארון ספרי קודש שמכבד את עצמו. מעבר לתפקידו כרב חשוב הפך ע"צ מלמד ב-1964 לפרופסור המזרחי הראשון באקדמיה הישראלית. בהמשך הפך ליקיר ירושלים וב-1987 זכה בפרס ישראל. באותה שנה פגשתי אותו בפעם היחידה בחיי. נקראתי לאחר כבוד לרדת מחדרי לסלון הבית שהיה עמוס בזרים שסבבו ישיש עטור בזקן לבן ארוך. הוא הושיט לי את ידו. לחצתי אותה. ממרחק השנים תהיתי שאולי הייתי אמור לנשקה, אבל המנהג הזה שהיה נהוג בבית ילדותה של אימי, לא חצה את גבולות הבית שהקימה כמו מנהגים רבים אחרים. "באיזה כתה אתה?" שאל. א' עניתי. ואתה כבר יודע להגיד "לחם"? כמו כל ילד ישראלי, לא הבנתי את השאלה ועניתי בסתמיות "לחם" שלא ניכר בו ההבדל בין ח' ו-כ'. את האכזבה העצומה על פניו שלוותה במחווה פיסית של ביטול לעולם לא אשכח. נכשלתי במבחן שלא הסבירו לי את חוקיו. הוא שאל לשמה של מורתי, והפטיר שאין היא עושה את מלאכתה נאמנה. ר' הייתה מזרחית מכף רגל עד ראש. היא דווקא ידעה להגות את שמו של מוצר הייסוד ב-ח' גרונית מושלמת. מה שלא ידע הרב הפרופסור הוא שאף מורה בחינוך הממלכתי, ובטח בזה הממלכתי דתי לא מתרגל את הידע הזה עם תלמידיו.

יחד עם אימי נישאו גם שני אחיה לאשכנזים. כדור של בני תערובת תמיד הסתכלנו על שאריות הגאווה הפרסית שהתנקזו לכנס שנתי של גדוד אחיה של סבתי וצאצאיהם בתמהיל של בוז, לגלוג ואימה. באופן שסותר לחלוטין את הדימוי המזרחי של מסורת אוראלית בין-דורית, כמעט את כל הפרטים הביוגראפיים שהבאתי כאן מצאתי בשיטות מחקר עצמאיות ומערביות למדי. כך גם ההכרעה "המדעית" שלי שבחרה להביא בפניכם את נישואיה של סבתא רבה בגיל שש, לפי תולדות המשפחה באתר האינטרנט, על פני הגרסא עליה גדלתי של נישואין בגיל 8.

דוס זה דתי ביידיש

במרחבי הציונות הדתית בהם גדלתי אין סוגיה עדתית. לכאורה מופת של השתלבות, כי מזרחיים דווקא יש ויש. מכיוון שחברה זו ידועה בהצתה החברתית והתרבותית המאוחרת שלה, היא עדיין חיה באשליה של כור היתוך, קולקטיב ישראלי, אתוס מרכזי ציוני ולאומי שמאחד את כולם. למעשה, כמו בשאר המדינה שכבר שלושים שנה מנסה להתעורר מחזיון התעתועים הזה, גם כאן יש אתוס אשכנזי שמוחק את היתר על מזבח האינטגרטיביות.

תנועת המזרחי ובני עקיבא הם תוצרים אשכנזים מובהקים. בניגוד לציונות הכללית השרויה במבוכה גדולה, הם לא מתביישים בשורשים האלו ואין להם בעיה לכפות אותם על אחרים, דוגמת יהודי אתיופיה הנכפים לתוך המערכת שלהם. זה נכון שביישובים מעורבים גדולים דיו לפעמים יש כמה בתי כנסת בנוסחים שונים- אבל מבט חטוף במערכת החינוך הדתית יראה שזה כנראה עניין של זמן. בישיבה שלי, שהתהדרה באחוז גבוה של תלמידים ממוצא מזרחי אפילו נתנו להם לארגן מניין נפרד בחודש אלול כדי שיוכלו להאריך בסליחות המוגזמות שלהם. אבל בית המדרש היה אשכנזי. נוסח התפילה, המנגינות, נוסח הקריאה בתורה. התלמיד הספרדי יכול היה להרגיש מודר או להשתכנז. אני לא אגזים בהערכה שאין בארץ אפילו מוסד חינוכי ציוני דתי אחד, מהפעוטונים של "אמונה" ועד הישיבה הגבוהה שבו נוסח התפילה הוא ספרדי. שיטת הלימוד האשכנזית היא בלעדית אפילו במוסדות חרדיים ספרדיים. הזיקה לחסידות, הניגונים (תמיד יש בים היידישקייט איזה "פיוט" שיאפשר לאשכנזים לעשות חיקוי חתונות פתטי של ריקוד בטן לנופף בידיים ולמחוא כפיים באצבעות פרושות), העובדה שכל הגיבורים התורניים מהמאה ה-17 והלאה הם אירופאים. אחיי הבינישים, תהיתם פעם מי היו מנהיגיה הרוחניים של יהדות אלג'יריה בזמנו של רבי נחמן מברסלב? המגדלורים של תימן בזמנו של הבעש"ט?  ראשי קהילת בוכרה בזמנו של הרש"ר הירש? לא לימדו אתכם. כי יהדות ארצות האסלאם נכנסת לריק חשוך בערך עם גירוש ספרד, וחוזרת לבמה רק כשצריך להבין את הרקע לציונות ולעלייה. גם יחידה זו בתכנית הלימודים, שהיא חדשה יחסית, באה על מנת לקדם את אותו חזון של הציונות כחזון כלל יהודי, או להלחם בטענה שהציונות גילתה עניין ביהודי המזרח רק כשהתברר שהנאצים הרגו לה את כל האשכנזים.

המזרחי כשחור: תובנות משדה הכותנה של הדוד סם

חלק לא מבוטל של ההבנה שלי את ישראל, נזקק דווקא לתקופת הגלות שלנו באמריקה. בניגוד אלינו, אתניות שם היא שיח רווח, מפותח וסוער, ובניגוד אלינו היא מקדשת את המונח התיאורטי של "גזע" (Race). כשמאלן מנומק היטב, הצגתי בשיחת סלון את ה"אני מאמין" שלי. גישה שעומדת בבסיס העמדה האשכנזית השמאלית בארץ. בעיקרו של דבר, השיח הגזעי הוא אמצעי של הפרדה בין אוכלוסיות חלשות, והסתה של סוגיות כלכליות ומעמדיות לשדה האתני-תרבותי.  במילים אחרות, הם מאפשרים לעני הלבן לזהות את עצמו כחלק מתרבות רוב פריבילגית אל מול השחור או ההיספאני, ומונעת הן ממנו והן מהמיעוטים האתניים לפתח סולידריות מעמדית.

ו', אולי החבר השחור הראשון שהיה לי, התחיל לספר בתגובה למניפסט שלי על החוויות שלו כשחור. מציאות בה גם אם הוא יאמץ לחלוטין את התזה שלי השחורות שלו לא יכולה להעלם. הוא לא סיפר על פשעי שנאה, על ניאו-נאצים או אלימות משטרתית. התפאורה של הסיפור שלו היא אקדמית, ביקורתית, ליברלית להתפקע, תקינה פוליטית ורב תרבותית. כשחור משכיל, אירופיסט, המתמחה בשפה וספרות גרמנית סיפור חייו הוא הצדקה בלתי פוסקת לשאלה מה הוא בעצם עושה שם.

לא פעם ההשוואה לשחורים האמריקאים עומדת בלב השיח העדתי בישראל. פוליטיקת הזהויות (Identity Politics) היא התפתחות אקדמית אמריקאית מאוד, כך גם המעבר ממאבק אינטגרטיבי לגאווה עדתית, שיח הקורבניות ויצירת תיאוריה אקדמית פוסט-קולוניאלית. קשה להבין את השיח העדתי בארץ בלי אחיו הגזעי שמעבר לים אבל זו עדיין השוואה מוגבלת. היה מי שטען שהשחורים שלנו הם בעצם הערבים. אולי הערבים הם בכלל כמו האינדיאנים וניתן לחשוב על פרמטרים טובים לא פחות מהשחורים להשוואה של המזרחיים בארץ עם ארה"ב. למעשה, הנסיבות ההיסטוריות של היווצרות אוכלוסיה אפריקאית גדולה בעולם החדש היא חסרת מקבילה בישראל.

מול אפרו-אמריקאי הטיעון של "אני בעצמי חצי מזרחי" פשוט לא עובד. הייתי צריך אותו כדי להבין בפעם הראשונה את המוגבלות של נקודת המבט שלי. היום אני מבין שאותו "אני מאמין" שעצבן את ו' הוא בדיוק מה שמעורר את זעמו של השמאל המזרחי ומונע במידה רבה מהאשכנזים להבין מה רוצים מהחיים שלהם. גם היום אני מאמין שהמודל הזה מכיל אמת, אבל בודאי שלא את כולה.

במקצוע שבחרתי, חקר ההיסטוריה, אני מוכרח לקדש את הפרספקטיבה החיצונית כתנאי להבנה. אני חייב להאמין שיש לי את האפשרות להבין תרבויות זרות ורחוקות באופן שיכול להוסיף נדבך על הדרך בה הן הבינו או מבינות את עצמן. אני גם עומד על זכותי להביע דעה בכל עניין, ולרכוש בו את הידע המתאים לשם כך, אבל ו' גרם לי להבין שאת החוויה לא אבין לעולם. אני לעולם לא אדע מה זה אומר להיות שחור באמריקה כשאני מביע את דעתי על פוליטיקת הזהויות, ואני לעולם לא אבין מה זה להיות אישה כשאני מתעסק בשאלות של פמיניזם. אני גם לא סובייקט אמורפי אינדיבידואלי פילוסופי. הנושא הגזעי הוא תולדות העוול של הלבנים כלפיי העבדים שהם גנבו מאפריקה וצאצאיהם, ואני לבן. הפמיניזם הוא תולדות העוול הגברי כלפיי נשים, ואני גבר. זה לא סותם  את הגולל על זכות הדיבור שלי (גילוי נאות: התהייה על עצם הזכות הזו מנעה ממני לכתוב את הרשימה הזו כבר מזמן, והעובדה שאני כן כותב אותה מעידה על הכרעה מסוימת) אבל זה דורש ממני מימד לא מבוטל של רגישות אל מול הקורבנות של הקבוצה שלי. אני משער שהרגישות הזו היא מה שעומד בבסיס העובדה שגם דור רביעי של גרמנים לא מספר בדיחות שואה.

מחוץ לבקבוק: שיחה עם השד העדתי

קיומה של אפליה עדתית בישראל אינו מכחיש את הקיום של עניים אשכנזים, וגם לא סותרת את ההצלחה של מזרחים להשתלב בחברה ולהצליח. האפליה הזו היא בתחום הסטטיסטיקה, המדיניות, המשאבים, עולם הדימויים וגבולות השייכות והשיח. זה קשור לנתוני פתיחה, חסמים, מכשולים ותקרות זכוכית ובטון. מרכז ופריפריה, צפון ודרום. זה קשור לשפה ולסטריאוטיפים. מי לעולם לא יוגדר כערס, ומי יכול להיות מתויג ככזה בלי קשר להתנהגות שלו. מי יחשב כ"בן טובים נורמטיבי" גם כשהוא רוצח סדרתי. זה נכון שרוב האשכנזים המתגוננים לא היו פה בשביל ליצור את העוול, אבל הפירוק שלו כל כך מורכב דווקא בגלל שהוא מוכחש, ומההכחשה קשה מאוד להתנער. אני על עצמי יודע לספר שההכרה בפער עדתי אמיתי בישראל היא עבורי תהליך מודע קשה וסיזיפי של ניסיון אין סופי לשבור שוב ושוב קירות שגיליתי מאוד מאוחר בתוך המח של עצמי.

כמי שמוגדר כאשכנזי (או לחלופין "אוכלוסייה חזקה", ושוב לא תועיל לי הפרסיות) שבחר לגור במושב בפריפריה, התסבוכת הזו בשבילי היא הרבה יותר מדיון היסטוריוסופי. פעם אחת פתחתי את הנושא במפגש משפחתי עם הצד של אימא. ההתנגדות שנתקלתי בה מצד בני הדודים הייתה אדירה. בהתחלה ההתנערות הטוטאלית מעצם ההכרה בשיח העדתי הפתיעה אותי, אחר כך חשבתי על זה והבנתי שגם בשבילי במשך שנים התערובת הביוגראפית שימשה ככלי יעיל מעין כמוהו להכחשת הבעיה. השאלה שאני פשוט לא מצליח לענות עליה היא מה לעזאזל עושים עם זה.

"צר לי לאכזב אתכם, הגל לא אשכנזי", קראה אורטל בן דיין לאחת מרשימותיה. הכלים הקונספטואליים שמסייעים לנו להבין את השסע העדתי בישראל הם גזענות, קולוניאליזם ואוריינטליזם. כולן מחלות גלובליות של אירופה הלבנה שחורגות הרבה המעבר לסיפור המקומי שלנו. צר לי לאכזב את בן דיין, אבל כל עוד הבעיה שלה היא לא עם השטעטל, היידיש והרגל הקרושה, מדובר באימוץ של מבנה אוריינטליסטי וקולוניאלי אירופאי שסוכניו הם אכן אשכנזים אבל המהות שלו היא לבנה-אירופאית. בהקשר הזה גאורג וילהלם פרידריך הגל הוא דווקא כן אשכנזי. תופעות דכאניות במובהק כמו גזענות, אוריינטליזם, קפיטליזם וקולוניאליזם הם תאומים בלתי ניתנים לניתוק מהומניזם, ליברליזם ואוניברסליזם. אותה תרבות מביאה איתה בעסקת חבילה גם סוציאליזם, פמיניזם, דמוקרטיה ומחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטה. כיבוש העולם והתודעה בידי האדם הלבן לא התירו זכר למזרח "האותנטי". עצם השימוש במונח אותנטי הוא כבר אוריינטליסטי ומתווך בהגדרה. אותו שיח דיפרנציאלי שמאפיין את הסוגיה העדתית בארץ מאפיין גם את היחס של מערב אירופה למזרחה, צפון אירופה לדרומה, נוצרים ליהודים, יהודים עירוניים ליהודי שטעטל, וגם בקרב יהודי מרוקו את היחס של עירונים מצורפתים לכפריים ברברים ושל היהודים לערבים הרבה לפני שהגיעו הציונים האשכנזים. לא מקרה הוא שסעיד כתב באנגלית ופאנון בצרפתית, ושהשיח התיאורטי השחור מגיע מצאצאי העבדים שגדלו בחברה לבנה ולא מאפריקה. זה שיח שמשנה בעיקר את האופן בו אקדמאים לבנים תופסים את עצמם. כל ניסיון שלי כאינדיבידואל להתחבר לצד הלא אשכנזי הפרטי והאינטימי שלי כבר יהיה נגוע באוריינטליזם.

לאשכנזים בשמאל מאוד קשה להבין מה הם אמורים לעשות עם הפריבילגיות של עצמם. "ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי, הוא סוג של אלימות" כתב גל כץ באחד הניסיונות הכי מרתקים שנתקלתי בהם לפרק את הבעיה לגורמיה. הבעיה היא בעייתו של מי שפיתח מודעות, ורוצה לשנות. יפגין במרכז תל אביב- מחאה של מפונקים מנותקים מהשטח. ירד לפריפריה- מתנשא שבא לתקן את הילידים. גם אני הייתי מעדיף לראות את פרץ בראשות העבודה ואת גילאון בראשות מרצ, אבל האם יש משהו שיושבי הראש הנבחרים כן יכולים לעשות בשביל ליצור שותפות אמיתית? הבעיה הזו היא בעיה אקוטית שמטרידה כל אדם שחפץ באמת בעשייה חברתית. פינוי מרצון של מרכז הבמה, או התפרקות מרצון מפריבילגיות היא אופציה נאיבית, ספק חולנית, לא בטוח שאפשרית. מעבר לאלמנט של יללנות פריבילגית (אבל שום דבר שאנחנו עושים לא טוב לכםן!) יש כאן מצוקה אמיתית, מעיקה, חונקת, שמטילה עננה על התקווה ועל העתיד. תשובות גדולות אין לי, הרשומה הזו קוראת לכם להתבלבל ביחד איתי.

ודבר אחרון: גם אם הציונות ופשעיה הם תוצר אשכנזי, המיצוב של המזרחיים רק בצד של הקורבן הוא בעייתי מאוד. קודם כל בגלל שקורבניות היא שיח עקר ומסוכן, אבל בעיקר בגלל שזה שולל מהמזרחיים את זכות ההגדרה העצמית, ואת האחריות. כאשר סבא שלי החליט שהוא עולה לארץ ישראל, לבד, ברגל, ללא סיוע או דחיפה של הסוכנות, הוא הונע משילוב של מסורת דתית ואימוץ מודע של הציונות המודרנית כאמת אידיאולוגית. הוא התגייס מרצונו לבריגדה, סייע בהעפלה, וראה עד מותו את מדינת ישראל כנס גלוי שיש לברך עליו בשם ומלכות. הקביעה שהוא קורבן פסיבי נוטלת ממנו את זהותו ואת קולו. ג'קי אדרי, אחד הלוחמים החברתיים הפעילים והאמיצים ביותר שצמחו בפריפריה, מקפיד להניף מעל מאבקיו דגל ישראל ממשי ומטפורי ולפסול כל שותפות עם גורמי שמאל שמטילים ספק בציונות. כאשר "מג"בניק מכה פלסטיני" יכול להיות שהאשם האמיתי יושב ושותה אספרסו קצר במרפסת שלו באקירוב מול הים. זה לא מוריד כהוא זה מהאחריות של אותו חייל על דעותיו, בחירותיו ופעולותיו. אני מאמין שלמבני-על ניאו-מרקסיסטיים לא יזיק קצת הומניזם בריא.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

12 תגובות על ליבי במזרח ואנוכי בסוף המערב: עדתיות ופריבילגיות בנפשי המסוכסכת

  1. דן הגיב:

    אמיץ וקשה, וכרגיל מצויין.

    להוסיף דבר מה ארוך ועמוק לדיון אין לי- כי אין לי מודעות עצמית או פוליטית. מה שכן אני אשמח לשתף את אחת מהתובנות הכי חשובות ששמעתי לאחרונה מפיליפ דה-פראנקו (http://www.youtube.com/user/sxephil?feature=results_main)- אולי הדבר החשוב ביותר הוא להשכיל את עצמנו, ללמוד כמה שיותר על המצב ולעודד את הסובבים אותנו לעשות את אותו הדבר.

  2. lulisml הגיב:

    מי שהיגר ארצה מבחירה, כסבך, מצא דרך להשתלב ולא לפתוח מגילת קיפוח אינסופית.
    אלו שנבעטו לכאן, מחוסר ברירה ללכת למקום אחר, הפכו את תיסכולם ועלבונם לשנאת אלה שבנו את מקום המקלט הזה עבורם. זה יותר נוח מאשר לבוא חשבון עם המולדת האמיתית שלהם, שהקיאה אותם מקירבה.

    • yohac הגיב:

      אני חושש שההצגה הזו קצת יותר מדי פשטנית. הלוואי וזה היה כל כך פשוט שניתן לחלק את זה לעולים ציונים שהשתלבו, ופליטים מכפייה שסתם מתבכיינים. זו גם תפיסה רפובליקנית די נוחה של החיים לפיה *הכל* בשליטת הפרט, וחוסר הצלחה נובע תמיד מחוסר רצון, כישרון או עצלות.

      • lulisml הגיב:

        מסכים איתך שהתקציר הטלגרפי שכתבתי פשטני ושהתמונה יותר מורכבת ושלא הכל בשליטת הפרט.
        אבל האם הצגת האשכנזים כמי שהביאו את המזרחיים ארצה בכפיה, לפי החלטת מועצת זקני אשכנז ומזכירות מפא"י, כדי לנצלם – היא מאוזנת ומדויקת?
        טענה זו היא שקר מכוער ומקומם, עלילה. קראתי בדבריך יותר מדי התנצלות ופחות מדי הוקעה.

  3. Dehed הגיב:

    מזדהה עם הרבה מהכתוב

  4. פינגבאק: זהות מוזיקלית « אפקט הדו-מינור

  5. דורון הגיב:

    מעניין.התחלתי לרשום תגובה ארוכה וחזרתי בי,לא הייתי בטוח בנכונות הדברים.בכל אופן המאמר נותן נקודה למחשבה ואני מזדהה עם הרבה הנחות יסוד שבו.תודה

  6. חנן הגיב:

    יוחאי – חכם כרגיל, על גבול האובר סופיסטיקייטד לפשוטי העם מכל עדה וצבע (אולי הטיפשות היא המכנה המשותף שייאחד בין כולנו). תוספת קטנטנה לעניין – צד נוסף בשיח שתיארת הוא הגל האקדמי הנוכחי בארצנו ובארצות-בריתנו (בינינו, את מנהטן לקחנו כבר מזמן) להציג את הספרדים\מזרחיים כאופציה לדיאלוג יהודי ערבי, אופציה שהציונות האשכנזית המזרח\מרכז אירופית דחתה. זה נחמד, ויש בזה משהו, אבל מסתבר שגם יהודים ספרדיים שכן היו חלק מממסדים ציוניים ראלה ואחרים לא היו בהכרח "אוהבי ערבים" מובהקים, ולהיפך – לא חסרו אשכנזים מלאי כוונות טובות ונכונות מרשימה לוויתורים גדולים ועם יחס של הערצה לתרבות הערבית. במידה מסוימת זה נוגע במה שהזכרת בבלוגך – בנוגע לאיך שיהודים הסתכלו על ערבים. ואיך שאליטה יהודית ספרדית – שראתה את עצמה, במידה רבה של צדק, כאירופית, הסתכלה על 'המזרח'. ואיך שערבים עירוניים ומשכילים הסתכלו על הפלאחים. זהירות…בור ללא תחתית….

  7. תוהה הגיב:

    למי שמעונין במידע ממקור ראשון על הציונות בקרב יהודי מדינות האסלם מוזמן לקרא בספרו של יונה כהן״ אל המליון הנשכח״ הוא מביא שם ציטוטים מהפרוטוקולים של ראשי היישוב שכאשר חדרה להכרתם ההבנה שאירופה כבר לא תהיה עתודה לעולים בגלל השואה והחליטו להפנות את המאמצים אל הציבור שעד אז לא ספרו אותם ולגייס אותם לרעיון הציוני. רוב הקהילות במדינות האסלם שהיו מחוברים לישוב הישן ובאו לארץ ממניעים דתיים בעיקר לא היו ציוניים במובן של בית לאומי וכל השאר ואף חששו מלהתגרות בסביבה דבר שבדיעבד הסתבר כחשש מוצדק.הכחשת או אי התייחסות לכך שרוב היהודים ממדינות ערב באו לפה כפליטים בעל כורחם בעקבות המאבק של התנועה הציונית בערביי הארץ היא הוספת חטא על פשע. משום מה יותר קל להכות על חטא על פליטות הערבים מסיבות אלו ואחרות מאשר על העוול לפליטים ״היהודים הערבים״. בנוסף על הדרישה להשתלב מיד בכור ההיתוך הבן גוריוני גם רבים מן הבאים לא היו מן העיליתות החברתיות שהגרו למדינות אחרות ראו את ההגירה מצפון אפריקה לצרפת מעירק לאנגליה וקנדה מסוריה ולבנון לארצות הברית ודרום אמריקה וממצרים לאירופה וארצות הברית, הקהילות שעד היום שומרות על יחודן חזקות ועשירות לא פחות גם עקב כך שביסודן באו מתוך העילית.

  8. עורך: טיפול שורש הגיב:

    השתאות על העומק של הניתוח!!! מדהים מדהים מדהים!
    והמון תודה,
    מאשה.

  9. אירה הגיב:

    יש לי רק שאלה אחת. מה זה "ציונות"?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s