כיכר המיואשים פינת פתח תקווה: בוא נדבר על שתיקה

את הבלוג הזה פתחתי לקראת סוף 2011. זה היה קשור ללחץ חיצוני: הרבה אנשים אמרו לי שאני צריך לכתוב, ואחת אף הגדילה לעשות ופתחה לי בלוג. אבל אנשים בכלל, ובטח אני, לא באמת עושים דברים בגלל לחץ חיצוני. כתבתי כי הרגשתי שאני רוצה לכתוב, שאני חייב לכתוב. באותם ימים חיינו בארה"ב, חשבתי המון על פוליטיקה, ודיברתי המון על פוליטיקה. התחושה הייתה שמשהו גדול באמת קורה בארצי הרחוקה, ושאני צריך למצוא דרכים למלא את החלל העצום של העובדה שאני לא שם. יש תחיה אמיתית של הפוליטי, האזרחי, לקיחת אחריות קולקטיבית. אני לא חבר במפלגה, לא פעיל חברתי ולא פעיל פוליטי. את ההיסטוריה שלי ושל נוכחות בהפגנות פוליטיות ניתן למנות בפחות מדקה תוך שימוש ביד אחת. אבל יש דבר אחד שאני עושה טוב, וזו יכולה להיות התרומה שלי בתחום שלי. עם כל הזלזול המוצדק ב"פעילי פייסבוק", קשה לומר שאין להם שום השפעה. בשורה התחתונה זה בדיוק מה שעשו שורה של מהפכנים גדולים לאורך ההיסטוריה. וולטר, משה הס, תיאודור הרצל, ואפילו קרל מרקס עצמו בעיקר ניתחו את המציאות כפי שהם רואים אותה והפיצו את דבריהם בכתב. במידה מסוימת דרכי ההפצה של "מהפכני הרשת" המודרניים כוללות אפשרויות שהאבות הרוחניים של הז'אנר יכלו רק לחלום עליהן. עם ההבנה וההצדקה המסוימת של מגבלותיי הברורות יצאתי לדרך תוך התחייבות לא רשמית לעצמי לכתוב לפחות פעם בחודש. ניתוח סטטיסטי מראה שפחות או יותר עמדתי בזה. לרוב דיברתי לקהל יחסית קבוע ומצומצם מאוד. פעמיים הצלחתי לפרוץ את המסגרת הקבועה ולהגיע ליותר אנשים, בעיקר הודות לאושיות רשת שהגיעו אליי דרך חברים משותפים והעבירו אותי לקהל רחב יותר. בחודש שקדם לבחירות יצאתי מכל פרופורציה ופרסמתי ארבע רשימות. ומאז אני שותק.   

יש כמובן את הסיבות הרגילות: הפרויקט המחקרי שאני משתתף בו, ההרצאה שצריך לכתוב, הדוקטורט, החופשים של הילדים, אבל אלו תמיד היו שם, ובצורה זו או אחרת גם תמיד יהיו. יש גם המון על מה לכתוב, ולפחות שלוש פעמים כבר נפתח קובץ וורד שהיה אמור להפוך לרשימה. הנקודה היא שגם ברמה הבין אישית, אני הרבה פחות מדבר על פוליטיקה, הלהט הפך לדכדוך, ואת ההבנה העמוקה והניתוח הכמעט אובססיבי של המציאות החליף בלבול וחוסר ביטחון. כנראה שכך נראה אותו "ייאוש" מפורסם ששמעתי עליו כל כך הרבה, והרגשתי אותו עד עכשיו כל כך מעט. בשורות הבאות אני אנסה להבין מה לעזאזל קרה לי. מה קרה פה בבחירות האחרונות שהפך בן לילה תקווה, תנופה, חדוות עשייה, ומוכנות למאבק לייאוש.

במובן הצר ניתן לדבר עד מחר על ההונאה של לפיד. הבטיח א' ועושה ב', שיקר לבוחריו וגנב את קולותיהם. בגרסא הזו של הסיפור יש הרבה מאוד תקווה: הציבור שהצביע לו אמור להתפכח ולהחזיר אותו למקום ממנו הוא בא. אני מאוד חושש שזה לא הסיפור ושיותר מדי משתנים שגורמים לנו לקוות לעתיד טוב יותר בהקשר של הממשלה החדשה בנויים על הנחה לניניסטית. בלניניזם אני מתכוון להערכה הפופולארית של לנין לפיה ההתדרדרות היא שלב הכרחי בדרך למהפכה (ירידה לצורך עליה יקראו לזה השבתאים והחסידים). יסלחו לי ידידי הקומוניסטים על הכפירה, אבל מדובר, במילים עדינות, בבולשיט משיחי נוצרי ורומנטי שאין לו שום אחיזה אמפירית או היסטורית מחייבת במציאות. זה נכון שלפעמים פרחים פורחים מן האפר, אבל לא תמיד אחרי ההתדרדרות תבוא עליה. אחריה יכולה באותה מידה לבוא התדרדרות נוספת ואחריה עוד אחת. יתכן שהפריחה שתבוא לא שווה את החורבן. המצב הגרוע יכול להפוך ל"סדר היציב" ואני משער שיש אפשרויות נוספות. יש פה הנחה, שהראדיקל העברי יחרד לדעת כמה היא הוליוודית במהותה, שלכל סיפור צריך להיות סוף טוב. שהטובים מנצחים, שיש צדק קוסמי של שכר ועונש, ושבסוף אחרי כל הקשיים הכל מסתדר. היסטורית זה רחוק מלהיות נכון. "אלוהים", "שר היסטוריה" או "גורל" בעלי שיפוט מוסרי קיימים רק בדמיונם של אלו שנשארו ומנסים ליצור היגיון ערכי בדיעבד. סיפור חורבנה הטוטאלי של יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה כסיפור של ניצחון וגאולה, על ידי סיפורם האישי של הבודדים שבמקרה נשארו בחיים זו דוגמא מצוינת.

נתניהו אומנם נחלש בבחירות, אבל האלטרנטיבה לשיטה שלו קיבלה סתירה מצלצלת מהציבור. הגישה הפשטנית לפיה "הציבור מטומטם ומצביע נגד האינטרסים של עצמו" מתעלמת מהעובדה שסוציאליזם הוא קודם כל עמדה אידיאולוגית ספציפית ושנויה במחלוקת בלי קשר לכל פוליטיקת הזהויות הישראלית, רלוונטית ככל שתהיה. היא מבקשת חלוקה מחדש של הכח ופירוק של מנגנוני כח קיימים שחלקים גדולים מהציבור מזדהים איתם עמוקות. חלקים עצומים בציבור אמרו בקול בהיר מאוד שהם יצאו לרחובות ב-2011 על מנת לשפר את מעמדם במסגרת הסדר הקיים ולא על מנת לערער עליו. שאין להם עניין בשוויון אלא אמונה ביכולתם וזכותם להימנות על החזקים. ברמה הפרקטית הוכח שדיסאינפורמציה, שיסוי אוכלוסיות אחת בשנייה, הסחת דעת ושאר ספינים הם כלים יעילים. ערב הבחירות אמרו לנו שמצבנו מעולה, וכיום אותם אנשים מטיפים בהצלחה שמסיבת הטייקונים היא לא פחות מצעדי חירום בהולים והכרחיים. האיש שאמר שאי אפשר להמשיך כך הפך למוציא לפועל של אותה מדיניות בדיוק בסופה נשלם הרבה יותר בשביל הרבה פחות. מכיוון שלפיד הוא "מרכז, ציוני, יהודי" שמעורר הזדהות בקרב כל כך הרבה אנשים, שורה של רפורמות שביבי לעולם לא היה מעיז או מצליח להוציא לפועל בקואליציית ה"פשיסטים-קפיטליסטים-חרדים" הקודמת תעבור תוך הכרה של כל המרכז הציוני שאנחנו בכיוון הנכון: חיסול העבודה המאורגנת, הפרטת נכסי לאום, ואפילו חיזוק מעמדה של האורתודוכסיה היהודית כדת מדינה. הפעם לא כ"סחטנות של חרדים" אלא כ"סיפור הלאומי של כולנו". רוב הישראלים לא מסוגלים כרגע לראות בשביתת מחאה של יום אחד למען עובדים משהו שלא פוגע בהם ומכוון כלפיהם. המנטליות הציבורית הנוכחית רחוקה מאימוץ של מדיניות הכוללת גם ויתור על פריבילגיות הרבה יותר ממה שרצינו להאמין עד הבחירות. יש המון סיבות לאופטימיות, והמון דברים שעדיין תלויים בנו, אבל המונים, בעיקר במחנה בנט-לפיד, מסתכלים על המציאות בשביעות רצון תוך אמונה יוקדת ש"משהו חדש מתחיל".  

סך הכל שלוש הפגנות מעטרות את הביוגראפיה שלי. בראשונה בני עקיבא הסיעו אותנו לאחת מהפגנות ההמונים נגד אוסלו. שם הבנתי שזה בעיקר קרנבל של לראות את כל החברים. אחר כך הגעתי למחאה של מלחמת לבנון השנייה. שם הבנתי שאתה יכול למצוא את עצמך סטטיסט במזימה אפלה בלי שבכלל תהיה מודע לכך. בפעם השלשית הלכנו עם הילדים למחות בתוך הפרלמנט של ויסקונסין נגד הרפורמות של המושל. אנשים הגיעו מכל ארה"ב. היה מרגש. ברגע שנציגי האופוזיציה הפציעו בקומה השלישית והתחילו דואט עם ההמון שכל צד צועק בתורו "תודה לכם!" התחלנו לבכות. שם למדתי שמחאה דמוקרטית לא אלימה, מרגשת, סולידרית וסוחפת תיכשל כשאין לה רוב פרלמנטרי. במוצאי שבת הקרוב תהיה ההפגנה הרביעית שלי בסך הכל.

האמת הפוליטית שלי לא מכירה בייאוש. ברור לי שהדבר החשוב הוא להרים את הראש ולהמשיך הלאה, באמונה בצדקת דרכנו, במאבק בלתי מתפשר כי עוד יש במה להאבק, והכי חשוב יש עבור מה. הנקודה היא שלא באתי להרביץ תורה אלא לתאר תחושה בשיא הכנות, בלי הרואיות ובלי קתרזיס. כי מאז הבחירות אני בעיקר מרגיש בדידות איומה. אני לא מרגיש "נבגד" וגם לא ש"הציבור מטומטם". אני פשוט מרגיש קטן, חלש, וחסר אונים הרבה יותר ממה שחשבתי שאני. יכול להיות שזה לא הזמן הנכון. יכול להיות שכל הנסיבות הפנימיות שהביאו לכישלון של 2011 ישובו על עצמן. יתכן שיש דרכים אחרות. אני לא ארגנתי את ההפגנה הזו, אבל זה לא הזמן לצקצק למה לא. יכול להיות שכל מה שכתבתי עד כה הוא לא יותר מתחושה אישית והוכחה נוספת שהגיע הזמן שאני אלך לטיפול. זה כמובן נכון. מצד שני  אם נגעתי אפילו בקצותיה של מועקה שהיא לא רק פרטית, אני מאוד מקווה שתבואו להפגין איתי. הפעם אנחנו לא באים לנצח. כי כל מנגנוני הכח ובראשם התקשורת נגדנו, ובעיקר כי אנחנו לא רוב. הקרב הזה הוא על ניצחונות קטנים, על תשתית של מאבק, על איים של צדק מול תמונה כללית שכנראה תלך ותדרדר בלי קשר לכמות המפגינים שיבואו.  בניגוד לרבים מחבריי אני לא קורא ל"חשבון נפש בשמאל". מהסיבה הפשוטה שזה עיקר מה שהשמאל עושה. אז חד"ש קומוניסטים דוגמטיים שתומכים באסד, דעם משיחיים ומנותקים, מרצ אחוסלים, והעבודה ציוניים מדי ומפאיניקים. הכל נכון. רלוונטי. חשוב בשביל לחזור להפוך להיות אלטרנטיבה, אבל בים חשבון הנפש וההאשמות ההדדיות אני זקוק כמו אוויר לנשימה לסולידריות שתזכיר לי מה הופך את כולנו לשמאל. להזכר שאתם כאן, ואנחנו ביחד. לקבל כח לחזור להאבק ולפעול למען הטוב והנכון. אני צריך לראות אתכם איתי כדי להבין שאני לא לבד. שאני כח. שיהיה לנו כח לחזור לרוטינה הסיזיפית של העבודה החברתית והפוליטית. בעמותות, במגזר השלשי, בזכויות האדם, במאבק בכיבוש, בבניית איים של חברה דמוקרטית, צודקת, סולידרית וכן, גם בבלוגים ובפייסבוק. אחר כך אני מבטיח לחזור להתווכח אתכם על כל מה שחשוב ורלוונטי בתוך השמאל. כי נמאס לי להיות לבד. כי הגיע הזמן.

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על כיכר המיואשים פינת פתח תקווה: בוא נדבר על שתיקה

  1. רן רובין הגיב:

    אל תדאג, אתה לא לבד… שמעתי שבלונדון היאוש נעשה יותר נח

  2. א. הגיב:

    חשבתי גם לבוא להפגנות. אבל נראה לי שאם אבוא יצא שרב הדברים שאפגין עליהם יהיו הפוכים מהדברים שלך.. :\

  3. רימונה הגיב:

    גם אני חשבתי שהפעם אולי צריך לבלוע את הצפרדע ולבוא. אם ב2011 חשבתי שהיושר הפוליטי מחייב שלא לדבר סחור סחור אלא להילחם בפוליטיקה דרך פוליטיקה ולא בססמאות מכובסות. כשבאה אלי פעילה חברתית בסופר וכמעט תקפה אותי פיזית על זה שאני קונה שוקולד "עלית" כשבחוץ לארץ משלמים עליו שליש מחיר לא הצלחתי לנסח במקום את התשובה הניצחת שהצלחתי לנסח אחר כך: "אני קונה עלית כי כדי להילחם בטייקונים ובמונופולים אני מצביעה חד"ש – ואת?"
    בנתיים היו הבחירות שהוכיחו שצדקתי (כמו תמיד): רוב האנשים שבאו לכיככרות לא תרגמו את המחאה שלהם למחאה בקלפי. מה שקורה היום הוא פשוט יום ה"אמרתי לכם" המענג הגדול – שבמפתיע הגיע מוקדם מן הצפוי. אני אבוא להפגנות רק כדי להתענג קצת יותר טוב על אותו "אמרתי לכם" וגם כדי לעזור לזרז את הנפילה הקולוסלית המהדהדת של הממשלה. וזה מה שאנחנו בשמאל צריכים לשאוף אליו – להפיל ממשלות ימין—לא?
    אז אם במקרה בא לך לאסוף טרמפיסטית מצור הדסה – אם לא השבוע (טו לייט..) אז בשבוע הבא – אני אביא משרוקית ואצטרף אליך לרקד קצת על הדם. מה יש?

  4. דן הגיב:

    יופי של פוסט (כרגיל אני רואה דברים באיחור),
    כתיבה מרגשת, מרוממת ובסופו של דבר עושה ממש חשק להצטרף, תרים צלצול לקראת הבאה ואנסה להצטרף- אם רמונה מביאה משרוקית אני אביא טרופיות לחבר'ה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s