הרהורים ליום השואה: הצצה לנפש של שואיסט בהתהוות

אני יודע. מי שרוצה לגמור את הדוקטורט שלו לא אמור לפרסם שום דבר חדש, אבל ביום השואה לפעמים אני לא מצליח להתאפק ובשביל לשמור על הכללים אני מפרסם דבר ישן. את הטקסט הזה מצאתי בסידור המסמכים האגרסיבי שהתרחש אצלנו ממש בערב פסח. כתבתי אותו בעמדת השמירה על שער הכניסה הדרומי למוזיאון ישראל, שם עבדתי כמאבטח קבלן מושפל מאוד, ב-25 באפריל 2006, יום הזיכרון לשואה ולגבורה התשס"ו. שנה קודם לכן נפתח המוזיאון ההיסטורי החדש של יד-ושם. חמישה חודשים לפני כן ביקרתי בו לראשונה, ובאותם ימים רק התחלתי לאסוף חומר לסמינר שהייתי אמור לכתוב בשביל פרופסור צימרמן על המוזיאון. עוד לא ידעתי שהסמינר יהפוך לתזה, שתהפוך לדוקטורט. בערך חודשיים אחר כך, בעמדה אחרת במוזיאון ישראל, ספרה לי מ' על העבודה ביד-ושם, כאפשרות להחלץ מהעבודה הקבלנית, והשאר היסטוריה. אני סטודנט שנה ג' לתואר ראשון בהיסטוריה, נשוי טרום ילדים, גר בירושלים (500 דולר לדירת שניים וחצי חדרים באחת השכונות הכי יקרות בעיר. נשבע). פחות מחודש לפני כן נבחר לראשות הממשלה אהוד אולמרט, כי הוא הזכיר לציבור את שרון שהלך לישון. האדם המושפל והפתטי ביותר בפוליטיקה הישראלית עמד בראש מפלגת אופוזיציה לא רלוונטית של 12 מנדטים וקראו לו בנימין נתניהו. כתבתי את הטקסט הזה לעצמי, כי הייתי חייב, בפרץ של שעתיים. הוא מופיע כאן בתמלול מדוייק של דף הנייר עליו הוא נכתב, למרות שלא הייתה מזיקה לו עריכה מסיבית, והוא כולל גם בורות בחלק מהעובדות ובעיקר המון אמיתות שלא הייתי חותם עליהם היום. אחרי שכתבתי אותו היה ברור לי שהוא נכתב לאיזשהו נמען, ואפילו ניסיתי לפרסם אותו ב"פי האתון" שכמובן לא היה ערוך למפלצות של 2000 מילים. אני משער שאם היה לי בלוג, הייתי מפרסם אותו כבר אז, היום יש לי בלוג (גם אם אחד מוזנח מאוד), ואני מפרסם אותו. יש בו המון ממי שהייתי, חלק מהייסודות של מי שאני היום, ולא מעט חומר מעניין למחשבה, ואולי חצי נחמה להמון אנשים שימצאו את עצמם במבוכתו של החפרן שהייתי עוד לפני שהפכתי לשואן מקצוען.

השנה התרגשתי עד דמעות בטקס יום השואה. איזה משפט משונה. כל כך זר לכל מה שאני חושב על עצמי. עכשיו אני יושב לכתוב על זה. כנראה שדברים משונים קורים בצרורות. איך בכלל הגעתי לשם? את ההחלטה קיבלתי ממש ברגע האחרון. "מבוא לנצרות" נגמר רבע שעה לפני הזמן ושיעור גרמנית אמור להתחיל רק ב-12:45, מה שהותיר לי באמצע שעה שלמה. רוב הסיכויים שבמקרה אחר הייתי מחליט לוותר. התלבטות עמומה, לא משמעותית, ישבה לי מהבוקר בחלקו האחורי של המוח, והנטייה הכללית היתה להעדיף קצת שקט וכוס קפה בדרך לעוד יום ארוך. בדרך מהשירותים לקפיטריה זיהיתי את ההמונים צובאים על הכניסה לאולם עצמאות מקסיקו, לשם הועתק הטקס מפאת הגשם שלא בא. בלי לחשוב על זה יותר מדי מצאתי את עצמי עומד בתור לעוד עמדת אבטחה מיותרת לבדיקת תיקים, שמנעה ביעילות מהמרצח שכבר הסתנן לאוניברסיטה להתפוצץ דווקא בתוך אולם מקסיקו, גם אם לא בתוך ההמון הצפוף שביקש להיכנס.

בטקס עצמו לא היה שום דבר שהיה אמור להפתיע או לזעזע אותי. הגעתי אליו בתחושה שמלווה אותי בכל טקס ממלכתי מאולץ ומאולתר של בית ספר, תנועת הנוער, היחידה או האוניברסיטה. תמיד התרוצצה שם בחורה עמוסת כוונות טובות, שעמלה זמן ממושך לגיוס האנשים, ואיסוף של כמה שירים בנאליים וקטעי הקראה לא משתנים, וכעת היא לחוצה שכולם יודעים איפה לעמוד ומתי להיכנס. בקושי מצאנו מקום לשבת באולם הגדול, שבו מארחים כנסים עם אורחים חשובים מחו"ל ושם מחלקים את המלגות השוות באמת. התחושה שליוותה אותי לא הייתה של עצב, זלזול או ציניות. המילה המדויקת היא אדישות. עוד טקס חסר מעוף, כי צריך לציין, לזכור, לא לתת ליום לחלוף לידנו, ומצד שני מה כבר אפשר להגיד שלא נאמר. לרוב רישומו של הטקס חולף כבר בדרך הבהולה לשיעור הבא. לעיתים מכירים בשיחת חברים כמה עצוב ובזיוני שאגודת הסטודנטים הרימה טקס סתמי, תוך הסכמה כללית ש-X, שלמדה שנה מתחתנו ביסודי באמת שרה מאוד יפה.

באופן כללי יש לי בעיה עם יום השואה בישראל ועם סוג הזיכרון שהוא מייצג. קביעתו ביום השנה העברי למרד גטו ורשה, ומיקומו בין פסח לתאומים הסיאמיים יום הזיכרון+עצמאות, הופכים אותו למזקקה של האידיאולוגיה ומתביישת בהולכים כצאן לטבח. שההיסטוריה היהודית היא מסורת בלתי פוסקת של נרדפות הנפתחת בפרעה הרשע ומגיעה לשיאה עם היטלר דרך שורה של צוררים שטבחו בעם היהודי כי לא הייתה לו מדינה עצמאית וצבא קטן וחכם. טבחו בנו, שרדנו, ולנו לנו לנו ארץ זו. לפיכך יש לנו מונופול על השואה, על הזיכרון, על העם היהודי כולו ועל המוסר בכללותו.   בשם כך מותר לנו לקבוע את חוקי המשחק של המאבק באנטישמיות, כולל ההגדרה מהי אנטישמיות, להתייחס באדנותיות ליהדות התפוצות (הלגיטימית לא פחות מאיתנו ובמידה רבה מבטאת המשכיות ליהדות לדורותיה יותר משהציונות תוכל אי פעם להיות), להטיף מוסר לכל העולם שידע ושתק, ואת חובו, הנטול מעצם טבעו כל אפשרות של פרעון עתידי, עליו לשלם במזומן למדינת ישראל, נציגתם הלגיטימית והבלעדית של הנרצחים. מותר לנו לדרוש מגרמניה המתחדשת אשמה נצחית ותמיכה בלתי מסוייגת ותלויה בכל צעד של ישראל, ללא שום סיכוי שבתמורה נתחיל לחבב אותם או נפסיק לחשוב שכולם נאצים. בעיקר מותר לנו להחזיק בתפיסת ביטחון קיצונית המונעת מחרדת השמדה עתידית ומאפשרת לנו לרמוס זכויות אדם ולדכא עמים אחרים כי לעולם לא עוד צאן לטבח. הפעם אנחנו נהיה הקצב, אנחנו נחזיק בנשק. כאשר העולם מחולק לחזקים וחלשים עדיף וטוב להיות עם החזק. האם מדינת ישראל היא הלקח שעלינו לקחת מהשואה? האם סכנצת הרשע מאיימת רק על העם היהודי? לדעתי לא. מה שהציונות מדגישה היא שהשואה היא אירוע יהודי יחודי, שייכת ליהודים, ולקחיה אמורים מיושמים על ידי היהודים ולמענם. (מה שלא מפריע לנו לדרוש מכל העולם להשתתף בחגיגה, בתנאי שאנחנו מתווים את החוקים…). המילה יהודים הוזכרה המון פעמים במשפט האחרון, אבל האמת היא שבהתייחסות לשואה הפכנו בעיקר לישראלים, והדבר בולט מאוד בטקסי יום השואה, כולל זה שאני נקלעתי אליו.

כשנכנסנו לאולם ליוותה אותנו גרסת מעליות אינסטרומנטלית של "דברים שרציתי לומר" של פוליקר. פוליקר מתאים למעמד רק בזכות היותו דור שני לשואה, אך זכותו של השיר הכל כך אישי של רוטבליט הוא בעיקר בהיותו עברי ושקט. שיר יום זיכרון קלאסי. לא היה מדובר ב"אפר ואבק" או "כאן התחנה טרבלינקה" העוסקים במישרין בנושא, אפילו לא ב"פרח" העוסק במוות (לא בשואה. שלא הייתה בשום אופן "מלחמות לצדק")  ופופולארי מאוד בימי זיכרון. סתם פוליקר. מדורת השבט הישראלית. שירי יום הזיכרון, שואה וחללי צה"ל כאחד, מאופיינים בהיותם עבריים ושקטים. מעטים הנספים בשואה שבכלל ידעו עברית. ההמשך המוסיקאלי לא היה טוב בהרבה. שתי סטודנטיות מוכשרות ביצעו את "הכניסיני תחת כנפך" בביצוע של ריטה. עוד שיר אהבה אישי ומקסים בין גבר לאשה, הפעם של המשורר הלאומי של המפעל הציוני. אותו שיר ממש בוצע בטקס האוניברסיטאי האחרון שהייתי בו לפני שנתיים, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ברגע שהכל סיפור אחד, אין בעיה שהשירים יהיו אותם שירים. הרי אין באמת הבדל בין לוחמי המחתרות, לחיילינו האמיצים שלאחרונה הוסיפו להם גם את הרוגי הפיגועים. כולם מסרו נפשם כדי שעם ישראל יגיע אל המנוחה והנחלה בפלסטינה. השיר השלישי היה חזק ולא מוכר, ונגע לשואה במישרין. דרך עיניים ציוניות של משורר ישראלי. לא היה כאן שום דבר יהודי. לא אירוניה דקה, לא שירים מסורתיים, קל וחומר לא יידיש.

דיקן הסטודנטים נשאה נאום בו הטילה על הדור החדש את המשימה לזכור ולא לשכוח כי העדים שעברו את התופת הולכים לאיטם בדרך כל הארץ. כאילו מאז ראשית המדינה היו ניצולי השואה אוכלוסיה שהכתיבה את מדיניות הזיכרון, ורק כעת, שהיא הולכת להיעלם נוטלים בלית ברירה פוליטיקאים ואידיאולוגים שלא היו שם את רשות הדיבור ועיצוב דעת הקהל. אותם ניצולים שבמשך דורות התביישו בעברם תחת כובד אתוס הגבורה, ושבמהלך הטקס הועברה בין הנוכחים עצומה להצלתם מחרפת רעב (יוזמה יפה לכשעצמה).

סטודנטית הקריאה מכתב שכתבה השחקנית גילה אלמגור לנכדה בעת ששהה במסע לפולין. היא סיפרה לו שהוא נמצא על אדמה קשה של אנשים רעים. הייתי בפולין פעמיים, ומדובר בארץ יפיפייה. בכירת השחקניות שלנו הביעה תקווה שהנכד יגדל במדינה שקטה שהשלום שורר בה, כיאה לכל אומן ישראלי המחזיק בדעות "שמאלניות", המתמצות בתקווה הבנאלית שלא יהיו עוד מלחמות, בה נוכל בשקט להמשיך לשנוא את הפולנים והגרמנים. היא הגדירה את המסע כאקט החינוכי הנעלה ביותר הקיים, מסע, שלפחות כשאני לקחתי בו חלק לפני תשע שנים, שם דגש חזק מאוד על הלאומיות הישראלית, הגאון העברי, והתרסה מכוונת נגד הפולנים המקומיים.

האירוע החריג בטקס הסטנדרטי הזה היה נאומו של יו"ר אגודת הסטודנטים יקיר שגב. שגב עצמו הוא דמות מרשימה. קטוע יד מילדות שכנגד כל הסיכויים הגיע להיות קצין בכיר בצה"ל ביחידה המובחרת "אגוז", וסיפורו סופר אינספור פעמים בכתבות סופשבוע מהודרות. סמל מדהים של ניצחון הרצון. אינני מכיר אותו אישית, אם כי כששירתי ב"חומש" מנוחתה עדן הוא הגיע עם כמה טירונים של אגוז שהגיעו לאבט"ש, והדהים את חבורת התותחנים המנומנמת שניצלה את הקו בכדי להחריב את הכרס הרחבה ממילא, בכמות אדירה של שכיבות שמיכה שביצע בפלוגה עם ידו האחת. כיו"ר האגודה יחסינו מסתכמים בכך שבעקבות העלאת דמי החבר במכה אחת בכמעט 70%, נבצר ממני הכבוד להיות חבר אגודה בתקופת כהונתו.

קשה להתעלם מיקיר שגב. גוף שרירי בחולצה קצרה החושפת יד ימין מפלצתית מול שרוול שמאל ריק. שגב לא מדקלם נאום יום השואה. הוא מדבר אל הקהל בהתלהבות. נטול ממלכתיות או תקינות פוליטית, עניו רושפות. ידו האחת מתנופפת באוויר או מכה בסטנדר שלפניו. כל כך התרגלנו לשמוע את הנרטיב הציוני של יום השואה בפאתוס מונוטוני של משפטים צפויים, שהיה כמעט מפתיע איך דיבר שגב ללא דף, איש צעיר, יציר האידיאולוגיה הזו זועק אותה בדם ליבו.

בנאומו הוא יצא ישירות נגדי. כמובן שלא אישית אלא רעיונית. נגד הבחינה המורכבת של הדברים, נגד מגמות שמבקשות לבחון מחדש את הסיפור הציוני, והדגיש שחשוב להיות בוטה וישיר דווקא באוניברסיטה פוסט-מודרנית, פוסט-ציונית ודקונסטרוקטיבית כמו שלנו. שלוש פעמים יצא מפיו הביטוי "מגדל השן", תוך שהוא מציב עצמו כמנהיג צעירים כריזמטי היוצא נגד הממסד המסואב והמזדקן. לסיום הוא אישר לנו ביום הזה חובה קדושה לשנוא לא רק נאצים אלא גרמנים, פולנים ואוקראינים ובכלל לצעוק ולכעוס על כל העולם, כולל אלוהים.

שגב הוא החלום הציוני בהתגלמותו. צעיר מלא אמונה וכח שמדגיש את הלקח הציוני של השואה מעמקי ליבו. אדם שריכז תעצומות נפש שלא יאמנו- בשביל להיות קצין קרבי בצה"ל. לא עוד הרבה שנים הוא יהיה ראש הממשלה שלנו. שיא הרואי לסיפור כמו שלו. קשה להאמין שאני אצביע בשבילו, גם אם הוא לא יעלה בבת אחת את מס ההכנסה בשבעים אחוז בשנתו הראשונה…

מה בכלל הביא אותי לשם אם ככה אני מרגיש? אני משער שזה הצורך הפנימי לעשות את הדבר "הנכון", ההכרה בחשיבות של ציון ממלכתי גם אם הוא לא לרוחי, וגם קצת פחד קמאי לעשות צעד שיהפוך אותי ממבקר מבפנים למי שיצא מחוץ לגדר. סיבות התופסות יפה גם באירוע השנתי בו אני חוזר למדים ויוצא לשלושה שבועות כחייל ישראלי בשטחים הכבושים. וחוץ מזה נדמה לי שעמוק בפנים אני לא באמת פוסט-ציוני, אלא יותר "ציוני מאוכזב", שמקווה לציונות אחרת בעתיד ויודע לבקר את הציונות של העבר.

מה אם כן כל כך ריגש אותי? אף אחד מהדברים שתיארתי עד כה. הרגשתי זר בישראליות הגאה, שאין בה כמעט כלום מעולמם של ההולכים, שלא היו ציונים ולא ישראלים אלא יהודים. לתפיסת יהדות שהיא שותפות גורל חסרת מוצא ומנותקת מהדת ומהמסורת לחלוטין שותפים רק הציונות והיטלר. היהודים שנטבחו לא דיברו עברית, לא החזיקו נשק, וכמיהתם לארץ הייתה דתית-מסורתית. ברוח הטקס כל כך קל לשכוח שמרבית הנספים היו חרדים. כן כן, "דוסים", "פינגווינים", לבנבנים וגלותיים. אם אכן היה ממש בטענה הציונית שמדינת ישראל היא נפגעת ישירה של השואה, שכן הניספים היו אזרחים פוטנציאלים של המדינה שטרם קמה (כפי שאכן עלה סביב סוגיית השילומים) ויהודי אירופה היו כאן איתנו, יהדות התורה היתה זוכה לרוב מוחלט בכנסת. יותר שטריימלים מטי-שירטס, יותר יידיש (שהייתה מן הסתם השפה הרשמית) מעברית. שירים חסידיים בראש המצעד. החרדים שאנו כל כך נהנים לשנוא (מוצצי דם, מושחתים, מסריחים, גלותיים) לעיתים עד כדי הצבעה למפלגה שתילחם בהם (הסטודנטים היו מהתומכים העיקריים…) האם השואה הייתה באמת ישראלית? או אולי יהודית? אפילו ב"יזכור", אבן הפינה של הטקס, אנו מחליפים את "אלוהים" המסורתי ב"עם ישראל".

הרגע שחנק אותי היה דווקא הסיום הסופר-בנאלי. הקהל יעמוד לשירת התקווה. עומדים. ההמנון הלאומי כמסר הסיום. עין לציון צופייה, ארץ ציון ירושלים. מתאים לי? לא, ובכל זאת אחרי היסוסים החולשה לכוחו המיתי של ההימנון הלאומי מנצחת ואני מצטרף מגומגם בערך ב"הומיה". ואז זה פתאום מכה בי. חסר לי "אני מאמין". ה"המנון" של הדתיים שמקדים את התקווה בכל טקס של הציונות הדתית, שכל כך שנאתי בתור ילד דוס. (א. מעולם לא האמנתי בביאת המשיח וחרה לי שזה המסר המרכזי כאילו אין יהדות בלי משיח. ב. מה הקשר בכלל ביום הזיכרון???) ובמקום המנגינה המודרנית יחסית ששרים בדרך כלל, בלי כוונה התחיל להתנגן לי בראש דווקא ה"אני מאמין" שנכתב על ידי חסיד של חסידות ששכחתי את שמה, על טרנספורט לאושוויץ, והגיע לרבי בעזרת אחד הניצולים שקפץ מהרכבת. הגעגוע ליהדות ההיא היכה בי כל כך חזק תוך כדי שירת התקווה שנהיה לי גוש ענק בגרון שעלה והציף את העיניים. הפחד הילדותי שאמצא בוכה בהימנון של טקס יום השואה (!!) ניצח והדמעות נדחקו. אך המועקה נשארה.

יצאתי מהטקס מוטרד מאוד. שהרי לא את אדמתם ואת עצמאותם חיפשו היהודים ברגעי התופת, כי אם את המשיח. איש לא צעק "טוב למות בעד ארצנו", הם צעקו "שמע ישראל". ויהדות מחוץ למסגרת הראיה הציונית אינה קיימת בעולם של יקיר שגב והטקס האוניברסיטאי. היא נספתה באושוויץ. דידתי לכיתה  בשביל לגלות שיעור גרמנית מלא באנשים שהאדישות ניצחה אצלם, ומרצה שכנראה לא שמע שהשיעור אמור להתחיל באיחור. יותר משעה שקעתי בנבכי השפה שהולידה את הרוצחים, אבל גם את היידיש, שכה חסרה לי קודם לכן.

שעתיים אחר כך אני במוזיאון ישראל, שם אני מנסה להתפרנס כמאבטח, בעמדה שהרדיו תקוע בה רק על רשת ב', הערוץ הממלכתי. הצינור הרשמי של האידיאולוגיה הציונית. דווקא שם להפתעתי קיבלתי את ה"אני מאמין" שלי (עם מבטא גלותי!), לכל איש יש שם, חווה אלברשטיין ושירים ביידיש. איך זה בעצם קורה שהטקס הצעיר של הדור החדש שומר על האידיאולוגיה יותר טוב מהממסד עצמו?

רשת ב' היא ערוץ של זקנים. אלו שהקימו את המדינה והמציאו את הציונות. אף אחד מחביר לכיתה לא שמע היום רשת ב', וגם אני, אם הייתי בעמדה אחרת הייתי מדפדף בין גלגלצ ו-88 בלי לשקול כאופציה את גילגולו הרדיופוני המנומנם של ערוץ 1. נדמה לי שהדור ההוא לא חשב בכלל לוותר על הכל באופן כל כך מקיף וגורף. היהדות והגולה היו עבורם נקודת המוצא. הם התחנכו עליה, היא זרמה בדמם, ינקו אותה מהוריהם. הציונות הצברית הגאה היא המהפכה שהם יצרו. בכך שהישן נראה להם מובן מאליו טרחו להעביר הלאה רק את החידושים והמהפכות. ובשורה התחתונה נשארנו גולם שקם יוצרו, ומחזיק בתפיסה חלקית המאמצת רק את המסקנה המהפכנית שהגו הוריו בלי שילמד את ההיסטוריה עצמה, הפך אותה לחזות הכל, מנותק משורשים, מסורת ואיתם גם סיכוי אמתי לזיכרון השואה.

מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על הרהורים ליום השואה: הצצה לנפש של שואיסט בהתהוות

  1. dudu Cohen הגיב:

    שמח בשורשים שלך, גאה בך ובעיקר אוהב המון,
    אבא

    נשלח מה-iPad שלי

  2. רימונה הגיב:

    יפה! מנוסח יפה ואני מסכימה לגמרי!
    אותי מעניין לדעת מה הדברים שאתה כבר לא מסכים איתם? כי זה נראה לי הכל מאוד הגיוני ותואם פחות או יותר את מה שאתה חושב היום – לא? (כמובן חוץ מהחצי פה שעוד מנסה להיות קצת ציוני).

    • yohac הגיב:

      כמובן שבחלק מהדברים (כמו הציונות) אני פשוט נמצא במקום אחר במעלה המדרון החלקלק. מבחינה עובדתית היום אני יודע שבין רבע לשליש מנספי השואה היו חרדים. חלק גדול מאוד מהנספים היו ציונים, ולא מעט מהם דברו עברית. בצד "שמע ישראל", לא מעט אנשים שרו את "תקוותנו" של אימבר (דבר דומה למה שהיום אנחנו קוראים "התקווה") בתור לתאי הגז. בקיצור זה מתאר דיכוטומיית כאן-שם, ישראל-גלות, מסורת-חילון שבמבחן המציאות הייתה מעורבבת כהוגן והרבה יותר מורכבת. גם על הסיום החלוקה שלי לדור שלנו ולדור "זקני הציונות", כאילו ההורים שלנו היו בעלייה השניה, היא קצת שטחית. הכי נחמד היה לי לגלות בעקבות הפרסום, שיקיר שגב היום מנהל את מכון "מגיד" באוניברסיטה העברית, כלומר בשר מבשרו של מגדל השן…

      • רימונה הגיב:

        מעניין נורא – וגם הגיוני. (ואני מתייחסת גם לתיקונים ההיסטוריים וגם לפרטים הרכילותיים)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s