איך אתה מסוגל להצביע לערבים? ניתוח לב פתוח של הצבעתי לרשימה המשותפת

ושוב אנחנו כאן. תשעה ימים לפני הקלפי. בשלב הזה אני משער שלכל אחד יש כיוון, וסיפור מסוים שהוא מספר לעצמו סביב הפתק שהוא מתכוון לשלשל, או סביב אפשרויות הבחירה וההתלבטות.  אני רוצה לשתף אתכם בסיפור שלי. גם כי הסביבה דורשת (ע"ע הכותרת), גם כי זה סיפור חדש שמספר את עצמו בזמן אמת, והקשר בין מה אנחנו מרגישים לגביו ומה הוא הולך להיות עדיין פתוח מאוד, וגם ,כמובן, כדי שתבואו גם.

הרציונל: בחירות, ברירות ומחדלים

את הנאום המלא נתתי כבר ערב הבחירות הקודמות. אפשר לחזור לפרק הפותח של רשימת הצפרדעים העוסק בימין הישראלי, ולפרק הסיום של רשימת הבחירות בו אני מסביר את התמיכה שלי בחד"ש. נקודת הפתיחה שלי היא בדיוק שם. סוגיית ערביי ישראל היא עדיין בעיני השאלה הגדולה והחשובה ביותר של מדינת ישראל, ושותפות פוליטית ישירה בין ערבים ליהודים היא עדיין התשובה. התהליך של סימון האזרחים הערבים ומתקפה על שאריות השייכות שלהם המשיך גם בקדנציה הזו ביתר שאת. לאורך כל כהונת הממשלה, ובאופן קיצוני מאוד בזמן מלחמה, לחלקים הולכים וגדלים בימין פשוט נשבר לשחק את המשחק הדמוקרטי של נציגות מיעוט בפרלמנט. המשחק הזה מתנהל כבר כמה שנים. לערבים יש מפלגות. אף אחד לא מבין כמה ולמה. המפלגות האלו מצד אחד קטנות ושוליות, פסולות לכל תפקיד ציבורי שהוא לא ממלא מקום יו"ר הכנסת, וחסרות כל יכולת השפעה. מצד שני ניתן לנצל את עצם הקיום שלהם בשביל לסמן אחר מוחלט בתוך הפרלמנט שמונע מהימין לשלוט, מצה"ל לנצח ושיא השיאים הוא בטענה שהוא מונע מהאוכלוסייה הערבית את שיפור מצבה בכך שהוא מתרכז בזהות ופרובוקציות ולא מניח לציבור הערבי להיות שואבי מים טובי לב ושמחים בחלקם. הסיפור הזה של ערבים שעומדים על בימת הכנסת ואומרים משהו שהוא לא הכרת טובה לציונות שמונעת מהם את גורל אחיהם בסוריה, הלך והפך בלתי נסבל יותר ויותר בעיני הימין, עד כדי שבירת הכלים. בצד ההסתה הבלתי פוסקת שהפכה את חנין זועבי אישית למטרה המאוימת ביותר של רצח פוליטי בישראל, ברית הימין-מרכז, כמו שרק היא יכולה העבירה חוק יעודי שימנע מהערבים את עצם הייצוג הפוליטי שלהם.  מספיק להביט 15 שניות בהרכב הכנסת הנוכחית ובסקר החביב עליכם שמדמה את זו שתבוא: יש כל מיני דרכים לפעול להגברת ה"משילות". העלאת אחוז החסימה היא לא אחת מהן. זה חוק באושים שנוצר אך ורק כדי שהיהודים יוכלו למשול בלי ערבים מעצבנים בזווית של העין. הטיעון "אם לא טוב להם שיתאחדו" עמד כחומה בצורה מול כל האשמת החוק בגזענות. על זה חשוב להבין כמה דברים. היהודים אמרו פה לערבים בצורה מאוד ברורה שהם יכולים להיות מיוצגים בכנסת תחת כותרת אחת בלבד. ערבים. זה נחמד מאוד שיש להם פוליטיקה עם דעות מגוונות, אבל בפרלמנט הישראלי הם ערבים וזהו. הצורך להתאחד היה תוצר של רדיפה. תוצר של איום, ותוצר של אין ברירה. כשחשבתי מתי לעזאזל חיבורים פולטים משונים נוצרו אצל יהודים עלו בחכתי שתי דוגמאות.  הציונים, הליברלים והחרדים שהתאחדו בגרמניה אחרי עליית הנאצים לשלטון (ולא דקה קודם) וההתארגנויות החמושות הספורות בגטאות שביקשו למחות כשאותם נאצים רצחו להם את כל הקהילה (וגם אז בחלק מהגטאות זה לא היה מספיק בשביל לגשר על תהום פוליטית). חיבורים כאלו קורים בשעת חירום. כאשר הרוב משתמש בכוחו בשביל להגדיר בשבילך מי אתה זכות האדם והאזרח שלך נפגעת משמעותית.  לי היה ברור שאם הרוב היהודי החליט שהערבי יסתום את פיו, כל יהודי בעל מצפון חייב להתייצב ולוודא שקולו של המיעוט נשמע. אני אצביע לחד"ש מתוך הזדהות, ולבל"ד רע"ם ותע"ל מתוך סולידריות עם המדוכאים. כבן הרוב שקם על המיעוט אני אתן את קולי בשביל שבל"ד תוכל להמשיך לעצבן אותי, ורע"מ יוכלו להמשיך להתעסק עם דברים שבגדול לא מעניינים אותי. אם ל-20 אחוז מאזרחי המדינה אין זכות דיבור, כל הסוגיות שמאוד מאוד מטרידות אותי ונוגעות במישרין לחיי (כגבר יהודי ישראלי) מאבדות את התוקף המוסרי שלהן.

פיתוח: על הזדמנויות מפתיעות שלא היו שם קודם

שילוב של כמה משתנים הפכו את הצפרדע לכמעט נסיכה. השינויים בתוך רשימת חד"ש, המרכזיות שלה ברשימה המשותפת, ותביעת האצבע המאוד בולטת שלה במצע המשותף וברוח של הקמפיין. עצם זה שהמשותפת מציעה קול שמשלב בין אגרוף הכרחי ליד מושטת. ההכרעה הברורה בנושא נשים ויהודים, והכותרת ששמה את השיתוף ולא את האתניות במרכז. מזל שבאה פרשת הסכם העודפים עם מרצ בשביל להזכיר לנו שזו לא הולכת להיות חד"ש עם 15 מנדטים על הגב של שאר המפלגות אלא משהו מורכב יותר. ההתעמקות האישית שלי בשותפים החדשים לימדה אותי בעיקר שהשיח כלפיי בל"ד בתקשורת העברית כולה הוא שילוב של סילופים שקרים והסתה. גם המיצוב שלה בעיני חלקים בשמאל כמפלגת ימין לאומנית רחוק מאוד מהמציאות. בל"ד ותע"ל התגלו מבחינתי כשותפים ראויים לדרך, שאולי לא הייתי מצביע עבורם אבל ילחמו איתי במרבית המקרים על דברים שחשוב לי לקדם. מדובר בכוחות דמוקרטים ראויים שהלוואי שהיו יותר כמוהם גם בפוליטיקה היהודית (ושאף אחד לא היה מגדיר לעולם בהקשר היהודי כ"ימין"), שהקול שלהם, גם בהקשרים שאני ממש לא מסכים אתו, הוא חשוב, אם לא קריטי, בדמוקרטיה הישראלית. כשאני קורא את מצע המשותפת מדובר בסט ערכים שרובו הכמעט מוחלט מייצג היטב את האידיאולוגיה שלי. אם נלך על המינימום- מצב בו יום אחרי הבחירות הרשימה המשותפת חוזרת לפעול כארבע מפלגות שאין ביניהן כל קשר, זה worst case scenario שאני חי אתו לגמרי בשלום.

מה שלגמרי לא צפיתי אז זה שהרשימה המשותפת שתקום תהפוך מבחינתי לשלם העולה על סך חלקיו ולמרכז של רוח חדשה ותקווה, שחד"ש על ארבעת המחוקקים הנפלאים שלה, לעולם לא הייתה יכולה לייצר לבדה. עצם ההקמה, הרוח הטובה ברובה שהאיחוד הזה הביא, והפוטנציאל הפוליטי האדיר שלו הוא דבר שאני לא מוצא בשום מפלגה אחרת. עד האיחוד היה די ברור לאן הספינה הישראלית נוסעת, ותפקידו של השמאל בירכתיי הספינה היה די ברור.  הדיבור על חורבן הדמוקרטיה, אווירת הנכאים ותחושת האצבע בסכר. התייצבות של ערביי ישראל ככוח אחד שאי אפשר להתעלם ממנו זה טוויסט בעלילה. כרגע היד המושטת של עודה לציבור היהודי שנויה במחלוקת בציבור הערבי ובקרב השותפים הפוליטיים. כל זה נכון כשבבחירות הקודמות היהודים של חד"ש בל"ד ודעם ביחד הביאו סביב חצי מנדט. מה יקרה אם יביאו מנדט וחצי? שלושה? חמישה? התגייסות מסיבית למען "המחנה הדמוקרטי" יכולה להפוך את הטוויסט בעלילה ל-game changer אמתי. כזה שיהווה את הבסיס לשמאל ישראלי חדש, שמציע חזון אמתי למדינה וחברה דמוקרטית.

האתגר: הביגמיה של טלב אבו עראר ושאלת הברית עם השמרנים

נתחיל ביישור קו אידיאולוגי: אני לא מוצא הרבה קשר בין עולם הערכים שלי לבין עולם הערכים של הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית. אני משער שהמחלוקת הזאת חוצה הרבה מאוד קווים בגנום האידיאולוגי שלי, שהעובדה שאחד מנציגיהם לכנסת נשוי לשתי נשים היא רק סממן מאוד קיצוני ובולט שלה. אני חושב שפוליגמיה זה דבר נוראי. הלוואי ולא הייתה בעולם פוליגמיה. עד לפני שלושה שבועות, פוליגמיה מבחינתי לא הייתה דבר שבאמת קורה בישראל, רלוונטי איכשהו לחיים שלי, או משהו מעבר לדעה ברורה מאיליה בסל הדעות של אדם מודרני שמתיימר להיות פמיניסט. רק החיבור הפוליטי עם החברה הבדואית הפך את הסוגיה הזו למשהו שהוא חלק מחיי, מהמחשבה הפוליטית שלי, משהו שאני חייב עליו  לעצמי דין וחשבון. זה התחיל כצפרדע עצומה שאני צריך לבלוע והביא אותי למחשבה עקרונית מאוד על אוכלוסיות חלשות, שמרנות, שמאל וכל מה שבאמצע.

הבעיה הכי קשה בקולות צו פיוס עם כוחות דתיים שמרנים היא סוגיית זכויות הנשים. מניסיוני האישי בחוגי דתיים-חילונים, חמש דקות אחרי שווידאנו שלכולנו יש 10 אצבעות וכולנו יהודים ואוהבים לראות מכבי בימי חמישי, הגיע הבקשה, המאוד מאוד מנומסת, שאם אנחנו רוצים לשמור על המרקם העדין שנוצר, על השותפות השברירית, מתוך כבוד הדדי ומוכנות לשמוע של כל הצדדים, אם אפשר לקיים את המפגש רק גברים, או שהנוכחות נשית תהיה מוכפפת למגבלות מסוימות. זה בדיוק השלב שבו אמורים לשבור את הכלים מבחינתי. זו לא עוד סוגיה שאפשר לדחות או לחפף בה. ייהרג ובל יעבור.  אם המשמעות של הרשימה המשותפת הייתה כניעה ולו המינימאלית ביותר לערכיה של התנועה האסלאמית, הייתי מאחל לתנועה בהצלחה ומחפש לי מקום אחר להיות בו. אלא שזה ממש לא המצב. גם חד"ש וגם בל"ד מציבות במקום השני שלהן נשים. לא סתם נשים, נשים פמיניסטיות. פמיניסטיות מהסוג שמגרד לשמרנים שוביניסטים עמוק עמוק מתחת לבשר. מהסוג של "למה ככה?" ו"אולי יותר בשקט" ו"הלוחמנות הזאת היא לא מה שטוב בשבילכן". בחברה שהיחס למנהיגות כמו מירב מיכאלי וזהבה גלאון נובע מחוסר היכולת להכיל פמיניזם מודע לעצמו, חנין זועבי ועאידה תומא סלימאן אמורות להיות סדין אדום של כל שמרן. הן בפנים. בצמרת. בעשירייה הראשונה. בהנהגת התנועות שלהן ובמרכז הקמפיין הציבורי של הרשימה המשותפת. מצע הרשימה המשותפת, שהוא תוצר של מאבקים מרים בין הכוחות השונים והסותרים שמכילים את הרשימה מכיל שמונה סעיפים שהחמישי שבהם הוא זה:

הרשימה המשותפת נאבקת למען שוויון זכויות לנשים בכל תחומי החיים, ונגד כל צורות הדיכוי, הניצול, האפליה והאלימות נגד נשים במשפחה, בעבודה ובחברה, לרבות פשעי רצח נשים. הרשימה נאבקת להבטחת זכות הנשים לחינוך ולעבודה, ולהשתתפות פוליטית, חברתית ותרבותית.

בכל שותפות פוליטית קיים החשש לצאת "אידיוט מועיל" של הצד השני. מי שלא יכול לחיות עם זה לא יכול ליצור שום שותפות. לי נדמה שתנועות פרוגרסיביות ודמוקרטיות אמורות להיות פתוחות, גמישות ובטוחות בעצמן. במפגש עם שמרנות מסתגרת לשמרנות יש הרבה יותר מה להפסיד והוא הרבה יותר מסוכן לה מבחינת האופן שבו היא תופסת את העולם. ובמקרה של הרשימה המשותפת די ברור מי הולך לקנוסה. דמיינו לעצמכם שתחת איום ולמען מטרה משותפת יחליטו כל הזרמים ביהדות ארה"ב להתפלל יחד. התפילה נקבעת בבית הכנסת הרפורמי, ונקבע שהרבה הקונסרבטיבית תעבור לפני התיבה באחת התפילות. ובניגוד לכל מה שאתם יודעים על סוגיות של שוויון מגדרי ביהדות- האורתודוקסים מגיעים. הם שמים את פעמי רגליהם במקום שמאיים על כל תפיסות העולם שלהם. הם באים להתפלל בשם ומלכות במקום שהם לעולם לא יתנו לנשותיהן או לבנותיהן לדרוך בו. האם באמת הדבר הנכון הוא לזרוק אותם חזרה הביתה ולהודיע להם שעד שהם חוזרים עם הנשים הם לא רצויים? מה יש כאן יותר, סיכוי או סיכון?

חלק מהערכים של שמאל, בכל מקום בעולם, הוא לדאוג לאינטרסים של השכבות החלשות. של המוחלשים, השקופים, הנרדפים. של הפועלים ועובדי הקבלן. של העובדים הזרים חסרי הזכויות. באופן נסיבתי אך מובהק, אותה מצוקה, מחסור, מאבק הישרדות ושוליות חברתית באים הרבה פעמים עם תפיסת עולם שמרנית ו/או דתית, שלעיתים קרובות מאוד כוללת בתוכה בורות, קסנופוביה ותפיסות מאוד לא מערביות של מעמד נשים וילדים. שאלת מיליון הדולר היא מה לעזאזל אמור איש השמאל לעשות עם זה?  להודיע עקרונית שהוא עובד רק עם עניים שמאלנים? שהפועלים יחזרו כשילמדו להיות ליברלים? שעד שהשכבות המושתקות לא יהפכו לפרוגרסיביים אנשים אחרים שיודעים מה טוב בשבילם ייצגו אותם? אותו ביגמיסט ידוע לשמצה הוא גם במקרה הנציג היחיד בכנסת של האוכלוסייה הבדואית, החברה הכי ענייה, מסובכת, מושתקת ונרדפת מקרב אזרחי ישראל. האם השותפות אתו, היא לא חלק אינטגראלי, מהותי, מחייב של השמאל? האם הפתרון לסוגיה המאוד מורכבת של "הפקרת" הנשים הבדואיות על ידי ברית עם הגברים שלהן תקודם איכשהו על די פסילת השותפות? בלב העשייה הפוליטית השמאלית, מקרל מרקס עצמו והלאה, תמיד עמדו בורגנים שהחליטו להיאבק עם ולמען מעמדות אחרים.  נדמה לי שכל עמדה שמתנה שותפות פוליטית בטוהר אידיאולוגי גוזרת על השמאל הישראלי להישאר בגדר סל דעות נכונות של בורגנים משכילים, שלעולם לא יוכלו להגיע לשלטון או אפילו ליצור אלטרנטיבה מהאופוזיציה. כי מהפכה שמאלנית חייבת לכלול את הערבים, החרדים ועיירות הפיתוח. לא רק בגלל שיח הזהויות או רב תרבותיות אלא כי אלו השכבות העניות, הנזקקות והמושתקות שאם השמאל לא מדבר אליהן ואיתן לא בטוח שיש לו זכות קיום.

הרוח: נפש יהודי הומיה

השאלה העיקרית שמפנים כלפיי קרובים ואהובים היא "איך אתה מסוגל". איך *נפשית* אני מסוגל "להצביע לערבים" בלי שתרעד לי היד. אז מכיוון שביממה האחרונה בנט היסטרי מדחפורים שמפנים את עפרה, ביבי עומד איתן מול חלוקת ירושלים והשמאל הציוני חוזר לכיכר, כנראה שאפשר להוציא את השיקול הנפשי-רגשי מהארון. סוד כמוס: גם סמולנים מצביעים מהלב. מאחורי כל הפעילות החתרנית שהימין תופס כאיום קיומי, עומדת המון פעמים מוטיבציה יהודית גלויה מאוד. של עם שהיה שק החבטות והאחר המוחלט של המערב מאות שנים, והעובדה שבשמו הקימו מדינה שמסוגלת להפלות על בסיס דת או גזע תופסת אותו חזק בגרון של התודעה ההיסטורית האתנית שלו. כאשר אני עומד להכניס למעטפה בגאווה גדולה מאוד את הפתק "ודעם" ולתת את קולי לרשימה המשותפת (חד"ש, רע"מ, בל"ד, תע"ל) אין אני עומד יחידי. עמדי ניצבים כאן בשעה זו מיליוני זוגות עיניים של אבותי ואימותי, עיניו של כל יהודי שסבל מאנטישמיות, מאפליה, מרדיפה, והביט אין אונים אל דלת שכנו הסגורה. הולך איתי כל לא-יהודי, ממגנצה ועד חברון, שקם ועמד לצד יהודי נרדף, ובראשם עשרות אלפיי חסידי אומות העולם. עומד לצדי הרב השל הצועד בסלמה עם מרטין לותר קינג, והיהודים שלחמו עם מנדלה בדרום אפריקה, עומדים איתי "ואהבת לרעך כמוך", "מה ששנוא עליך על תעשה לחבריך", "ועשית הישר והטוב". שרשרת ארוכה שבקצה העליון שלה עומד נסיך מצרי שרואה מולו עוול ומשלם בכל מה שיש לו בשביל לנקוט עמדה. וכולם מהנהנים לי בראשם וחיוכם אומר לי  "כן, בן. בדיוק ככה". הצבעה לרשימה המשותפת היא הדבר הנכון, הצודק, וגם הפוליטיקה הכי יהודית שעשיתי בחיים שלי.

 

 

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

17 תגובות על איך אתה מסוגל להצביע לערבים? ניתוח לב פתוח של הצבעתי לרשימה המשותפת

  1. אמיתי ברוכי-אונא הגיב:

    יוחאי אתה מתוק מדבש.
    לצערי אין לי זמן לקרוא את הכל, אבל קראתי את הפסקה האחרונה, עיניי נוצצות ושיערי עודו סומר.
    באהבה, אמיתי

  2. udigreenberg הגיב:

    מעולה. תודה.

  3. דודו הגיב:

    איך הגדיר מלך גרנדה את עמידתו של הרמב״ן בפולמוס: ״מעולם לא שמעתי אדם שהאידיאולוגיה שלו שגויה, מציג את דעתו בצורה כה משכנעת״, או משהו בדומה לזה.
    מתנגד לדעתך, גאה בך ובעיקר אוהב המון,
    אבא

  4. דור הגיב:

    תודה רבה. אתה עוזר לתת למחשבות ורגשות מילים ומשפטים

  5. דן הגיב:

    כל מילה ומילה במקום, ריגשת אותי ובהחלט שימחת אותי כשקראתי את המילים האלו. גם אני הולך לישון יותר רגוע ובלב יותר שלם.

  6. שפתי כהן-יגאל כהן הגיב:

    שאו שערים ראשיכם.
    מזמן לא קראתי דברי חוכמה כאלה.
    אתה מקדש שם שמיים ברבים.

  7. דנה הגיב:

    אדיר, תודה.

  8. אנדריי הגיב:

    אז בקיצור, אתה מתנשא על הערבים ועושה דווקא לימין. על זה אלף מילים?

  9. תמר הגיב:

    שמחתי לקרוא את זה. מה שכתבת על השמאל והפועלים והמדוכאים הזכיר לי את הכנס לא מזמן שבו דנה וייס אמרה למישהי מצוות דיור ציבורי, אישה שנלחמת על קורת גג, לשמור על תרבות דיבור. היא לא דיברה מספיק יפה ובשקט – אישה עם ילדים שנלחמת על קורת גג, בשם אלוהים – בשביל דנה וייס. לדבר יפה זה יותר חשוב מקורת גג.
    וגם: לגבי הביגמיה – בימים האחרונים מצאתי את עצמי אומרת כמה פעמים ולכמה אנשים – מרצ מקבלת כסף מקק"ל. קק"ל פוגעת בהרבה יותר נשים (וילדים, וזקנים, וגברים), שאת בתיהן היא הרסה למעלה מ70 פעם באל עראקיב, מאשר שתי הנשים שנשואות לאותו גבר.
    ותודה על הטקסט הזה.

  10. ליאור הגיב:

    כשלהט"ב מהשמאל מתלבטים אם להצביע לרשימה המשותפת או לא,נאמר להם בתגובה שיש דברים יותר דחופים מהזכויות שלהם,כמו למשל הכיבוש ביו"ש .זה נכון ואני מסכים,אך עם זאת אני מרגיש שזה לא שברגע שסוגיית הכיבוש תיפתר (אמן) הרשימה המשותפת תתפנה לעסוק בדיכוי ואפליית הלהט"בים. אי פעם. לכן מרץ נשארת האופציה היחידה או לפחות זו שהכי פחות מרגישה כמו פשרה.

  11. מאיר הגיב:

    כשהכותב זקוק לכ"כ הרבה מילים כדי להצדיק משהו, זה אומר אחת משתיים:

    או שהכותב הוא לא צדיק
    או שהמילים הם לא משהו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s