כיכר המיואשים פינת פתח תקווה: בוא נדבר על שתיקה

את הבלוג הזה פתחתי לקראת סוף 2011. זה היה קשור ללחץ חיצוני: הרבה אנשים אמרו לי שאני צריך לכתוב, ואחת אף הגדילה לעשות ופתחה לי בלוג. אבל אנשים בכלל, ובטח אני, לא באמת עושים דברים בגלל לחץ חיצוני. כתבתי כי הרגשתי שאני רוצה לכתוב, שאני חייב לכתוב. באותם ימים חיינו בארה"ב, חשבתי המון על פוליטיקה, ודיברתי המון על פוליטיקה. התחושה הייתה שמשהו גדול באמת קורה בארצי הרחוקה, ושאני צריך למצוא דרכים למלא את החלל העצום של העובדה שאני לא שם. יש תחיה אמיתית של הפוליטי, האזרחי, לקיחת אחריות קולקטיבית. אני לא חבר במפלגה, לא פעיל חברתי ולא פעיל פוליטי. את ההיסטוריה שלי ושל נוכחות בהפגנות פוליטיות ניתן למנות בפחות מדקה תוך שימוש ביד אחת. אבל יש דבר אחד שאני עושה טוב, וזו יכולה להיות התרומה שלי בתחום שלי. עם כל הזלזול המוצדק ב"פעילי פייסבוק", קשה לומר שאין להם שום השפעה. בשורה התחתונה זה בדיוק מה שעשו שורה של מהפכנים גדולים לאורך ההיסטוריה. וולטר, משה הס, תיאודור הרצל, ואפילו קרל מרקס עצמו בעיקר ניתחו את המציאות כפי שהם רואים אותה והפיצו את דבריהם בכתב. במידה מסוימת דרכי ההפצה של "מהפכני הרשת" המודרניים כוללות אפשרויות שהאבות הרוחניים של הז'אנר יכלו רק לחלום עליהן. עם ההבנה וההצדקה המסוימת של מגבלותיי הברורות יצאתי לדרך תוך התחייבות לא רשמית לעצמי לכתוב לפחות פעם בחודש. ניתוח סטטיסטי מראה שפחות או יותר עמדתי בזה. לרוב דיברתי לקהל יחסית קבוע ומצומצם מאוד. פעמיים הצלחתי לפרוץ את המסגרת הקבועה ולהגיע ליותר אנשים, בעיקר הודות לאושיות רשת שהגיעו אליי דרך חברים משותפים והעבירו אותי לקהל רחב יותר. בחודש שקדם לבחירות יצאתי מכל פרופורציה ופרסמתי ארבע רשימות. ומאז אני שותק.   

יש כמובן את הסיבות הרגילות: הפרויקט המחקרי שאני משתתף בו, ההרצאה שצריך לכתוב, הדוקטורט, החופשים של הילדים, אבל אלו תמיד היו שם, ובצורה זו או אחרת גם תמיד יהיו. יש גם המון על מה לכתוב, ולפחות שלוש פעמים כבר נפתח קובץ וורד שהיה אמור להפוך לרשימה. הנקודה היא שגם ברמה הבין אישית, אני הרבה פחות מדבר על פוליטיקה, הלהט הפך לדכדוך, ואת ההבנה העמוקה והניתוח הכמעט אובססיבי של המציאות החליף בלבול וחוסר ביטחון. כנראה שכך נראה אותו "ייאוש" מפורסם ששמעתי עליו כל כך הרבה, והרגשתי אותו עד עכשיו כל כך מעט. בשורות הבאות אני אנסה להבין מה לעזאזל קרה לי. מה קרה פה בבחירות האחרונות שהפך בן לילה תקווה, תנופה, חדוות עשייה, ומוכנות למאבק לייאוש.

במובן הצר ניתן לדבר עד מחר על ההונאה של לפיד. הבטיח א' ועושה ב', שיקר לבוחריו וגנב את קולותיהם. בגרסא הזו של הסיפור יש הרבה מאוד תקווה: הציבור שהצביע לו אמור להתפכח ולהחזיר אותו למקום ממנו הוא בא. אני מאוד חושש שזה לא הסיפור ושיותר מדי משתנים שגורמים לנו לקוות לעתיד טוב יותר בהקשר של הממשלה החדשה בנויים על הנחה לניניסטית. בלניניזם אני מתכוון להערכה הפופולארית של לנין לפיה ההתדרדרות היא שלב הכרחי בדרך למהפכה (ירידה לצורך עליה יקראו לזה השבתאים והחסידים). יסלחו לי ידידי הקומוניסטים על הכפירה, אבל מדובר, במילים עדינות, בבולשיט משיחי נוצרי ורומנטי שאין לו שום אחיזה אמפירית או היסטורית מחייבת במציאות. זה נכון שלפעמים פרחים פורחים מן האפר, אבל לא תמיד אחרי ההתדרדרות תבוא עליה. אחריה יכולה באותה מידה לבוא התדרדרות נוספת ואחריה עוד אחת. יתכן שהפריחה שתבוא לא שווה את החורבן. המצב הגרוע יכול להפוך ל"סדר היציב" ואני משער שיש אפשרויות נוספות. יש פה הנחה, שהראדיקל העברי יחרד לדעת כמה היא הוליוודית במהותה, שלכל סיפור צריך להיות סוף טוב. שהטובים מנצחים, שיש צדק קוסמי של שכר ועונש, ושבסוף אחרי כל הקשיים הכל מסתדר. היסטורית זה רחוק מלהיות נכון. "אלוהים", "שר היסטוריה" או "גורל" בעלי שיפוט מוסרי קיימים רק בדמיונם של אלו שנשארו ומנסים ליצור היגיון ערכי בדיעבד. סיפור חורבנה הטוטאלי של יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה כסיפור של ניצחון וגאולה, על ידי סיפורם האישי של הבודדים שבמקרה נשארו בחיים זו דוגמא מצוינת.

נתניהו אומנם נחלש בבחירות, אבל האלטרנטיבה לשיטה שלו קיבלה סתירה מצלצלת מהציבור. הגישה הפשטנית לפיה "הציבור מטומטם ומצביע נגד האינטרסים של עצמו" מתעלמת מהעובדה שסוציאליזם הוא קודם כל עמדה אידיאולוגית ספציפית ושנויה במחלוקת בלי קשר לכל פוליטיקת הזהויות הישראלית, רלוונטית ככל שתהיה. היא מבקשת חלוקה מחדש של הכח ופירוק של מנגנוני כח קיימים שחלקים גדולים מהציבור מזדהים איתם עמוקות. חלקים עצומים בציבור אמרו בקול בהיר מאוד שהם יצאו לרחובות ב-2011 על מנת לשפר את מעמדם במסגרת הסדר הקיים ולא על מנת לערער עליו. שאין להם עניין בשוויון אלא אמונה ביכולתם וזכותם להימנות על החזקים. ברמה הפרקטית הוכח שדיסאינפורמציה, שיסוי אוכלוסיות אחת בשנייה, הסחת דעת ושאר ספינים הם כלים יעילים. ערב הבחירות אמרו לנו שמצבנו מעולה, וכיום אותם אנשים מטיפים בהצלחה שמסיבת הטייקונים היא לא פחות מצעדי חירום בהולים והכרחיים. האיש שאמר שאי אפשר להמשיך כך הפך למוציא לפועל של אותה מדיניות בדיוק בסופה נשלם הרבה יותר בשביל הרבה פחות. מכיוון שלפיד הוא "מרכז, ציוני, יהודי" שמעורר הזדהות בקרב כל כך הרבה אנשים, שורה של רפורמות שביבי לעולם לא היה מעיז או מצליח להוציא לפועל בקואליציית ה"פשיסטים-קפיטליסטים-חרדים" הקודמת תעבור תוך הכרה של כל המרכז הציוני שאנחנו בכיוון הנכון: חיסול העבודה המאורגנת, הפרטת נכסי לאום, ואפילו חיזוק מעמדה של האורתודוכסיה היהודית כדת מדינה. הפעם לא כ"סחטנות של חרדים" אלא כ"סיפור הלאומי של כולנו". רוב הישראלים לא מסוגלים כרגע לראות בשביתת מחאה של יום אחד למען עובדים משהו שלא פוגע בהם ומכוון כלפיהם. המנטליות הציבורית הנוכחית רחוקה מאימוץ של מדיניות הכוללת גם ויתור על פריבילגיות הרבה יותר ממה שרצינו להאמין עד הבחירות. יש המון סיבות לאופטימיות, והמון דברים שעדיין תלויים בנו, אבל המונים, בעיקר במחנה בנט-לפיד, מסתכלים על המציאות בשביעות רצון תוך אמונה יוקדת ש"משהו חדש מתחיל".  

סך הכל שלוש הפגנות מעטרות את הביוגראפיה שלי. בראשונה בני עקיבא הסיעו אותנו לאחת מהפגנות ההמונים נגד אוסלו. שם הבנתי שזה בעיקר קרנבל של לראות את כל החברים. אחר כך הגעתי למחאה של מלחמת לבנון השנייה. שם הבנתי שאתה יכול למצוא את עצמך סטטיסט במזימה אפלה בלי שבכלל תהיה מודע לכך. בפעם השלשית הלכנו עם הילדים למחות בתוך הפרלמנט של ויסקונסין נגד הרפורמות של המושל. אנשים הגיעו מכל ארה"ב. היה מרגש. ברגע שנציגי האופוזיציה הפציעו בקומה השלישית והתחילו דואט עם ההמון שכל צד צועק בתורו "תודה לכם!" התחלנו לבכות. שם למדתי שמחאה דמוקרטית לא אלימה, מרגשת, סולידרית וסוחפת תיכשל כשאין לה רוב פרלמנטרי. במוצאי שבת הקרוב תהיה ההפגנה הרביעית שלי בסך הכל.

האמת הפוליטית שלי לא מכירה בייאוש. ברור לי שהדבר החשוב הוא להרים את הראש ולהמשיך הלאה, באמונה בצדקת דרכנו, במאבק בלתי מתפשר כי עוד יש במה להאבק, והכי חשוב יש עבור מה. הנקודה היא שלא באתי להרביץ תורה אלא לתאר תחושה בשיא הכנות, בלי הרואיות ובלי קתרזיס. כי מאז הבחירות אני בעיקר מרגיש בדידות איומה. אני לא מרגיש "נבגד" וגם לא ש"הציבור מטומטם". אני פשוט מרגיש קטן, חלש, וחסר אונים הרבה יותר ממה שחשבתי שאני. יכול להיות שזה לא הזמן הנכון. יכול להיות שכל הנסיבות הפנימיות שהביאו לכישלון של 2011 ישובו על עצמן. יתכן שיש דרכים אחרות. אני לא ארגנתי את ההפגנה הזו, אבל זה לא הזמן לצקצק למה לא. יכול להיות שכל מה שכתבתי עד כה הוא לא יותר מתחושה אישית והוכחה נוספת שהגיע הזמן שאני אלך לטיפול. זה כמובן נכון. מצד שני  אם נגעתי אפילו בקצותיה של מועקה שהיא לא רק פרטית, אני מאוד מקווה שתבואו להפגין איתי. הפעם אנחנו לא באים לנצח. כי כל מנגנוני הכח ובראשם התקשורת נגדנו, ובעיקר כי אנחנו לא רוב. הקרב הזה הוא על ניצחונות קטנים, על תשתית של מאבק, על איים של צדק מול תמונה כללית שכנראה תלך ותדרדר בלי קשר לכמות המפגינים שיבואו.  בניגוד לרבים מחבריי אני לא קורא ל"חשבון נפש בשמאל". מהסיבה הפשוטה שזה עיקר מה שהשמאל עושה. אז חד"ש קומוניסטים דוגמטיים שתומכים באסד, דעם משיחיים ומנותקים, מרצ אחוסלים, והעבודה ציוניים מדי ומפאיניקים. הכל נכון. רלוונטי. חשוב בשביל לחזור להפוך להיות אלטרנטיבה, אבל בים חשבון הנפש וההאשמות ההדדיות אני זקוק כמו אוויר לנשימה לסולידריות שתזכיר לי מה הופך את כולנו לשמאל. להזכר שאתם כאן, ואנחנו ביחד. לקבל כח לחזור להאבק ולפעול למען הטוב והנכון. אני צריך לראות אתכם איתי כדי להבין שאני לא לבד. שאני כח. שיהיה לנו כח לחזור לרוטינה הסיזיפית של העבודה החברתית והפוליטית. בעמותות, במגזר השלשי, בזכויות האדם, במאבק בכיבוש, בבניית איים של חברה דמוקרטית, צודקת, סולידרית וכן, גם בבלוגים ובפייסבוק. אחר כך אני מבטיח לחזור להתווכח אתכם על כל מה שחשוב ורלוונטי בתוך השמאל. כי נמאס לי להיות לבד. כי הגיע הזמן.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

יאללה לקלפי: רשימת בחירות אחרונה בהחלט

בעוד פחות מארבעים ושמונה שעות יגיעו הבחירות. אני לא יודע מה אתכם, אבל לפחות בשבילי מאז החיסול הממוקד שביצע נתניהו במחאה האזרחית של 2011 רוב התקוות שלי מנותבות לרגע הזה. תרגום חלקי, מוגבל וראשוני של סך התקוות המגוונות, הכוללות ולעיתים אף הסותרות שניסחנו בקיץ ההוא לכדיי שינוי המפה הפוליטית. את האני מאמין הבסיסי שלי על הבחירות, ניסחתי כבר ב"רשימת הצפרדעים" לפני כמה שבועות. ככל שעבר הזמן, יותר ויותר אנשים ביקשו ממני לחשוף את הראציונל שמאחורי הבחירה האישית שלי. אני אפתח בניסיון נואש להוציא את הרוח מהטרנד של מפלגות קטנות, אמשיך במטרה הכללית, ואסיים בבחירתי האישית.

קטן קטן אבל שטן: הפרצוף האמיתי של הצבעת המחאה שלכם

הפרק הזה מניח בצד את התפיסה שלי שלריאליות כניסה לכנסת יש תפקיד מכריע, ושחשוב להצביע למפלגות שיכנסו. הוא מבקש לפרק מבחינת תוכן ההצבעה בלבד את מבחר הטרנדים שמוזכרים כאופציית פיתוי לשמאלנים מיואשים. בהקשר הזה אני בוחר באופן מודע להניח למצביעי דעם לנפשם.

עם שלם: הרב אמסלם עושה רושם של איש נחמד, אבל כל הטרנד סביבו מסתכם ב"חרדי שחושב שצריך לגייס חרדים". אם בזה מסתכמת התודעה הפוליטית שלכם אתם בצרות צרורות. אמסלם הוא איש ימין מדיני, שהודיע שימליץ על נתניהו לראשות הממשלה. הוא מציע קפיטליזם עם חמלה, אורתודוכסיה עם חיוך ומיליטריזם עם גיוס חרדים. עבור חרדים בפועל ומצביעי ש"ס הוא ללא ספק בחירה של אמיצים. לשמאלנים זו סתם בחירה של מטומטמים.

ארץ חדשה: כמי שהתחיל את חייו כמתנחל דתי אני האחרון שאתנגד עקרונית לקבל חוזרים בתשובה. יתכן מאוד שכל העסק כנה ואמיתי, יתכן מאוד גם שלא. מדובר בפרויקט יקר מאוד. ארץ חדשה יכלה להנות מהילת המרטיר שמתעלמים ממנו, ושלושה שבועות לפני הבחירות, הזמן המושלם לכל הדעות, הוצפה בבת אחת בכל כלי התקשורת. יש לי תחושה חזקה מאוד שמישהו מריץ אותו, והוא לא בטוח פחות מסוכן מהאנשים שהוא חושף. קונספירטיבי? בודאי. בטוח שלא פחות ממנו. אני אישית מוכן לתת לו צ'אנס אמיתי להוכיח את עצמו. לפרגן לו מקום בפרלמנט במסגרת ההימור הזה נראה לי כמו הגזמה פראית.

עלה ירוק הרשימה הליברלית: תחת המסווה הטרנדי הוותיק של ג'וינטים לכולם, החבורה הזו מבקשת להכניס את התנועה האמריקאית החולה של הליברטאריאניזם לכנסת ישראל. תחת סיסמאות השוויון והחופש החרותנות מבקשת לגזול מאיתנו כל סוג של הגנה ממשלתית, ולאפשר לבעלי ההון להשתולל חופשי. "בקפיטליזם לכולם יש את החופש לישון מתחת לגשר", אמר מרקס, והתכוון בדיוק לחבר'ה האלו. יש רק שני סוגים של חרותנים בעולם: נאיבים ומיסטר ברנז. בעוד הצבעה לאמסלם זה סתם עוד מאותו הדבר, הצבעה ליניב מספקת סקרנות והצבעה לדעם תקווה, עלה ירוק היא סכנה. אסור לתת לאנשים האלו להיכנס לכנסת. הם "עצמה לישראל" חברתית-כלכלית.

אז מה כן?

הדבר החשוב באמת הוא להצביע לשמאל. יש הרבה דרכים להבין שמאל, והמון סוגיות שונות שלכל אחת מגיע הכבוד שלה, וזוכה לדגש משתנה במפלגות השונות. המסע להצלת ישראל צריך להיות משותף, מכיל, סולידארי. יש לי המון ביקורת על הדרך שכל אחת מהמפלגות מציעה. בשורה התחתונה מפלגת העבודה, מרצ, בל"ד ודעם (במידה ותיכנס, היא לא) הן בנות ברית אידיאולוגיות שאני לא רוצה לצאת למסע הזה בלעדיהן. כל הצבעה כזו מכבדת את בעליה, ודוחפת בדרכה לישראל טובה יותר. העובדה שעל סף הכניסה לכנסת בסקרים מציעות כל המפלגות הללו דמויות שיהפכו לפרלמנטרים מעולים שיעבדו בשבילנו צריכה לעודד מאוד. לשמאלן הישראלי אין מה להרגיש ייאוש, אולי להפך. עומדות בפניו מספר אופציות ראויות וטובות. לכו לקלפי, שימו את הפתק שלכם, ותפסיקו לבכות. אם אתם לא מסוגלים בכנות להאמין בבחירה של עצמכם אף אחד אחר לא יאמין לכם. הבחירות עוד לא התרחשו, הכל פתוח, ואנחנו צריכים לשאוף להפיל את נתניהו. גם אם זה לא יקרה, אופוזיציה חזקה, שמקיפה קרוב למחצית פרלמנט ומציעה אלטרנטיבה שלטונית בהירה ולוחמנית לשלטון היא נקודת מוצא עדיפה בהרבה ממה שיש לנו כרגע (18 מנדטים סך הכל לעבודה, מרצ חד"ש ובל"ד). נתניהו ייצא מהבחירות חבול אלקטוראלית אך בטוח בעצמו כמו שרק נשיא אמריקאי שנוי במחלוקת שנבחר לכהונה שנייה יכול. חבל שזה לא קרה לכתחילה, אבל אחרי הבחירות הניחו בבקשה בצד את הקמפיינים הנגטיבים, הלכלוכים האישיים וההתרכזות הטפלה בשאלה למה דווקא אני הדרך היחידה הראויה לשמאל הישראלי. אני מכבד מאוד כל אחת מהבחירות האלו, ומאחל למפלגות האלו, שותפות לדרך ולמחלוקת, הצלחה מכל הלב. אני מאוד אשמח לראות אותן גדלות משמעותית.

מחר חד"ש: שותפות יהודית-ערבית כצו השעה המצפוני שלי

לראשונה בחיי אני הולך להצביע בבחירות לחד"ש. זו לא הדרך הראויה היחידה, זוהי הדרך הכי נכונה בשבילי. גם היא רחוקה מלהיות מושלמת. על עצמי לספר ידעתי כמה זמן לקח לי להגיע לשם, וכמה זה תהליך שהוא גם נפשי-זהותי ולא רק אידיאולוגי-פוליטי. אני מבין באופן הכי עמוק אנשים שאומרים שהם פשוט לא מסוגלים לראות בחד"ש אופציה. מבחינתי הבחירות הן גם הזדמנות לדבר על פוליטיקה, לחדד עמדות וגם למקם את עצמך על ציר מסוים בסוגיות ייסוד. יש בהם דיאלקטיקה מאוד עדינה של ריאל-פוליטיק ואידיאולוגיה. למעשה מה שיטענו כלפיי מצביעי עבודה, הוא בדיוק אותו טיעון שאני מפנה כלפיי דעם או בל"ד. בשאלה של יחסיי מציאות-פנטזיה כל אחד קובע את הגבול שלו.

 אני מצביע לחד"ש כי אני איש שמאל שרואה בשמאל חבילה אחת. להעניק לפלסטיני בשטחים את הזכות לבחור ולעצב את גורלו. להעניק שוויון לכל אזרחיי המדינה ללא הבדלי דת, גזע, מוצא אתני או מגדר. שוויון הזדמנויות. סביבה ירוקה, חינוך ובריאות ציבוריים, שליטה ממלכתית בנכסיי טבע, ביטול העבודה הקבלנית ועידוד העבודה המאורגנת. צמצום פערי מרכז-פריפריה ועניים עשירים. כל השאיפות האלו באות אצלי מאותה תפיסת צדק ושוויון בסיסיים. אני יודע שחבריי הכנסת של חד"ש ילחמו עבורי, בהתאם לתפיסת עולמי וימשיכו לקדם קיימות, שוויון, סוציאליזם, וזכויות ולהתנגד לשלטון שיקדם בדיוק את ההיפך. לכל אלו ניתן להוסיף גם את הסיכוי להכניס לכנסת את נבילה אספניולי, מספר חמש ברשימה, פעילה פמיניסטית שאני מוכן להלחם עבור הסיכוי שהיא תילחם עבורי. יש מפלגות נוספות שמרימות את הדגלים האלו, אבל רק חד"ש עושה את זה במסגרת רשמית של שותפות ערבית-יהודית. לא על ידי ביטול ההבדלים והתרכזות במעמד בלבד, אלא מתוך הכרה שמדובר באוכלוסיות שונות, עם מטען פוליטי-זהותי שונה, וצרכים שונים, תוך ריבוי קולות ומגמות. כזו אני רוצה את השותפות שלי גם במחיר העובדה שלא פעם המגמה שבה אני תומך תהיה על התחתונה.

ההשוואה של ישראל לגרמניה היא כמעט ברירת המחדל של השמאלן המתוסכל, אלא שאני לא מבקש לדבר על הנאצים והשואה, אלא לקחת את ההשוואה הזו קצת אחורה בהיסטוריה, לתקופה הפורמטיבית של גרמניה המודרנית. במהלך המאה ה-19, החלו הנסיכיות והממלכות הגרמניות לדמיין את עצמם כאומה אחת. גם אצלם זה כלל התקוממות המונית, עם משמעויות מקומיות ובינלאומיות נגד הסדר הקיים שדוכאה ביד ברזל על ידי הכוחות השמרניים ב-1848. לכל אורך המאבק לאיחוד גרמניה תפסה "השאלה היהודית" מקום מרכזי מאוד בשיח הפנים גרמני. עבור החלק הליברלי והשמאלי זו בכלל לא הייתה שאלה האם הם אוהבים יהודים, או בכלל מכירים יהודים. סוגיית האמנציפציה וגבולות ההכלה של המיעוט הפכה לנייר הלקמוס שמבטא איזה סוג של גרמניה הולכת לקום. אזרחית והומניסטית או אתנית פולקיסטית. במידה מסוימת מצבם היה טוב בהרבה משלנו: המיעוט היהודי היה זערורי, והשותפות עם היהודים כאידיאולוגיה הקיפה את כל הכוחות האנטי-פולקיסטים במרכז ובשמאל. איש לא חשב שמקומו של השיח הזה הוא קיצוני או רדיקלי. לא ניתן כמעט למצוא שילוב של ערבים בחברת הרוב בישראל ברמה שמתקרבת לרמת ההשתלבות של יהודי גרמניה. אם שם זה נגמר כמו שזה נגמר יש לנו סיבות טובות לדאוג.

הדגל הערבי-יהודי איננו עוד דגל. הוא צו השעה. הוא נייר הלקמוס שלנו, וכרגע הוא נפסל על ידי מרבית הציבור כלא לגיטימי. אני יודע איפה אני צריך להיות ברגע הזה, ועם מי אני רוצה לצעוד כתף אל כתף למען עתיד משותף. אני גם יודע שאני צריך לוותר על כל מיני דברים למען השותפות הזו. הזהות שלי היא יהודית. היא כוללת גם את מקומה של היהדות כדת ותרבות. את היחס שלי לזרמים דתיים ורוחניים שונים. את הקשר שלי להיסטוריה של קהילות יהודיות בגולה, וליהדות התפוצות היום. כל זה לא אמור לעניין את מוחמד בראכה. אם ארצה או לא הציונות היא נקודת ההתייחסות שלי מבחינה זהותית, תרבותית והיסטורית. זה לא צריך לעניין את עפו אגברייה. אני מוכן להניח בצד חלק מהזהות שלי והמטרות שלי בשביל הסיכוי לבנות מדינה יחד עם חנא סווייד ונבילה אספניולי.

יש מפלגות שמייצגות טוב יותר את האינטרס הצר שלי. אני אישית, כיהודי, חילוני, בן מעמד ביניים עם קלפים טובים להצליח בארץ ובחו"ל, חלק מאליטה אינטלקטואלית-אקדמית, מסרב לראות בעצמי סקטור. אני מבקש ליצור סולידאריות עם אנשים שהם לא אני. עניים, מיעוטים, עובדי קבלן, נכים, טרנסג'נדרים, כולם. אני לא מוכן יותר להיות במקום שיגדיר לערבים מה הם צריכים להיות, ואני מבין שהציונות לא יכולה להיות המכנה המשותף. כשאני אומר "מעמדות נמוכים" זה כולל גם חרדים. שאני אומר זכויות עובדים זה כולל גם תושבי התנחלויות. חשוב לי להלחם במדיניות ולא באנשים. שילוב נכון של חרדים בחברה ופינוי יהודה ושומרון שניהם פרויקטים כלכליים יקרים הרבה יותר מתקציב ההתנחלויות והישיבות. הגיע הזמן להפנים שפינוי התנחלויות והפרדת דת ומדינה צריכים להיות מנוסחים  בשפה ערכית-מוסרית ולא כפופוליזם כלכלי. שאני חושב על מנהל מקרקעי ישראל זה לא רק כמה קרקעות הוא מפשיר, באיזה מחיר הוא מוכר אותן ולמי, ואיך זה משפיע על הסיכוי שלי לרכוש בית משלי. זו גם העובדה שהוא גוף שנוצר במטרה לשמור את הקרקעות בידיים יהודיות ולמנוע אותן מערבים. בשביל ליצור כאן עתיד טוב יותר אני מוכרח לצמצם את עצמי. להיות מוכן להקשיב. לשכנע ולהשתכנע.

יש המון דברים בחד"ש שלא נוחים לי. אני לא בטוח שאני מגדיר את עצמי "קומוניסט". גם אם כן, לנין וטרוצקי לא היו האבות הראשונים שהייתי בוחר. הייתי רוצה לראות יותר יהודים. הייתי רוצה לראות נשים במקום יותר גבוה. הייתי שמח שמזכירות מק"י תהיה פתוחה יותר, ושבצד תראבוט אוכל למצוא על הפתק שלהם בבחירות הבאות גם את דעם. בחלק מהמקרים אני תומך בהלאמה. באחרים יש פתרונות ביניים שהם לא הפרטה מופקרת שיותר לרוחי. אני לא מתכוון לעמוד בצד ולצקצק. השותפות הזו היא התקווה למחר טוב יותר. שם אני צריך להיות. אני היהודי של חד"ש. אני מתכוון להביא את כל מה שיש בי ולקבל את כל מה שהוא לא אני בשביל לבנות בצורה הכי אמיתית, קשה, סיזיפית ועמוקה מדינה ראויה לגדל בה את ילדיי. אני קורא לכולכם להצטרף אליי ולהפוך את החזון הזה למרכזי ולגיטימי. חזון שיכול להגדיר מחדש את ישראל. גם אם מילותיו שנויות במחלוקת, אני מאוד שמח שלהמנון שלנו קוראים "התקווה". תקווה למחר חד"ש.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

מי אכל את הצפרדע שלי? מכתב לידיד שמאלני/ איציק פישר (פוסט אורח)

יום חג למשפחת פרייהייט עם פוסט אורח ראשון. איציק פישר שלח לי אותו כתגובה פרטית עם הרהורי פרסום, והסכים להצעתי לפרסם אותו כאן. מבחינתי זו הוכחה שאני לא רק פונה לימין אלא מוכן אף להעניק לו במה, וגם תירוץ בשביל לסגור מבחינתי את המתקפה על בנט כאפילוג לדברים של איציק.  אולי כשיבואו חובביי שירת נימולר לקחת גם אותי, הדבר יעמוד לזכותי

                                                                                ***

אני כותב את הרשימה הזאת מכמה סיבות: הראשונה שבהם היא כתגובה למספר פוסטים של יוחאי (בפרייהייט), השנייה היא לנסות לסכם את המחשבות שלי לקראת הבחירות (ולהפסיק לחזור על תגובות שאני מפזר מדי פעם ברשת החברתית) וגם בשביל עצמי, כדי להיות שלם עם הבחירה שאני מתכוון לקחת.

אני הולך להצביע בבחירות הקרובות לבית היהודי, וכן, זה יהיה בעיקר בגלל נפתלי בנט.

 אני לא מסכים עם בנט בהרבה דברים. תכנית "ההרגעה" שלו מבחינתי אינה ריאלית, הדעות המדיניות שלו – שלילה של מדינה פלסטינית – קשות ונחרצות מדי, ברשימה שלו יש מספר דמויות שאני בספק אם אני רוצה שייצגו אותי ובתחומים והחלטות אחרות אני יותר נוטה לצד הליברלי ממנו. אבל כמו שיוחאי כתב בפוסט קודם – אני מתכוון לבלוע את הצפרדע ולהצביע לסופרסטאר.

סופרסטאר זו לא קללה, להפך. הציונות הדתית (כשאני כולל בתוכה שלל אנשים מסורתיים וימנים ברמה כזאת או אחרת) נמצאת אלקטורלית כבר שנים במקום הרבה יותר נמוך מהפוטנציאל שלה. דווקא בתקופה שהציונות הדתית מגבירה את ההשפעה שלה בצבא, באזרחות ואפילו בתקשורת, בכנסת היא מגרדת בקושי חמישה-שישה מנדטים, כשמערכת בחירות אחר מערכת בחירות חוסר היכולת שלה לאחד שורות וההנהגה שהזדקנה הפכה את מפלגות הציונות הדתית (ובעיקר את המפד"ל) לשריד ארכאי ומיושן, לגוף סקטוריאלי בלי יכולת השפעה ממשיות. ואז הגיע בנט.

אתה צריך להבין, בניגוד לדמויות אחרות, גם במפלגה עצמה – כמו למשל אפי איתם שהוצנח לתפקיד מלמעלה וגם הוכרז כסופרסטאר, בנט עבד קשה כדי להגיע לטייטל הזה. בעזרת אורי אורבך הוא הוביל מהלך של הוספת פריימריז לתנועה, עשה עבודת שטח אמיתית, חרש את הארץ בחוגי בית, מפגשים ושיחות והצליח לעשות מהפכה של ממש בציבור מנומנם – ולראייה, כמות המתפקדים לבית היהודי הגיעה כמעט לכמות המתפקדים של העבודה (ובלי קבלני קולות וארגזים). נקודת חוזק אחרת היא התמקדות בדור הצעיר (שיחות במכינות קדם צבאיות, למשל) שהביאה לו פעילים רבים ומלמדת גם על השקעה לטווחים ארוכים יותר. לאיחוד שהצליח לעשות היה אפקט משמעותי לציבור שרגיל לראות התפרקות של-הרגע-האחרון במשא ומתן בין המפלגות, והשמחה על כך שהגורמים השליליים יותר הוצאו מהמהלך היתה גדולה (לפחות אצלי ואצל חבריי היותר ליברליים).

המהפכה הזאת הורגשה היטב ברחוב הדתי-לאומי. כאחד שבדרך כלל מתעניין בפוליטיקה ואקטואליה יותר מהסביבה שלו הופתעתי לשמוע חברים ומשפחה מסביבי שבעבר לא שמעתי בדל של התעניינות מצידם במשחק הפוליטי שפתאום התפקדו למפלגה, כדי לחזק את בנט. פופולריות זה לא דבר רע ובנט הגיע לנקודה הנוכחית בשורה של צעדים נכונים, ולא בגלל פרצופו היפה, בלוריתו המטופחת או קריירה טלוויזיונית מזהירה.

כדי להבין מה מושך כל כך באיחוד השורות ובפופולריות, חברי משמאל, בוא נסתכל רגע על מרצ. גם מרצ וגם הבית היהודי הן מפלגות קטנות בעלות שלושה מנדטים, אידיאולוגיות מאוד ועם עבר מפואר של כ-12 מנדטים. נניח רגע ובמקום הדשדוש ליד אחוז החסימה היה מגיע מנהיג צעיר ומבטיח (או מנהיגה?), עם ברק בעיניים ועבודת שטח מדהימה, מצליח לאחד שורות עם מפלגות שמאל אחרות, מעורר את השמאל בארץ ואפילו קופץ בסקרים. נניח גם שאתה מסכים איתו בהרבה סעיפים, אך לא עם כולם. האם לא מדובר בצפרדע ראויה לבליעה?

איחוד השורות במהלך כזה הוא קריטי. הבית היהודי לא היה מגיע בסקרים לאן שהגיע אם המגזר הקטנצ'יק (כמו השמאל הכבד) היה מפולג ומשוסע, עם מפלגות שונות שמתעסקות כל אחת מהן בניואנס אחר של אותו הרעיון. רק אחרי שהאיחוד קרה, ולמרות המחיר שנלווה אליו ("בנט זה אח, איילת זה אחות ואורית זאת הדודה שאף פעם לא מדברים עליה בקול") יכלה המפלגה להרים את הראש ולהסתכל גם מחוץ למסגרת שלה, ולמשוך מצביעים צפים שלא שייכים לגרעין הקשה.

(פחות רלוונטי אולי לקורא משמאל, אבל לאיחוד הזה בעיניי יש בונוס אחד נוסף, מגזרי – מי שמוביל את המחנה הוא "משלנו", מהצד השפוי יותר, שברוב הדברים מייצג תפיסות מתקדמות ושהכיוון אליו הוא הולך ומוליך חיובי. איזשהו ניצחון של הצד הליברלי במאבק הפנים-מגזרי, שהעלייה בסקרים נותנת לו תוקף ואולי גם תבשר על איזשהו מפנה לעתיד במאבק שבין המודרנים לחרד"לים.)

 נכנס לפרטים.

תכנית ההרגעה היא לא כוס התה שלי. הסרטון עשוי בצורה פשטנית מדי, וגם אם מעיינים בתכנית היא לא מספיק מפורטת ומראה על איזשהו מחקר מעמיק. הטענה שתהיה רשת כבישים שתחבר את כל שטחי A ו-B ותבטיח מעבר חופשי לפלסטינים בגדה נשמעת בלתי אפשרית כשמסתכלים במקביל לה במפה, ורואים את שלל האיים המבודדים שמהווים שטחי A ו-B. השטח הקטן שלהם לצד הבידוד והפיזור של השטחים מצביעים על כך שהסיכוי שתווצר שם אוטונומיה נורמלית ועצמאית היא לא הגיונית.

אז קודם כל, על אף ה"שמאלניות" שלי בנושא, אני איש ימין, וזה מתבטא בעיקר בפסימיות מזהירה לגבי משא ומתן. ימנים ליברליים כמוני מסתכלים על הסירוב הפלסטיני להצעות המפליגות של אולמרט, על הבחירה בחמאס למועצה המחוקקת והמצב ברצועת עזה של אחרי ההתנתקות ולא בטוחים שהתנאים בכלל הבשילו למשא ומתן שיביא לשינוי כולל באזור – מין פסימיות בסיסית ועמוקה שכנראה טבוע בכל מי שבצד הזה של המפה הפוליטית. שנית, גם אם התכנית של בנט כשלעצמה אינה טובה או ריאלית עצם ההצהרה של איש ימין בצורך לפתרון הסכסוך בשטחים באופן טריטוריאלי מבחינתי היא התקדמות לטובה, ואם התכנית תתכנס בסופו של דבר להחלת החוק הישראלי רק על "הגושים" בכלל טוב.

בתכלס, גם מהתבטאויות של בנט עצמו, ברור שלא מדובר בתכנית לביצוע מידי – ככה שלאלו שלא רואים פתרון כולל לסכסוך הישראלי-פלסטיני באופק אין את תחושת ההחמצה המדינית מרה, ובינינו, כשאני מסתכלים "מרכזה" – לא הליכוד ולא מפלגות המרכז באמת מחויבות לפתרון הסכסוך, רק למשא ומתן שיאפשר להם להראות חתירה והתקדמות, כשבעצם ברור לכולם שמדובר בריצה במקום.

 בנושאים חברתיים ודתיים שונים הייתי רוצה לראות פתיחות גדולה יותר. אפילו תחבורה ציבורית בשבת ורפורמה עמוקה בשירותי הדת (נניח, המודל הקהילתי של נאמני תורה ועבודה). בנט אמנם עוד ממש לא שם, אבל הוא בהחלט מהווה תנועה למקום הנכון. כל עוד אנחנו זוכרים שהוא עומד בראש תנועה מאוחדת שכוללת גם לא מעט חרד"לניקים, הגישה שלו מרשימה, אם זה בהצהרות הנחרצות שרבנים לא קובעים את עמדות המפלגה, ואם זה דיבורים על קידום יהדות ללא כפייה. אני לא רואה שום מנהיג דתי-לאומי אחר מהעבר (שוב, שקרא גם לחרד"לים) שלא היתה לו בעיה להעלות כלאחר יד קישור לשירת מתמודדת דתייה בתכנית ריאליטי, בלי לדאוג מתלונות על שירת נשים וחוסר צניעות.

הגישה הדתית הזו חשובה לדתיים הליברליים – אנחנו לא בעד הפרדת דת ומדינה אך כן בעד פתיחות דתית ושוויון זכויות – ומבחינתנו החיבור של הליכוד-חרדים וההדרה של הדתיים בשנים האחרונות מהרבנות ובתי הדין הרבניים בגלל חיבור זה הוא הגורם העיקרי להפיכתה של הרבנות למקדם העיקרי של הפרדת דת ומדינה, ואנחנו מקווים שמפלגה ציונית דתית חזקה תוכל לשנות גם את זה.

 מבחינה כלכלית אני נאלץ פשוט להסכים עם בנט. אני ממליץ על הראיון של בנט לדה מרקר, שם הוא מדבר על הצורך בהחלשת הריכוזיות, הורדת תקציב הביטחון (לשמוע איש ימין מדבר על זה.. תענוג) תיקון הזנחת המגזר הערבי (?!) ותמיכה בעסקים קטנים. לא לשווא החדירו בנו העיתונים שהפעם הבחירות הם על נושאים כלכליים-חברתיים, והאמונה שלי שבנט (במיוחד עם כח אלקטוראלי משמעותי) יוכל להשפיע על ממשלת נתניהו כשתקום בתחום הריכוזיות, החלשת הוועדים הגדולים וחלוקת משאבים שונה מכריעה את הכף.

 במובנים מסויימים מפלגת הבית היהודי ימנית פחות מהליכוד. הימין המתלהם, הצעקני, זה שמתמקד בפעולות הצהרתיות וייצוגיות שהליכוד וישראל ביתנו הציגו לאורך כל הקדנציה גרועות הרבה יותר מהימין האידיאולוגי הנוקשה של הבית היהודי. היכולת של בנט לומר דברים מורכבים יותר (כמו שהוא הציג למשל בפארסה מסביב להתבטאות על הסרבנות אצל ניסים משעל) כנה ואמיתית בעיני מכל הצעות החוק הלעומתיות של חברי הכנסת הניציים בליכוד. למעשה, ההתקפות המתוזמנות על בנט (בהתחלה זה היה הסירוב ו"קריעת המסכה" לכאורה שהופיע פתע במקביל בפיהם של אנשי תקשורת, אחר כך הפינוי של המאחז עוז ציון שנקשר לבנט יחד עם הרב דב ליאור, ולאחר מכן ניסיונות ההתמקדות בשאר הרשימה והצגתה כקיצונית, לרוב עם האשמות מוגזמות או סתם לא-נכונות) רק מאשררות את הבחירה שלי בו.

אם כבר השוויתי קודם למרצ, עוד השוואה למפלגות השמאל. אהבתי לראות איך במפלגה שעד לא מזמן היתה גברית ולבנה (כמקבילתה השמאלנית) פתאום הוסיפו שריון מקום ריאלי לנשים (שבכלל לא היה רלוונטי ברגע שאיילת שקד החילונית קטפה את המקום השני בפריימריז) ופה ושם הפציעו מועמדים מזרחיים, בלי שיצטרכו לנופף בהם כעלה תאנה, פשוט כתהליך טבעי שעבר על החברה הציונית-דתית בשנים האחרונות וכעת יש לו גם ייצוג ברשימה לכנסת.

 לסיכומו של עניין, בנט עושה רושם של אדם אמין, צעיר, חכם, שיכול להכיל מסרים מורכבים יותר ולא רק סיסמאות, והוא מוביל את המפלגה הותיקה והביתית שלי לכיוון מוביל ונכון. זה לא מושלם – אבל זו בחירה שאני אוכל לחיות איתה.

                                                                                ***

אפילוג: לסיכום העיסוק של בעל הבלוג ב"בית היהודי"

 ראשית אני חושב שאיציק מעלה נקודות מעניינות שכדאי לשמאלנים לשמוע, ולו לצרכיי "דע את האויב". אחרי שהקדשתי יותר מדי זמן מבחינתי למתקפה על בנט שאלו אותי "אבל מה אתה מתכוון שאני אצביע?". אני נוטה להסכים עם איציק שהצבעה לבית היהודי היא ערכית וטובה יותר מהצבעה לליכוד ביתנו. העובדה שאין לי אינטרס פוליטי ברור לאן הקולות האלו אמורים להיות מנותבים מחשידה אותי כביקורת עניינית. אין לי בעיה עקרונית עם הצבעה לבנט ברוח שאיציק מציע: תוך דיון פתוח ומושכל ביתרונות ובחסרונות, והבנה שזה כולל צפרדעים, הימורים וסכנות. אם פרקתם את האלמנט של הנהיה המשיחית ועדיין הגעתם לבנט, תפאדלו. כמו כן אני חושב שההשוואה להתפתחות היפותטית מקבילה בשמאל היא חומר למחשבה מהסוג המשובח ביותר.

 וחזרה לסיכום המתקפה: חלק ניכר מהביקורת על הבית היהודי ניתן לסכם במשפט "הבית היהודי הוא לא רק בנט ושקד". אז בוא נדבר על בנט ושקד. "ישראל שלי", פרויקט הדגל של השניים, הוא ארגון שנאה מקארתיסטי מהסוג הנחות ביותר. מדובר בארגון קש של מועצת יש"ע שמגדיר את הציונות, הישראליות, ומכאן גם את האנטי-ישראליות והפוסט-ציונות לפי ההגדרות המצמצמות ביותר של הימין הקיצוני (לקריאה נוספת ראו כאן וכאן). כל סוג של שיח ביקורתי, בחינה של פעולות צה"ל או תמיכה במשא ומתן ופתרון לסכסוך מוגדרים כעמדה לא לגיטימית שצריך לרדוף ולמגר. לפחות ארבעים אחוז מהציבור בישראל לא ימניים לפי הגדרה עצמית. לפי ההגדרה של "ישראל שלי" ל"שמאלנים" מדובר בהרבה יותר ממחצית הציבור בארץ (גם רק היהודי, פוי). מבחינת "ישראל שלי" אלו לא "יריבים אידאולוגיים" אלא אנשים שמחזיקים בעמדות מסוכנות שצריך לרדוף. אבל בלי שנאה כן? כשאנשים כמו בנט ושקד משיקים קמפיין מחוייך שקורא לי לחזור הביתה לחיבוק קבוצתי  (בשם פולק משותף ואחרי שבדקו ששירתי בקרבי ואני עושה מילואים) אין לי אלא לשלוח אותם לאלף עזאזל עם בעיטה הגונה בתחת.

 ונמשיך בגברת שקד. העובדה שהיא "חילונית" מנופפת בראש חוצות כאליבי של שבירת המגזריות, פתיחת השורות ומקום לכולנו. אז מעבר לעובדה הקריטית ששקד מחזיקה בדיוק באותן העמדות המדיניות של המפד"ל, היא גם מביעה הערצה גלויה לציונות הדתית כחברה עליונה מוסרית, מצהירה שהרב רונצקי הוא סמכות רוחנית עבורה, ונראית בכלליות כדוסית ממוצעת לפני החתונה. סביר להניח שלא נראה אותה באירועים המתקיימים בשבת, או מבלה עם משפחתה בשפת הים בארבע השנים הקרובות. העובדה שבד' אמותיה היא לא שומרת הלכה עוכלה על ידי המפד"ל רק לאחר מאבק. ההכלה של שקד לא דורשת מהדתיים שום הכרה או קבלה של ערכים "חילוניים" שמאתגרים את התפיסה העצמית של הדתי הממוצע. מאידך הרווח הפוליטי של הקיום שלה הוא עצום. היא נושאת את הטייטל "חילונית תל אביבית", שניהם סמלים מובהקים של האחר. זה לא היה עובד כל כך טוב אם היא הייתה "מסורתית מראשון לציון". זה גורם לדתיים לגרגר בהנאה על עצמם, להרגיש פתוחים ולשווק את עצמם ככאלו. עם גרסה חילונית של הציונות הדתית הם חיים אחלה. התפקיד של שקד בבית היהודי הוא בדיוק זה של החרדים מנטורי קרתא בהפגנות אנטישמיות. זה בדיוק כמו שאחמדינג'ד שומר בקנאות על הקהילה היהודית באיראן, וכמו שארגונים היפר-גזעניים בדרום ארצות הברית מאתרים ומוצאים תומכים שחורים לנפנף בהם. איילת שקד היא בנאדם אמתי. בניגוד ליריבי אני לא מאמין ב"שנאה עצמית" שכל מהותה החלטה חיצונית בשביל מישהו מה הוא אמור להיות. חילוניות היא גם הגדרה רחבה מאוד, שכוללת את שקד ואנשים נוספים כמוה. אבל לטעון דרכה שהבית היהודי הוא מקום לכולם? נו, באמת.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 10 תגובות

חרד"ל דיז'ון רעיל: תגובת חירום לרב אבינר

 היום רעשה וגעשה הרשת סביב רשימתו של הרב שלמה אבינר בדבר יופייה הפנימי של בת ישראל הטהורה. שאט הנפש הכללית הכילה גברים ונשים חילונים ודתיים. כמי שנחשף לחומרים של אבינר במשך שנים, אני חייב לציין שאין חדש תחת השמש, אלא שלא בכל יום דרשת פרשת השבוע של הליברל נעים ההליכות מגיעה לynet. חוקר הדתות המופלא תומר פרסיקו, מקפיד לפרסם בדף הפייסבוק שלו מפעם לפעם מהגיגיו של אבינר ברוח זו תחת הכותרת "הפואטיקה של ההלכה". אבינר הוא בעצם גירסא ישראלית לברנארד הקדוש מקלירבו (1153-1090 למניינם, מאדריכלי מסע הצלב השני והאב הרוחני של הנזורה הלוחמת): הוא מאמין שהמדינה היא פלטפורמה למימוש רעיונות רוחניים, מדבר במבטא צרפתי, ונטוע כל כולו בהוויה של ימי הביניים. לפני שנים אבינר נתן הרצאה בישיבה שלי, ולמעט העובדה שאף אחד לא זכר על מה הוא דיבר כולם הסכימו שהוא חמוד לאללה. ואולי זו הבעיה המרכזית עם אבינר. מתק שפתיים, דיבור שקט, נעים, במבטא חמוד. אכן, נעים ונחמד להיות בת ישראל כאשר הפיכתך לטאליבנית חסודה מלווה בכאלו סופרלטיבים ענוגים. אבינר אגב לא עוצר בנשים. קונטרס "טהרת הברית" פרי עטו, היווה אחד החומרים הקומיים הפופולריים בבית המדרש שלנו. זהו שו"ת נוצרי קלאסי, הכולל תיאורי גיהינום מפורטים, ומוקדש כולו למאבק באוננות בקרב נערים מתבגרים. למרות שאת רשימתי האחרונה הקדשתי לחבריי הימניים, אני מרגיש שעם הפלג החרד"לי של הציונות הדתית באמת אין לי הרבה שפה משותפת. אני לא מתכוון להציע ניתוח מפורט של התופעה, או של הסכנות הגלומות בה. אני כן מבקש לחשוף אלמנט מסוים של צביעות, ולשאול למה זה בכל זאת רלוונטי לאנשים שאני כן מסוגל לדבר אתם.

לא סוד הוא כי ערך ה"צניעות" מנופח בחברה החרד"לית מעבר לכל פרופורציה. החל מהחלת דיני לבוש מחמירים על ילדות קטנות, יצירתה של חברה נפרדת לחלוטין, וניסיון לשליטה מלאה במערכת החינוך הדתית מעל ראשם של הורים מתונים מדי. אלו הם האנשים שלא מסוגלים לשבת בחדר במידה ונשים משמיעות בו את קולן, ובאופן כללי מגדירים את מקומה הרצוי והטבעי של האישה הרחק מהמרחב הציבורי. אלא שההקפדה הזו על דיני צניעות היא מאוד סלקטיבית.

אחד מהבילויים החביבים על דתיי ארצנו היא הטבילה במעיינות. עבור הנער החרד"ל זה אחד ממשובות הנעורים היחידות שלא מוגדרות על ידי רבניו כבעיה הלכתית. הטבילה נהנית מהילה של אהבת הארץ, ובערבי שבתות אף מאלמנט של הקפדה דתית. כאשר עוד הייתי מתנחל בפועל לקחתי את חברה שלי לבילוי יום שישי באחד המעיינות הרבים המעטרים את הרי גוש עציון. בעודנו משכשכים לנו הופיעו חבורת גברים מגודלי פאות וכיפות, ואחד מהם הכריז: "עוד מעט אני איש ערום!". כמובן שמיהרנו לנוס על נפשנו, בעודנו מסתלבטים על דיבורו הזר של הבהמה שמיצב אותו כיליד ארה"ב. ממרחק השנים ברור לי שההכרזה "אני עומד לחשוף את איבר מיני בציבור בעוד רגע ואם לא טוב לך תתחפפי" היא לא פחות מאלימות מינית ועילה לתלונה במשטרה. נזכרתי בסיפור הזה לפני כמה שבועות כשטיילתי עם אותה פרטנרית+שני צאצאים שנוספו בינתיים באחד מנחלי הנגב. היה יום קר ורק קומץ של משוגעים טבל בבריכות הקפואות. איש מאיתנו לא הופתע כשהלבוש הראשון שהם עטו על גופם המבורווז היה ציצית עם פתיל תכלת.  שלא תבינו אותי לא נכון, עצם העובדה שאני מטייל בימי חול של חופש היא הצהרה שאין לי שום בעיה להסתובב בין גדודי דוסים. אבל העובדה שעבור אנשים שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה בכיסוי בנותיהם, נשותיהן ותלמידותיהן, מספיקה שלולית של 3 ס"מ בשביל להסתובב בציבור בתחתונים היא פשוט מרתיחה.

הסיפור הזה הוא מעבר לאנקדוטה. מתחת לכסות הדתית-רוחנית המנומקת היטב קיים פה שוביניזם עמוק, שורשי ודוחה שעומד בלב התפיסה החרד"לית. ברשימתי הקודמת תקפתי את משנתו המדינית של בנט. בצד הביטחוניזם, ההייטקיזם והפזילה לציבור חילוני שעומדים בלב הקמפיין המוצלח של בנט, אחד הקלפים המוצהרים שלו בהתמודדות מול אורלב הייתה "אחדות המחנה". בנט הבטיח וקיים שבחירה בו משמעותה איחוד שורות הציונות הדתית וריצה משותפת עם האיחוד הלאומי. בנט משוויץ שהוא מקדם שיח נטול שנאה, אבל רשימת הבית היהודי לכנסת שורצת אנשים שהם פניה של האורתודוקסיה הטוטלית, החשוכה והבלתי מתפשרת. החרדליזם במהותו מסוגל לקבל אחרים רק כאשר הם מתיישרים לפיו. פמיניזם דתי, קדמה וחילון הם תופעות שהוא רואה כחטא עמוק ועיוות מוסרי. הוא יושב עם אנשים כאלה ממניעים מיסיונריים משיחיים במטרה להשליט את דרכו. גם זה רק בתנאי שהם עומדים בתנאי הסף המינימאליים של ההכרה הפוליטית במדיניות אף שעל. הצד האפל של פני הירח המחויכים של בנט הם פניו של הרב אבינר וחסידיו. ללא ספק משהו חדש מתחיל. קוראים לזה ריאקציוניזם. אוהבי אדם, נשים, הומניסטים וחובבי קדמה: תצביעו "טב". יהיה רע.

[אגב בנט, אחרי שהודעת שאתה מתנגד בתוקף לכל פינוי של יהודי או ערבי מחכים לך במשמרת של אל-עראקיב. יש פינוי בערך פעם בחודש, אני בטוח שחלק מהם ביום חול]

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

מי אכל את העוגה שלי ואיך היא עדיין פה? מכתבים לידיד ימני

היום כבר כולם יודעים. נפתלי בנט סופרסטאר. תופעות של אלילות הם לא חדשות בפוליטיקה. זה קיים סביב יאיר לפיד, בנימין נתניהו, אובאמה ורבים אחרים. זה לא חדש שדמויות כריזמטיות סוחפות המונים סביב המיצוב שלהם כגיבורי תרבות הרבה יותר מאשר סביב מה שהם מציעים כפוליטיקאים. את העובדה שרבים מחבריי וקרוביי, אנשים חכמים, מתונים וטובים, נוהים אחריי בנט קשה לי לקבל. עם מיצובו של בנט ככוכבן פוליטי יש לי קושי אמיתי להתמודד. אני מסוגל לנתח את זה רק בכלים חיצוניים אבל לא באמת להבין. זה פשוט לא עושה לי את זה. מה שאני כן יכול להתמודד איתו זו המדיניות, תוך הכרה עצובה שבמקרים כדוגמת יאיר לפיד, העובדות לרוב לא מבלבלות את מי שנשבה בקסמו של אדם. אישיותו של לפיד, דבריו, מעשיו והגיגיו הפוליטיים נמצאים תחת צליבה מתמשכת של חודשים. את הדבר שגורם לאנשים מסוימים להאמין לו, לסמוך עליו ולראות בו מנהיג זה לא מצליח לפרק.

הסיפור של בנט כואב לי באופן אישי. בגלל שמתנחלית-דתית היא שפת האם שלי. יש לי חברים ימנים, יש לי חברים מתנחלים, וחלקם גם קורא את הבלוג הזה. כש"השמאל החילוני" נוהה כמו עדר מסומם אחרי איזה טמטום תורן כמו ציפי לבני אני יכול לבוז לזה באופן הרבה יותר ציני ומתנשא ממה שאני יכול להרשות לעצמי עם מזרוחניקים. פעם בכמה ימים מופיע בפיד שלי קישור סרטון היו-טיוב העשוי היטב של "תכנית ההרגעה": מתווה בנט לניהול הסכסוך הישראלי פלסטיני. באופן גורף הקישור הזה מעולם לא מלווה בטקסט של המקשר. אני לא יודע מה אתכם. שאני מקשר טקסט שיש לי ממנו הסתייגויות, אני מציין אותם, מבחינתי קישור ללא טקסט משמעותו "חותם על כל מילה". אז הרשימה הזו היא בשבילכם חברים ימנים שלי (אני יודע שציפיתם שאני אנתח את החתונה של ד'. זה לא יקרה). גם כי אני מאמין ששיקוף מבחוץ זה דבר חשוב, וגם כי למרות מה שכתבתי עד עכשיו אני הומניסט חסר תקנה עם אמונה יוקדת ביכולתו של האדם להביט בעיניים פקוחות על הבחירות שלו.

כמה ימים אחרי פרסום התכנית פרסם שלום בוגוסלבסקי, מהבלוגרים האהובים עליי, ביקורת מנומקת שלה. אני ממליץ לקרוא גם את רשימתו, ואשתדל שלא לחזור יותר מדי על הנקודות שהוא כבר העלה.

בטרם אגש לכסח לבנט את הצורה (דבר שהוא לא בטוח אפשרי פיסיקלית ותיאולוגית) אני חייב להגיד שמדובר בהתפתחות חשובה. הימין הישראלי מתרכז כבר עשרות שנים בניגוח של מדיניות השמאל. מיותר לציין בצער שזה עובד לו לא רע. בסוגיה העקרונית מאוד, מה אנחנו מתכוונים לעשות עם יהודה ושומרון ועם מיליוני הערבים החיים שם, הימין בחר בהיאחזות עיקשת במצב הקיים (אחזקה צבאית זמנית בהגדרה). באותו זמן הוא עסק בשינוי המציאות בשטח לטובתו (הקמת התנחלויות ועיבוין, מאבק על דעת קהל, העובדה שבכל גן ילדים וכיתת בית ספר תלויה מפת ישראל שמתעלמת מהמציאות המשפטית המוכרת ש"שטחי 67" אינם חלק מישראל הריבונית גם לפי שיטתה היא). העובדה שהימין בשלטון כבר שנים ארוכות לא מפריעה לו להתנהג כאילו העסק לא בידיו והוא אמור לחבל בתכניות השמאל לכשיבואו לכלל הכרעה. בנט מכיר לראשונה בבעיה. זה לא דבר של מה בכך. יש מיליונים של לא יהודים חסרי מעמד בין הירדן והים. הוא קורה להם בשמם- פלסטינים. הוא לא מפנטז שהם פשוט ייעלמו יום אחד ברוח "האופציה הירדנית", הפנטזיה היחידה של הימין עד כה שאפשר בנסיבות מאוד מקלות לקרוא לה תכנית פוליטית.

התכנית עצמה עשויה ברוחו של בנט עצמו: הייטקיסטית, דוגרית, שובבית ומודרנית. האיש מבין היטב את הז'אנר. הבעיה הראשונה שלי שזה בערך הכול. הסרטון היפה מפנה לאתר אינטרנט "לפרטים נוספים", שם ניתן למצוא את הנוסח המלא של התכנית. מכיוון שאני בחור רציני פיניתי לי זמן וניגשתי לקרוא אותה בעיון. יוק. ארבעה עמודים כולל שער, רובן מפות, אפס אינפורמציה שמוסיפה על הסרטון, מינוס האזכורים המבודחים של הסופרנוס ורמי קליינשטיין. אם ניקח לשם ההשוואה יוזמת שמאל מפורסמת כמו תכנית ז'נבה, הרי שם גם היא משתמשת בז'אנר הסרטונים המגניבים במטרה לקדם את עצמה. לפעמים רואים השפעה של בנט (תכניתו פורסמה באפריל, הסרט הזה יצא בנובמבר), דוגמת האספרסו ו"ניקוי" הנתונים בנפנוף יד. לפעמים זה ממש תגובה לתכניתו. הם עשו את זה גם לפניו. ברוח המונותיאיזם חייבים להודות ששלו הרבה יותר מוצלח. אלא שאצלם הסרטונים מגובים בתכנית מפורטת של עשרות עמודים, שנשלחה לכל בית בישראל בתוספת נספחים בנושאים שעוררו שאלות עם השנים. גם אם אני לא מסכים איתה, יוזמת ז'נבה מנסה להקיף ולפתור את שלל הבעיות של הסכסוך. בנט לא מציע פרסומת לקידום מדיניות הוא מוכר לכם פרסומת בתור מדיניות.

שלוש מטרות מבקש בנט להשיג בתוכניתו: נטילת "הנכסים החיוניים", חיזוק המעמד הבין לאומי של ישראל ויצירת תנאי שטח יציבים ובני קיימא שיחזיקו עשרות שנים.

מה שזה לא יהיה הדבר הזה שאמרת עליי, זה לא נכון: מסמוס האפרטהייד?

אולי הסוגיה המעניינת ביותר שמעלה בנט היא סוגיית המים. בנט שם על השולחן עניין שמתאפשר באופן לא רשמי כתוצאה מהמצב ה"זמני". ישראל לוקחת לעצמה את כל המים שבין הירדן והים, ואת חלקם הגדול היא מספקת מהשטח הצבאי שברשותה. תתעלמו לרגע מהעובדה שמדובר בארגון של בוגדים מסוכנים, תתעלמו מהפרשנות ותתמקדו בנתונים בלבד, סיור קצר באתר "בצלם" בנושא המים. פלסטיני מקבל קצת פחות מהמינימום ההכרחי לפי הסטנדרטים של האו"ם. ישראלי מקבל בערך פי שניים וחצי. מבחינת בנט לא רק שזה בסדר גמור אלא שהעובדה שמדינה פלסטינית גם תרצה לשתות ולהתקלח היא סיבה קיומית לא להקים אותה. ביותר מנושא אחד בנט מעוניין לעגן בחוק דברים שישראל מסיבות בינלאומיות מעדיפה לעשות בשושו. וזה עוד בתכנית שאחת ממטרותיה הרשמיות היא הקלת הלחץ הבינ"ל.

המחשבה שהתכנית הזו ממסמסת את טיעוני האפרטהייד היא לא פחות ממהממת. בנט שם את הפלסטינים בקנטונים מנותקים זה מזה, כאשר השליטה הביטחונית, דרכי הגישה ביבשה ובאוויר,התשתיות והמים נשארים ברשות ישראל. הקנטונים מוגדרים בתיחום מדויק לפי מיקום הפלסטינים כרגע, מה שמונע מהם כל אפשרות של פיתוח עתידי. מדובר בגטאות עצומים שנמצאים בשליטה ישראלית מלאה, שלא נהנים לא מהגנת החוק הישראלי ולא מהזכויות שהוא מעניק לאזרחיו. כמובן שהם ידאגו לעצמם בדברים המבאסים: חינוך, בריאות, תשתיות, פיתוח, תרבות וכל מה שאנשים כמו נתניהו ובנט מעדיפים שמישהו אחר יעשה במקומם.

יש כאן נקודה עקרונית חשובה מאוד. מי שמעלה את התכנית הזו כתכנית שתשמוט את הקרקע מתחת לטיעון האפרטהייד פשוט לא יודע מה זה. אפרטהייד הוא בפשטות קיום של מערכות חוק וזכויות נפרדות לסוגים שונים של אנשים. בדרום אפריקה מיעוט קטן עשה את זה לרוב, אצלנו עוד לא. "תכנית הבנטוסטאנים" שהופעלה שם רק החריפה את הנידוי הבינלאומי כלפיי המדינה. בנט מציע תכנית לקחת את מאפייני ההפרדה שקיימים בשטחים בחסות המשטר הצבאי ולהפוך אותם לפניה של ישראל, בהעתק כמעט מדויק של המודל הדרום אפריקאי. בקיצור, הוא רוצה להפוך סיסמא פופוליסטית של ארגונים פרו-פלסטינים למציאות.

מה שקרה לבנט עם האפרטהייד קורה גם לא פעם לימין עם עם ה"קולוניאליזם". המאבק בהאשמה של ישראל ככוח קולוניאלי היא אחד מייעדי ההגנה המרכזיים של מערכת ההסברה הישראלית. לפעמים אפילו באותם סרטונים מופיעים טיעונים שמחייבים לעשות סדר: אם אתה מציג את השטח בטרם בואנו כאזור כפרי מאוכלס בדלילות הסובל מתת פיתוח; מאמין שהבאנו קידמה לילידים המפגרים ששמחו ונהנו אף הם; שאנחנו מוצב עומק של המערב המגן עליו מפני הברבריזם המזרח תיכוני; שלדמותנו האירופאית והמתקדמת יש איזשהו משקל בצדקתנו בסכסוך; ובעיקר אם אתה מייחס איזושהי משמעות להצהרת בלפור, יקירי, אתה קולוניאליסט. נדמה לי שמבחינת יותר מדי אנשים "אפרטהייד" ו"קולוניאליזם" הן פשוט שתי דוגמאות ל"דבר הזה ששמאלנים וגויים אנטישמיים אומרים עלינו ואנחנו ממש לא". אז אנא מכם. לויקיפדיה אני לא צריך לשים קישור: "אפרטהייד", "בנטוסטן", ואם אתם כבר שם גם "קולוניאליזם" לא יזיק.

שלום וביטחון גרסת בנט: מסע לתולדות ה-פחחחחח

המטרה השנייה שבנט מצייר היא הביטחון שתכניתו תעניק. העובדה שמדינה פלסטינית תיפול בידי החמאס, ושמשטח זה יירו רקטות על מרכז ישראל מוצגות כנתון. מעניין שהוא לא מסביר כלל מדוע שני התהליכים האלו נמנעים כתוצאה מצמצומם של הפלסטינים לשמורות מתוחמות. מי שאמור לשלוט בשטח הזה מבחינת בנט זו הרשות הפלסטינית, אלא שזכות קיומה היחיד של הרשות הזו היא ההבטחה להביא מדינה באמצעים דיפלומטיים. האם יערכו בחירות בקנטונים? ומדוע שחמאס לא ינצח בהם? איזה עתיד יכולה ההנהגה הזו להבטיח לתושבים בתנאים האלו, ואיזה לגיטימציה עממית יהיה לשלטון זה? האם במסגרת מה שבנט מגדיר "אוטונומיה מלאה" פלסטינים יוכלו לעסוק בפוליטיקה? להצטרף לתנועת נוער? לקיים כנסים? האם יותר להם לקיים הפגנות שלא יוגדרו כ"הפרת סדר"? השליטה הישראלית הביטחונית לא כוללת במקרה גם "מערך מודיעין" שמשמעותו הוא מישתו"פ של חלק ניכר מהאוכלוסייה בכפייה? מתווה בנט יפרק את הרשות. או שהיא תפרק את עצמה (הצעד המתבקש) או שהיא תיפול. הסיכוי שלה לשרוד הוא על ידי שמירה אקטיבית של הצבא הישראלי. זה לא בדיוק יקדם את מעמד הרשות בעיני הפלסטינים, סביר שלא ימתן את השנאה לישראל, ולא יוריד פלאים את המוטיבציה למאבק אלים כנגד הכיבוש. בשביל רקטות קסאם באמת שלא צריך גבולות חיצוניים. צריך רק מוטיבציה (אתם לא מאוד אוהבים להיזכר בזה שקסאמים היו שנים לפני ההתנתקות). אני בטוח שמצבם של פליטי צד"ל בישראל או הטיפול "העדין" של העם הפלסטיני באנשים שמוכרים אותו לאויב בטוח קוסמים להנהגה העתידית שבנט מתכנן. בתשובה לשאלה האם אתם הייתם מסכימים לחיות כך אני חייב לצטט את בוגוסלבסקי: "אני מנחש שבמצב כזה נפתלי בנט היה הראשון לחגור חגורת נפץ וללכת להתפוצץ ברמאללה".

תכנית בנט מכריזה בריש גלי שהפלסטיני אינו סובייקט אנושי שווה ליהודי הישראלי. לנו מגיע הכל, והם צריכים להודות על כל פרור שנזרוק עבורם. לא מדובר כאן רק על זכויות לאומיות וקולקטיביות אלא ברמה הכי אישית: כמה מים תשתו, על כמה קרקע תחיו, איזה חלומות מותר לכם לחלום. תכנית בנט מקבעת שהפלסטיני יקבל קצת פחות ממה שהוא צריך. אפשרות הפיתוח, החלומות על העתיד, והחופש לעצב את המציאות שמורות לישראלים בלבד. את השאלה האם אנחנו היינו מוכנים לחיות כך אנחנו פשוט לא שואלים כי אנחנו פשוט לא בוחנים את "הפלסטינים" בקטגוריות האנושיות שאנחנו מיישמים על עצמנו. זו לא בעיה, זה כשל מוסרי. שום התנדבות חברתית, שירות משמעותי או תמיכה במפוני גוש קטיף לא יכולים לטאטא את זה מתחת לשטיח. זו העמדה המוסרית של האיש שהציבור הדתי לאומי בחר כפניו החדשים על כל המשתמע מכך, זו העמדה המוסרית שלכם כשאתם לוחצים באגביות על כפתור ה-share לתכנית הרגיעה.

בשתיים ממטרותיה התכנית הזו כושלת לחלוטין: היא תדרדר את המצב הביטחוני, והיא תדרדר את מצבנו הבינלאומי בסבירות גבוהה מאוד. איזה אופי ההתדרדרות הזו תישא נשאיר לבעלי האוב למיניהם. נותרנו עם הנקודה השלישית. התכנית הזו תספח את כל ההתנחלויות. לא עוד "מאחזים", מאבקים על בנייה, סכנת פינוי ובג"צים. בנט מוכן לדרדר אותנו למלחמה ולבידוד בשביל זה. יתכן וזו מטרה ראויה, אך זו המטרה היחידה של התכנית הזו וככזו יש להציג אותה. בעזרת הוקוס-פוקוס מחשבתי זה גם משאיר אותנו לכאורה בלי הערבים שממלאים את השטח הזה ומפריעים לנו לחשוב שזה ממש כמו כל מקום אחר בישראל. דף פייסבוק משעשע שמלגלג על פולחן בנט כבר קבע שהוא יכול להרוג שתי ציפורים באבן שאלוהים לא יכול להרים. מה שבטוח הוא שנפתלי בנט בהחלט יכול לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה. מכם יקיריי הרשו לי לצפות ליותר.

שלכם

נציג שבט שלם בשמאל הרופס

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

זמן הצפרדע: הערות ראשונות לבחירות המתקרבות

זמן הצפרדע: הערות ראשונות לבחירות המתקרבות.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | כתיבת תגובה

זמן הצפרדע: הערות ראשונות לבחירות המתקרבות

לרגל הבחירות המתקרבות החלטתי לחרוג ממנהגי ולדבר על פוליטיקה. הפעם אני לא משתמש באירועי השעה כתירוץ להפליג למחוזות עקרוניים. תורה לשמה כמו שאומרים אצלנו במגזר. מכיוון שאני מאמין אדוק בצדק חלוקתי, כל אחד מהמחנות יקבל את חלקו בעוגה, בכפוף לחוק מימון מפלגות ולפיקוח רשם העמותות.

גוש אמונים: הערה על הימין

אז מה בעצם קרה בימין? אחרי שנסיים למלמל על חורבן הדמוקרטיה, ולהטיח את כל ההטיות הרגילות של קיצוני, הזוי, לאומן ופשיסט, אני רוצה לנסות להאיר כאן מה בעצם הבעיה. עיינו בבקשה בסרטוני התעמולה שהפיצו לקראת הבחירות הפנימיות בליכוד חברי הכנסת סער, אלקין, דנון ו-אקוניס. תייר שיגיע לישראל וייחשף לחומרים אלו יתקשה להאמין שמדובר בשר בכיר, יו"ר הקואליציה ושניים מסגניו של יו"ר הפרלמנט, כולם ממפלגת השלטון. הוא לא יאמין שהם בדיוק סיימו קדנציה בה עמדו מול אופוזיציה שכללה שישית מהפרלמנט. שחברי הכנסת הערבים מאכלסים עשרה מושבים, פחות מ-40% ממשקלם של הערבים אזרחי המדינה באוכלוסיה. לפי המציאות המתוארת מדינת ישראל נתונה לשלטון מושחת, שבע ונטול גבולות של המיעוט הערבי, ושהאוונגארד הליכודניקי ילחם עבור היהודים המדוכאים אם רק יינתן לו הכוח. הגזענות פנים רבות לה. היא מתחילה בסטראוטיפים ודעות שליליות (תמיד היו), אלימות לא ממוסדת (חדש!), ואחד מהשיאים שלה הוא פעולה פוליטית ממוסדת (בקרוב! ראו הטריילרים למעלה). דעות שקראו לפעולה פוליטית נגד אזרחי ישראל הערבים התקיימו מאז ומעולם בפוליטיקה הישראלית. אלא שזה היה שיח שולי, שקיבל בהתאמה תמיכה שולית. כעת נדמה שלימין נמאס לשחק את המשחק הנושן של "יהודית ודמוקרטית", הוא מכביד עליו מאוד. הקולות שמבקשים ללכת עד הסוף הולכים ומתחזקים, ובהתאמה מגדירים מחדש את המרכז. זה התחיל במינויו של ליברמן לשר בממשלת אולמרט, המשיך במינויו לשר החוץ והשותף הקואליציוני הבכיר, ולאחרונה לקבלתו כשותף שווה זכויות במפלגת השלטון עצמה. במקביל חבורת הזבל של הליכוד עברה מהספסל האחורי של האוטובוס לכיסא שליד הנהג. האיש העומד בראש המפד"ל משלב בין מיתוג מתון, צעיר ומודרני לבין תפיסת עולם ימנית אקטיביסטית שכבר הניחה על השולחן הצעה יפה מאוד למדינת אפרטהייד לא מתנצלת. בארבע השנים האחרונות סבלנו בעיקר דיבורים. הצעות החוק הפרובוקטיביות נדחו, וליברמן התעסק יותר באי ההבנה שלו בשפות מערביות, ופחות בהבנתו המפורסמת בערבית. יש שיגידו שהרטוריקה הקיצונית היא לא יותר מפופוליזם לצרכיי תמיכה עממית, ומה שהיה הוא שיהיה. אני מאוד מקווה שזה מה שיקרה, אבל הרשו לי להיות סקפטי. ההבדל בין קשקושים אלקטורליים להצלחה פוליטית טמון כולו בכמות הכוח וההשפעה שיש לחבורה הזו, וכעת היא גדולה, חזקה ומרכזית יותר.

הימין הנוכחי מקדם כקונצנזוס הגדרה מצמצמת שממקמת את הציונות עמוק בימין. ככל שהוא גדול יותר תפקידם של אויבי האומה מבית והמלחמה בהם הולך וגדל אף הוא. אנו עומדים בפני ניסיון פוליטי חסר תקדים ומסוכן לפעולה פוליטית נגד הייצוג, הזכויות ולבסוף גם השותפות האזרחית החוקית של ערביי ישראל. סוגיית מעמדו, זכויותיו, ועתידו של המיעוט הלאומי של ישראל היא שתגדיר איזו מדינה אנחנו מבקשים לבנות. בזכויות המיעוטים יבחן העם בישראל ומדינתו. חירות, שוויון וצדק לכל הם דגלי המאבק מול הימין שאחרי שנים של ערפל מסכים סוף סוף לומר מה הוא חושב. זה מאבק יומיומי שהוא ממש לא רק פרלמנטרי, אבל עכשיו בוחרים פרלמנט. לשם כך התכנסנו.

גוש המדינות הבלתי מזדהות: הערה על המרכז

בניגוד לרבים מחבריי בימין ובשמאל אני חושב שקיים מרכז בישראל.  מדובר בגוש אלקטוראלי גדול למדי שבניגוד לימין והשמאל המנומקים מסרב לוותר על ישראל כמדינה פרדוקסאלית. מבחינתו "ידנו המושטת לשלום" ו"ידו הארוכה של צה"ל" הן בהכרח ידיו של אותו הגוף. הוא מתגעגע לרבין, וברובו לבן ובורגני. הוא סוגד להצלחה, ואם הוא לא עשיר כבר עכשיו, מאמין בכל לב שמה שמונע ממנו להיות כזה הם הריכוזיות והועדים הגדולים. "המשק הישראלי" מעולם לא חורג מבחינתו למטה מבעלי העסקים. הוא מאמין לתקשורת הממוסדת, מעריץ את צה"ל, פוחד מהימין ושונא את נתניהו. הוא ברובו חילוני, עירוני, שונא מתנחלים, ושונא עוד יותר חרדים. יש לו אלרגיה חריפה ל"בכיינות של מזרחים". הוא מאמין אדוק בפתרון שתי המדינות שיעיף לו גם את הערבים מהעיניים ויאפשר לו לחלום אמריקה. הוא ציוני והוא גאה בזה. אריק שרון שבין ההתנתקות מעזה להתנתקות מהחיים היה הפנטזיה שלו בהתגלמותה. הוא עייף. האמונה או הרצון שלו בשינויים מרחיקי לכת נמוכה. הוא תמיד היה פה עוד מימי הציונים הכלליים והמפלגה הפרוגרסיבית, והוא כאן כדי להישאר. משיחי השקר שלו יקומו ויפלו, יתמוססו ויתחלפו. לעתים הם יהיו סתם אופנה ולעתים מנגנון מפלגתי אמתי. אבל מבחינת המפה הפוליטית הישראלית תמיד יהיה להם מקום. גם עם יעמיד בראשו דחליל גינה, המרכז הישראלי יזכה להצלחה מסוימת. השיח הקבוע בימין או ובשמאל על היעלמו הצפוי של המרכז הוא לא יותר ממשאלת לב. לאנשי המרכז עצמם אין לי אלא לאחל ימים טובים יותר בהם הם לא יצרכו לבחור בין פוסטר חלול לפוליטיקאי כושל.

ולחבריי שמפלרטטים עם פוליטיקת הגושים: האנשים המוזכרים למעלה הם לא אנשי שמאל ואף פעם לא היו. הם הסדר הקיים בהתגלמותו. יורים ובוכים. הון-שלטון. גוש השמאל-מרכז הוא פנטזיה תלושה שאין לה הרבה אחיזה במציאות מחוץ למוחם הקודח של עיתונאי הארץ שהגו אותה. למרכז אין יכולת לשבת באופוזיציה, והוא ילך עם נתניהו ארבעים פעם לפני שייתן את ידו לשינוי השיטה הכלכלית בישראל. אם ניסיון הבחירות הקודמות עדיין לא שכנע אתכם לא להתפתות לספין הזה, גם אלוהים בעצמו כבר לא יכול לעזור לכם.

גוש בגרון: הערות לשמאל

לחברי לדרך יש לי שתי הערות. ראשית: התהליכים העוברים על מפלגת העבודה. לטעמי העבודה בחרה רשימה מצוינת. כמובן שהיה יכול היות יותר טוב. אסתי קירמאייר  היא יותר לרוחי מאשר פואד, ויוסי יונה יותר מבוז'י, אבל למפלגה שהחור הכי שחור ברשימה שלה הוא איציק שמולי באמת שאין מה להתבייש. הנקודה העקרונית היא שאני לא מצביע עבודה, וקשה לי לדמיין מצב בו אני אצביע עבורה. יחד עם שאר חברי הרדיקלים כדאי שנזכור שהרשימה באה לייצג אוכלוסייה פחות שמאלנית מאיתנו, ולמשוך בוחרים שהם לא אנחנו. (ובמאמר מוסגר אני חושב שהייצוג של אנשים שהם בעלי ברית אידאולוגיים ברשימה הוא יותר ממכובד). אנחנו נצביע למרצ וחד"ש, אבל שני דברים צריכים להיות ברורים: א. העבודה היא האלטרנטיבה השלטונית. עלינו לאחל להצלחתה, ולהבין שיחימוביץ על כל מגרעותיה היא ראש הממשלה המועדף על המחנה. ב. להפסיק לצפות מהעבודה והעומדת בראשה להיות מרצ או חד"ש. בדיוק בגלל זה קיימות מרצ וחד"ש. יחימוביץ מנסה להתמרכז ולבצע פעולות, חלקן דוחות למדי, על מנת למשוך קהל מצביעים שלא מגדיר את עצמו כשמאל. אני חושב שהיא עושה עבודה מצוינת. אני מכיר כמות נכבדה של אנשים, חלקם קרובי משפחה מתנחלים, ששוקלים או שהחליטו להצביע לעבודה. הם לעולם לא יגדירו את עצמם כשמאל ואני משער שמה שאנחנו מכנים "התקרנפות" בטוח מקל עליהם את המעבר. מדובר בתנועה אדירה, משמעותית, ממש לא מובנת מאליה. הזליגה הזו היא היא התקווה של הבחירות הקרובות. הבא ונניח את הלא יאומן. נתניהו נופל והקמת הממשלה נופלת על יחימוביץ. זו תהיה ממשלה מסובכת מאין כמוה. היא תכלול הבטחות לחרדים מחד ולמשרתי הון מהמרכז מאידך. סביר להניח שהיא תשמור על המסורת הדוחה של השארת המפלגות הערביות (כולל חד"ש) בחוץ. זו הדרך היחידה כרגע להתחיל להוציא את ישראל מהבוץ בכל התחומים. גם הימין לא השיג את הזוועה המתוארת בסעיף א' ביום אחד. השורה התחתונה הוא שגם בגבולות הפנטזיה כדאי שנתחיל להרגיל את עצמנו לבלוע צפרדעים, אם אנחנו לא רוצים גם לשקוע בביצה וגם למות מרעב. וזה מעביר אותי הרחק שמאלה משם אל הנקודה השנייה.

אנשים רבים שהם ליבו של השמאל הרדיקלי מצהירים לאחרונה בריש גלי שהם מתכוונים לזרוק את קולם לפח בבחירות הקרובות. לרוב הפח הזה עונה לשם "דעם". דעם היא הפתרון עבור רבים ממאוכזבי חד"ש. מדובר בחבורה ראויה ביותר, המציגה אידאולוגיה מוצקה ופעילות שטח ברוכה בכל ימות השנה. יותר מכך, כל הביקורת שלהם על חד"ש היא לגיטימית ולעתים מוצדקת (אין מזרחיים, לא שריינו נשים, דוגמאטיקה לניניסטית, וחוסר תמיכה בהתערבות בינ"ל בסוריה). דעם רצה בבחירות הקודמות (בפעם הרביעית!) וקיבלה 2,645 קולות בדיוק. לשם השוואה, הירוקים קיבלו 12,378, הירוקה-מימד 27,737 ואפילו מפלגת היחיד של אפרים סנה 6,722. ערכו של מנדט בכנסת נמדד כשווה ל-27,246 קולות ונדרשו 67,470 קולות על מנת לעבור את אחוז החסימה. למה זה חשוב? אחת משתיים: א. תומכי דעם מאמינים שבקדנציה אחת הם הכפילו את כוחם בערך פי 34.  אני עצמי, כאדם די רדיקלי לא שמעתי עליהם עד לפני שנה, ולא ברור לי עד עכשיו מהמצע שלהם למה הם לא חד"ש. לרוב שאני מנסה להסביר לחברים שמאלנים למה זה מעצבן אותי אני צריך לפתוח בהסבר מה זה בכלל דעם. זה אולי לא הערכה מדעית אבל יש לי הרגשה שגידול פתאומי שהופך את המפלגה (לכשעצמה ראויה!) לריאלית זה לא הסיפור פה. ב. הצבעת מחאה שבאה להראות לקומוניסטים הזקנים מה זה לבנות רשימה לא מייצגת מגזרית ומגדרית. מכובדיי הצודקים: מציאות בה דנון, אלקין וחוטובלי שרים, ליברמן סגן רה"מ, וברוך מרזל בכנסת זה לא הזמן להצבעת מחאה. תאבקו, תמחו ותביעו את מורת רוחכם, אבל אנא מכם, תנו את קולכם למפלגה שתעבור את אחוז החסימה. במציאות בה חד"ש מחזיקה ארבעה מנדטים והציבה אישה במקום החמישי זה אפילו יכול להכניס אותה לכנסת. האמור לעיל נכון גם לכל מי שחושב להצביע לירוקים, לצדק חברתי, לפיראטים, או לארץ חדשה ("אלדד יניב חושף את השיטה- להצדיע, לא להצביע"). שמאלנים יקרים, הגיע זמן הצפרדע. שלוש מנות בתפריט: העבודה, מרצ וחד"ש. בתיאבון.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 21 תגובות

נקמת הלוזר: איך במו ידי גרמתי לאובאמה לנצח והיצלתי את העולם החופשי

כמו רבים מחברי, גם אני שמחתי מאוד על ניצחונו של בראק אובאמה בבחירות שנערכו אמש בארץ מולדתי, אלא שאצלי הניצחון היה מלווה בשבועות של חרדה אישית. נולדתי במסגרת שליחות של הורי בשיקאגו, שישה שבועות לפני שהם שבו ארצה. היותי אזרח המעצמה מעולם לא היוותה עבורי יותר מקוריוז ביוגראפי, שבצידו הזכות לבחור את הנהגת העולם. הפעם באמת התכוונתי להצביע. בניגוד ל-2008 שם חשבתי על זה רק שהיה מאוחר מדי, הפעם הבנתי מראש את התהליך הבירוקרטי המתיש, אך אלף ואחד תירוצים עלובים הביאו אותי לראשית אוקטובר עם ההכרה המחרידה שטופס ההרשמה שלי לעולם לא יגיע בזמן לויסקונסין. העובדה שכאדם עם מודעות פוליטית, שלא בוחל להטפה לסביבתו, לא הצלחתי לעשות את המינימום של מימוש זכותי הדמוקרטית, רדפה אותי. יחד עם השמועות על ניצחון אפשרי של רומני הלכו וסגרו עלי ארבע שנים של רגשות אשמה קשים. זה ללא ספק היה אחד מרגעי השפל העלובים ביותר שלי כאדם פוליטי. עם ההקלה שבבחירתו המחודשת של אובאמה, הגיע גם חשבון נפש עם ההיסטוריה שלי עם בחירות לסוגיהן. עמן גם הגיעה ההכרה המפתיעה שלא רק שלא פגעתי בסיכויי הניצחון של המלך חוסיין, אלא שאי ההצבעה שלי היא הדבר היחיד שאיפשר לו לנצח.

הבחירות הראשונות שלי כילד היו בתחום הספורט, וכבר שם ניתן היה לאתר פתולוגיה מדאיגה. הבחירה מכל מועדוני תבל דווקא בהפועל ירושלים ובניו יורק ניקס מעידה על חיבור לקבוצות שהפכו את ההתעללות באוהדיהם לאומנות. באליפות העולם בכדורגל נתתי את אהדתי לספרד, הלוזרית האולטימטיבית. מהרגע שהבנתי שליבי בגרמניה, נזכרה הנבחרת הספרדית להפוך לטובה בעולם, והגרמנים מצאו בעצמם פתאום גן לוזרי שהתחבא במשך עשרות שנים. אפילו בבחירות בגלגלצ אם אני בוחר את הביטלס מול להקת אינדי אוסטרית הסנסציה ודאית.

מכיוון שפתחתי בוידוי אישי מביך, אין סיבה שלא אמשיך. פעילותי הפוליטית הראשונה הייתה במטה הבחירות של יצחק שמיר ב-1992. הייתי קטן וטיפש ומצאתי ריגוש לא ברור בתעמולה על שלל הזבל שהיא מייצרת. היום ברור לי שרק מעורבותי האישית הביאה לתבוסתו של הליכוד אחרי 16 שנה של שלטון. ארבע שנים אחר כך עמדתי בגאון מול בית המדרש בישיבה וייצגתי את שמעון פרס בעימות חגיגי שקדם לאילוסטרציות בחירות חגיגית לא פחות. היה עימות טוב, ורבים העידו שהכאתי את נציג הימין שוק על ירך. בקלפי עצמה חברו אלי חמישה תלמידים אל מול 220 הקולות שקיבל נתניהו, שלקח כידוע גם את הבחירות האמתיות. ב-1999 הייתי פעיל במימ"ד במסגרת "ישראל אחת" של אהוד ברק. רק העובדה שהקדמת הבחירות מנעה ממני להצביע אפשרה לגנרל המעוטר ביותר לרשת מנתניהו את הזכות להחריב את המדינה. כאשר ניתנה לי בשעה טובה זכות הבחירה, ברק קיבל בראש משרון בצורה הכי משפילה שרק אפשר. בבחירות לכנסת בחרתי במרצ, שהחזיקה עם בואי עשרה מנדטים והתוצאות בהתאם: שישה מנדטים ב-2003, חמישה ב-2006 ו-שלושה ב-2009. במידה ואשוב גם הפעם להצביע למפלגה החביבה, שמצליחה באומנות להיות במקביל כל כך צודקת וכל כך טועה, רוב הסיכויים שהיא לא תעבור את אחוז החסימה.

את מסע החיסול הפוליטי שלי המשכתי מעבר לים, שם יש הרבה מה לקלקל בעקבות אינפלציה של מוסדות נבחרים. בבחירות של 2010 נחלתי הצלחה גדולה: מחוז Dane בו התגוררתי שלח לבית הנבחרים את תמי באלדווין הדמוקרטית. אבל זו לא הייתה חכמה. באלדווין זכתה ב-83% מהקולות במחוז שכולל את הבירה מדיסון ואוניברסיטת ויסקונסין. הסיכוי שבאלדווין תפסיד שם היה משול לסיכוי של מפלגתו החדשה של בן ארי לקבל רוב בג'יסר א-זרקא. מכל בחינה אחרת התוצאות היו קטסטרופה. הסנאטור האהוב והותיק רוס פיינגולד איבד את מקומו לרפובליקאים. הדמוקרטים איבדו את בית הנבחרים בוושינגטון וכמעט גם את הסנאט. במדינה עצמה ניצח סקוט ווקר, איש מסיבת התה, שגורם למתקפה של נתניהו על מדינת הרווחה הישראלית להיראות כמו סוציאל-דמוקרטיה שבדית. אחד הניסיונות הנואשים של הדמוקרטים לחסום את ווקר היו בחירת שופט לבית המשפט העליון של המדינה שיכריז על הרפורמות של המושל כלא חוקתיות. (כן, הם בוחרים את השופטים שלהם בדמוקרטיה הגדולה בעולם, וזה לא היה המהלך הכי מלוכלך במאבק הנואש הזה). הפעילים עברו מבית לבית, וכמעט הצליחו, אך הם שכחו שסטודנט ישראלי תמך בהם והרס את הכל ברגע האחרון. כעת באלדווין הפכה לסנטור הלהט"ב הראשון בהיסטוריה של אמריקה. היא ניצחה אחרי מאבק צמוד איזה קוקו רפובליקאי בשם תומפסון. עשרת האלקטורים של ויסקונסין המתנדנדת הלכו לאובאמה, והוא עצמו נבחר מחדש לנשיא. אני מוכן להישבע לכם: זה לא היה קורה בלעדי. כלומר, איתי.

אודה ואתוודה, "הצלחה" כפי שהיא מובנת בעולם הקפיטליסטי לא כל כך עושה לי את זה. אני מאמין בדרך, בדברים הקטנים ובערכים שלא נמדדים בכסף. העובדה שמישהו "שיחק אותה" במונחים קפיטליסטיים לא מכשירה אותו מבחינתי לשום דבר ברמה הציבורית ובעיקר גורמת לי גרדת. אולי בגלל זה אני לא כל כך מבין את הטירוף שאוחז בחלק מהכוחות הליברליים, לפיו אם נמכור את נשמתנו לשורה של שטנים הזויים יותר או פחות במחיר מסוים נוכל "לנצח", שהמשמעות היחידה של ניצחון היא השלטון, ושום דבר פחות מזה.  אני גם חושב שמצליחנים סדרתיים כבר לא מסוגלים לחוות את השמחה האמתית שבניצחון וכל תשוקת ההצלחה שלהם היא בעצם חרדת הפסד אחת גדולה.

בצד ההצדקה האידאולוגית של אנדרדוגיות מנומקת חלחלה אליי ההבנה שיש כאן משהו מיסטי. זה לא רק שאני בורח מהצלחה, ההצלחה בורחת ממני. אני נשא של קרמה פוליטית שלילית נדירה, נושא את קללתי כמלך מידאס שבמקום זהב מביא אבדן אמון ציבורי. כמו סמולן אמיתי, הנטייה הראשונית שלי הייתה להתבכיין על מר גורלי. אך פתאום הבנתי שמחלתי האישית היא תרופתם של הרבים. אני אקריב את עצמי על מזבח המולדת, אתן את נפשי לגאולת ההמון. אהפוך את המונחים "גיס חמישי" ו"סוס טרויאני" לפעולה פוליטית שתהמם את יריביי. בהתחלה חשבתי להצביע ליאיר לפיד, אבל אז גיליתי ששוב הלוזר שבי חושב בקטן. אני אהפוך את הלוזריות שלי לוינריות של כל הזמנים, הפעם אני הולך על כל הקופה.

לא שלי יחימוביץ, אולמרט, פרס, כחלון, לפיד, דרעי, אמסלם, ליבני או חיבור מדומיין ביניהם יעצור את נתניהו. האיש שיעצור את נתניהו הוא אני. אני התקווה הלבנה. אתה לא מכיר אותי בנימין נתניהו, אבל תזכור את השם יוחאי כהן. אני הסוף שלך. אני השה לעולה, האגנוס דאי, אני אשא את הצלב בעבורכם, אני מוחל לכם על עוונותיכם, אני מוחל לכם. מחל.

                                                              

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

ליבי במזרח ואנוכי בסוף המערב: עדתיות ופריבילגיות בנפשי המסוכסכת

בחודשים האחרונים החוג המצומצם של השמאל הרדיקלי חורש וגועש סביב הסוגיה העדתית. הדיון הזה לא מיועד לאנשים שבטוחים שגנבו להם את המדינה ב-77 ומצביעים למרכז או לשלי יחימוביץ בשביל להחזיר איזו עטרה מזויפת ליושנה. הוא בטח לא מיועד לימנים ניטשאניים סטייל אמיר חצרוני שלא מתיימרים להאמין בחברה שוויונית ומבחינתם הכוח נמצא בדיוק במקום בו הוא צריך להיות. הנקודה היא שכל השיח הזה הוא ויכוח בין שמאלנים טובים, שיודעים היטב שהצרות שלנו לא התחילו ב-77 ולא ב-67 אלא בשורשי האידיאולוגיה הציונית והקיום היהודי במקום הזה. כולם שואפים לחברת מופת, מתנגדים מדופלמים לאפליה ולגזענות וחלקם הגדול אף מקדישים חלק ניכר מזמנם למאבק. המאבקים האלו מקיפים רק אנשים שאני מעריך. אני לא מכיר אף אחד מהם באופן אישי (מה שכבר מחשיד אותי ובצדק כצפרדע זרה בביצה), אבל כולם מהווים נדבך חשוב בחומר התרבותי והפוליטי שאני צורך. (אם למשל השם אורטל בן דיין לא אומר לכם כלום, ואין לכם מושג על מה אני מדבר הדוגמאות כאן, כאן  , כאן, וכאן הן קריאת חובה). הפולמוס המתמשך הזה מעורר אצלי מבוכה רבה. בשורות הבאות אני אנסה לפרק אותה (זה לקח לי חודשים להעיז לנסות) ולבקש לענות על התהייה הילדותית אך הכנה: אם אתם כולכם כל כך טובים וצודקים למה אתם רבים?

"אשכנזי זה זה שאין לו עדה"

כמו הרבה סוגיות אחרות גם הסוגיה העדתית מתחילה אצלי בזהות העצמית. כבן לאב אשכנזי ואם מזרחית, אני במידה רבה נטול עדה. תרבותית, ניתן לומר שהמשפחה הגרעינית שלי היא דוגמא ומופת איך המזרחיות נמחקת מפני הכלליות חסרת העדה, כלליות שכבר העירו לפני שאין אשכנזית ממנה. אתנית אני בדיוק חצי חצי. אבל אני יכול לומר בריש גלי שגדלתי בבית אשכנזי.

צד פרסי. האם זה מגדיר אותי באיזושהי צורה? איזה מטען תרבותי זה מוריש לי מעבר לאפולוגטיקה הזולה למדי, והמצערת לא פחות, שאני נזקק לה על מנת להידרש לסוגיה העדתית בישראל מעמדה שהיא "לא אשכנזית"?  בניגוד לשלושת אחי, אפילו במראה חיצוני שיכול לאשש תערובת אתנית כלשהי (ועל הדרך לחסוך קצת בקרם הגנה) לא זכיתי. בשנותי הראשונות אף ניחנתי בשער זהוב, ולא פעם שאלו את אימי ברחוב על התינוק של מי היא שומרת. אימי מעולם לא שילבה סיפורי עם, ניבים, או מילים פרסיות בשפתה. סבתי כבר נולדה בירושלים בין החומות וגדלה בנחלאות הספרדית של ימי המנדט. במטבחה מעולם לא טעמתי גונדי או סבזי ושאר מאכלים אקזוטיים עמוסי עשבי תיבול. זה היה כבר מטבח ספרדי ירושלמי אקלקטי עם קובה, חמינדוס והרבה מאכלים אחרים שנגמרים ב"אוס". שורש המטבח האתני האותנטי של אימי הפרסייה, כמו של נערות עבריות רבות בראשית שנות השבעים, נעוץ כולו בספרה של רות סירקיס, "מהמטבח בהנאה".

את סבתא רבה, כאנום ג'אן, שעלתה משיראז ב-1906 הכרתי בסיפורים רק כ"סבתא חנה". היא אורסה לסבא שאול בן ה-16 כשהייתה בת 4, התחתנה בגיל 6, היגרה בגיל 12 ובגיל 15 הפכה לאם. כשהולידה את סבתי בגיל המופלג 26 הייתה זו ביתה הרביעית. השם "בת שבע" ניתן לה כסגולה נגד בנות נוספות וכיסופים לבן זכר. זה כנראה עבד כי אחרי סבתי נולדו לשאול וחנה חמישה בנים רצופים ועוד בת ובן לקינוח.

כיאה לסטריאוטיפ הנפוץ, גם אימי, שלא גדלה בבית דתי, היא נצר למשפחת רבנים חשובה. המפורסם מביניהם היה דוד של סבתי, אחיה הקטן של סבתא חנה, עזרא ציון מלמד. יתכן ולדוסים השם מצלצל מוכר שכן הדוד חתום על המילון העברי הנפוץ ביותר לארמית תלמודית, ספר תכלכל המעטר כמעט כל ארון ספרי קודש שמכבד את עצמו. מעבר לתפקידו כרב חשוב הפך ע"צ מלמד ב-1964 לפרופסור המזרחי הראשון באקדמיה הישראלית. בהמשך הפך ליקיר ירושלים וב-1987 זכה בפרס ישראל. באותה שנה פגשתי אותו בפעם היחידה בחיי. נקראתי לאחר כבוד לרדת מחדרי לסלון הבית שהיה עמוס בזרים שסבבו ישיש עטור בזקן לבן ארוך. הוא הושיט לי את ידו. לחצתי אותה. ממרחק השנים תהיתי שאולי הייתי אמור לנשקה, אבל המנהג הזה שהיה נהוג בבית ילדותה של אימי, לא חצה את גבולות הבית שהקימה כמו מנהגים רבים אחרים. "באיזה כתה אתה?" שאל. א' עניתי. ואתה כבר יודע להגיד "לחם"? כמו כל ילד ישראלי, לא הבנתי את השאלה ועניתי בסתמיות "לחם" שלא ניכר בו ההבדל בין ח' ו-כ'. את האכזבה העצומה על פניו שלוותה במחווה פיסית של ביטול לעולם לא אשכח. נכשלתי במבחן שלא הסבירו לי את חוקיו. הוא שאל לשמה של מורתי, והפטיר שאין היא עושה את מלאכתה נאמנה. ר' הייתה מזרחית מכף רגל עד ראש. היא דווקא ידעה להגות את שמו של מוצר הייסוד ב-ח' גרונית מושלמת. מה שלא ידע הרב הפרופסור הוא שאף מורה בחינוך הממלכתי, ובטח בזה הממלכתי דתי לא מתרגל את הידע הזה עם תלמידיו.

יחד עם אימי נישאו גם שני אחיה לאשכנזים. כדור של בני תערובת תמיד הסתכלנו על שאריות הגאווה הפרסית שהתנקזו לכנס שנתי של גדוד אחיה של סבתי וצאצאיהם בתמהיל של בוז, לגלוג ואימה. באופן שסותר לחלוטין את הדימוי המזרחי של מסורת אוראלית בין-דורית, כמעט את כל הפרטים הביוגראפיים שהבאתי כאן מצאתי בשיטות מחקר עצמאיות ומערביות למדי. כך גם ההכרעה "המדעית" שלי שבחרה להביא בפניכם את נישואיה של סבתא רבה בגיל שש, לפי תולדות המשפחה באתר האינטרנט, על פני הגרסא עליה גדלתי של נישואין בגיל 8.

דוס זה דתי ביידיש

במרחבי הציונות הדתית בהם גדלתי אין סוגיה עדתית. לכאורה מופת של השתלבות, כי מזרחיים דווקא יש ויש. מכיוון שחברה זו ידועה בהצתה החברתית והתרבותית המאוחרת שלה, היא עדיין חיה באשליה של כור היתוך, קולקטיב ישראלי, אתוס מרכזי ציוני ולאומי שמאחד את כולם. למעשה, כמו בשאר המדינה שכבר שלושים שנה מנסה להתעורר מחזיון התעתועים הזה, גם כאן יש אתוס אשכנזי שמוחק את היתר על מזבח האינטגרטיביות.

תנועת המזרחי ובני עקיבא הם תוצרים אשכנזים מובהקים. בניגוד לציונות הכללית השרויה במבוכה גדולה, הם לא מתביישים בשורשים האלו ואין להם בעיה לכפות אותם על אחרים, דוגמת יהודי אתיופיה הנכפים לתוך המערכת שלהם. זה נכון שביישובים מעורבים גדולים דיו לפעמים יש כמה בתי כנסת בנוסחים שונים- אבל מבט חטוף במערכת החינוך הדתית יראה שזה כנראה עניין של זמן. בישיבה שלי, שהתהדרה באחוז גבוה של תלמידים ממוצא מזרחי אפילו נתנו להם לארגן מניין נפרד בחודש אלול כדי שיוכלו להאריך בסליחות המוגזמות שלהם. אבל בית המדרש היה אשכנזי. נוסח התפילה, המנגינות, נוסח הקריאה בתורה. התלמיד הספרדי יכול היה להרגיש מודר או להשתכנז. אני לא אגזים בהערכה שאין בארץ אפילו מוסד חינוכי ציוני דתי אחד, מהפעוטונים של "אמונה" ועד הישיבה הגבוהה שבו נוסח התפילה הוא ספרדי. שיטת הלימוד האשכנזית היא בלעדית אפילו במוסדות חרדיים ספרדיים. הזיקה לחסידות, הניגונים (תמיד יש בים היידישקייט איזה "פיוט" שיאפשר לאשכנזים לעשות חיקוי חתונות פתטי של ריקוד בטן לנופף בידיים ולמחוא כפיים באצבעות פרושות), העובדה שכל הגיבורים התורניים מהמאה ה-17 והלאה הם אירופאים. אחיי הבינישים, תהיתם פעם מי היו מנהיגיה הרוחניים של יהדות אלג'יריה בזמנו של רבי נחמן מברסלב? המגדלורים של תימן בזמנו של הבעש"ט?  ראשי קהילת בוכרה בזמנו של הרש"ר הירש? לא לימדו אתכם. כי יהדות ארצות האסלאם נכנסת לריק חשוך בערך עם גירוש ספרד, וחוזרת לבמה רק כשצריך להבין את הרקע לציונות ולעלייה. גם יחידה זו בתכנית הלימודים, שהיא חדשה יחסית, באה על מנת לקדם את אותו חזון של הציונות כחזון כלל יהודי, או להלחם בטענה שהציונות גילתה עניין ביהודי המזרח רק כשהתברר שהנאצים הרגו לה את כל האשכנזים.

המזרחי כשחור: תובנות משדה הכותנה של הדוד סם

חלק לא מבוטל של ההבנה שלי את ישראל, נזקק דווקא לתקופת הגלות שלנו באמריקה. בניגוד אלינו, אתניות שם היא שיח רווח, מפותח וסוער, ובניגוד אלינו היא מקדשת את המונח התיאורטי של "גזע" (Race). כשמאלן מנומק היטב, הצגתי בשיחת סלון את ה"אני מאמין" שלי. גישה שעומדת בבסיס העמדה האשכנזית השמאלית בארץ. בעיקרו של דבר, השיח הגזעי הוא אמצעי של הפרדה בין אוכלוסיות חלשות, והסתה של סוגיות כלכליות ומעמדיות לשדה האתני-תרבותי.  במילים אחרות, הם מאפשרים לעני הלבן לזהות את עצמו כחלק מתרבות רוב פריבילגית אל מול השחור או ההיספאני, ומונעת הן ממנו והן מהמיעוטים האתניים לפתח סולידריות מעמדית.

ו', אולי החבר השחור הראשון שהיה לי, התחיל לספר בתגובה למניפסט שלי על החוויות שלו כשחור. מציאות בה גם אם הוא יאמץ לחלוטין את התזה שלי השחורות שלו לא יכולה להעלם. הוא לא סיפר על פשעי שנאה, על ניאו-נאצים או אלימות משטרתית. התפאורה של הסיפור שלו היא אקדמית, ביקורתית, ליברלית להתפקע, תקינה פוליטית ורב תרבותית. כשחור משכיל, אירופיסט, המתמחה בשפה וספרות גרמנית סיפור חייו הוא הצדקה בלתי פוסקת לשאלה מה הוא בעצם עושה שם.

לא פעם ההשוואה לשחורים האמריקאים עומדת בלב השיח העדתי בישראל. פוליטיקת הזהויות (Identity Politics) היא התפתחות אקדמית אמריקאית מאוד, כך גם המעבר ממאבק אינטגרטיבי לגאווה עדתית, שיח הקורבניות ויצירת תיאוריה אקדמית פוסט-קולוניאלית. קשה להבין את השיח העדתי בארץ בלי אחיו הגזעי שמעבר לים אבל זו עדיין השוואה מוגבלת. היה מי שטען שהשחורים שלנו הם בעצם הערבים. אולי הערבים הם בכלל כמו האינדיאנים וניתן לחשוב על פרמטרים טובים לא פחות מהשחורים להשוואה של המזרחיים בארץ עם ארה"ב. למעשה, הנסיבות ההיסטוריות של היווצרות אוכלוסיה אפריקאית גדולה בעולם החדש היא חסרת מקבילה בישראל.

מול אפרו-אמריקאי הטיעון של "אני בעצמי חצי מזרחי" פשוט לא עובד. הייתי צריך אותו כדי להבין בפעם הראשונה את המוגבלות של נקודת המבט שלי. היום אני מבין שאותו "אני מאמין" שעצבן את ו' הוא בדיוק מה שמעורר את זעמו של השמאל המזרחי ומונע במידה רבה מהאשכנזים להבין מה רוצים מהחיים שלהם. גם היום אני מאמין שהמודל הזה מכיל אמת, אבל בודאי שלא את כולה.

במקצוע שבחרתי, חקר ההיסטוריה, אני מוכרח לקדש את הפרספקטיבה החיצונית כתנאי להבנה. אני חייב להאמין שיש לי את האפשרות להבין תרבויות זרות ורחוקות באופן שיכול להוסיף נדבך על הדרך בה הן הבינו או מבינות את עצמן. אני גם עומד על זכותי להביע דעה בכל עניין, ולרכוש בו את הידע המתאים לשם כך, אבל ו' גרם לי להבין שאת החוויה לא אבין לעולם. אני לעולם לא אדע מה זה אומר להיות שחור באמריקה כשאני מביע את דעתי על פוליטיקת הזהויות, ואני לעולם לא אבין מה זה להיות אישה כשאני מתעסק בשאלות של פמיניזם. אני גם לא סובייקט אמורפי אינדיבידואלי פילוסופי. הנושא הגזעי הוא תולדות העוול של הלבנים כלפיי העבדים שהם גנבו מאפריקה וצאצאיהם, ואני לבן. הפמיניזם הוא תולדות העוול הגברי כלפיי נשים, ואני גבר. זה לא סותם  את הגולל על זכות הדיבור שלי (גילוי נאות: התהייה על עצם הזכות הזו מנעה ממני לכתוב את הרשימה הזו כבר מזמן, והעובדה שאני כן כותב אותה מעידה על הכרעה מסוימת) אבל זה דורש ממני מימד לא מבוטל של רגישות אל מול הקורבנות של הקבוצה שלי. אני משער שהרגישות הזו היא מה שעומד בבסיס העובדה שגם דור רביעי של גרמנים לא מספר בדיחות שואה.

מחוץ לבקבוק: שיחה עם השד העדתי

קיומה של אפליה עדתית בישראל אינו מכחיש את הקיום של עניים אשכנזים, וגם לא סותרת את ההצלחה של מזרחים להשתלב בחברה ולהצליח. האפליה הזו היא בתחום הסטטיסטיקה, המדיניות, המשאבים, עולם הדימויים וגבולות השייכות והשיח. זה קשור לנתוני פתיחה, חסמים, מכשולים ותקרות זכוכית ובטון. מרכז ופריפריה, צפון ודרום. זה קשור לשפה ולסטריאוטיפים. מי לעולם לא יוגדר כערס, ומי יכול להיות מתויג ככזה בלי קשר להתנהגות שלו. מי יחשב כ"בן טובים נורמטיבי" גם כשהוא רוצח סדרתי. זה נכון שרוב האשכנזים המתגוננים לא היו פה בשביל ליצור את העוול, אבל הפירוק שלו כל כך מורכב דווקא בגלל שהוא מוכחש, ומההכחשה קשה מאוד להתנער. אני על עצמי יודע לספר שההכרה בפער עדתי אמיתי בישראל היא עבורי תהליך מודע קשה וסיזיפי של ניסיון אין סופי לשבור שוב ושוב קירות שגיליתי מאוד מאוחר בתוך המח של עצמי.

כמי שמוגדר כאשכנזי (או לחלופין "אוכלוסייה חזקה", ושוב לא תועיל לי הפרסיות) שבחר לגור במושב בפריפריה, התסבוכת הזו בשבילי היא הרבה יותר מדיון היסטוריוסופי. פעם אחת פתחתי את הנושא במפגש משפחתי עם הצד של אימא. ההתנגדות שנתקלתי בה מצד בני הדודים הייתה אדירה. בהתחלה ההתנערות הטוטאלית מעצם ההכרה בשיח העדתי הפתיעה אותי, אחר כך חשבתי על זה והבנתי שגם בשבילי במשך שנים התערובת הביוגראפית שימשה ככלי יעיל מעין כמוהו להכחשת הבעיה. השאלה שאני פשוט לא מצליח לענות עליה היא מה לעזאזל עושים עם זה.

"צר לי לאכזב אתכם, הגל לא אשכנזי", קראה אורטל בן דיין לאחת מרשימותיה. הכלים הקונספטואליים שמסייעים לנו להבין את השסע העדתי בישראל הם גזענות, קולוניאליזם ואוריינטליזם. כולן מחלות גלובליות של אירופה הלבנה שחורגות הרבה המעבר לסיפור המקומי שלנו. צר לי לאכזב את בן דיין, אבל כל עוד הבעיה שלה היא לא עם השטעטל, היידיש והרגל הקרושה, מדובר באימוץ של מבנה אוריינטליסטי וקולוניאלי אירופאי שסוכניו הם אכן אשכנזים אבל המהות שלו היא לבנה-אירופאית. בהקשר הזה גאורג וילהלם פרידריך הגל הוא דווקא כן אשכנזי. תופעות דכאניות במובהק כמו גזענות, אוריינטליזם, קפיטליזם וקולוניאליזם הם תאומים בלתי ניתנים לניתוק מהומניזם, ליברליזם ואוניברסליזם. אותה תרבות מביאה איתה בעסקת חבילה גם סוציאליזם, פמיניזם, דמוקרטיה ומחלקות לסוציולוגיה באוניברסיטה. כיבוש העולם והתודעה בידי האדם הלבן לא התירו זכר למזרח "האותנטי". עצם השימוש במונח אותנטי הוא כבר אוריינטליסטי ומתווך בהגדרה. אותו שיח דיפרנציאלי שמאפיין את הסוגיה העדתית בארץ מאפיין גם את היחס של מערב אירופה למזרחה, צפון אירופה לדרומה, נוצרים ליהודים, יהודים עירוניים ליהודי שטעטל, וגם בקרב יהודי מרוקו את היחס של עירונים מצורפתים לכפריים ברברים ושל היהודים לערבים הרבה לפני שהגיעו הציונים האשכנזים. לא מקרה הוא שסעיד כתב באנגלית ופאנון בצרפתית, ושהשיח התיאורטי השחור מגיע מצאצאי העבדים שגדלו בחברה לבנה ולא מאפריקה. זה שיח שמשנה בעיקר את האופן בו אקדמאים לבנים תופסים את עצמם. כל ניסיון שלי כאינדיבידואל להתחבר לצד הלא אשכנזי הפרטי והאינטימי שלי כבר יהיה נגוע באוריינטליזם.

לאשכנזים בשמאל מאוד קשה להבין מה הם אמורים לעשות עם הפריבילגיות של עצמם. "ברור לי שהקיום שלי, כגבר אשכנזי, הוא סוג של אלימות" כתב גל כץ באחד הניסיונות הכי מרתקים שנתקלתי בהם לפרק את הבעיה לגורמיה. הבעיה היא בעייתו של מי שפיתח מודעות, ורוצה לשנות. יפגין במרכז תל אביב- מחאה של מפונקים מנותקים מהשטח. ירד לפריפריה- מתנשא שבא לתקן את הילידים. גם אני הייתי מעדיף לראות את פרץ בראשות העבודה ואת גילאון בראשות מרצ, אבל האם יש משהו שיושבי הראש הנבחרים כן יכולים לעשות בשביל ליצור שותפות אמיתית? הבעיה הזו היא בעיה אקוטית שמטרידה כל אדם שחפץ באמת בעשייה חברתית. פינוי מרצון של מרכז הבמה, או התפרקות מרצון מפריבילגיות היא אופציה נאיבית, ספק חולנית, לא בטוח שאפשרית. מעבר לאלמנט של יללנות פריבילגית (אבל שום דבר שאנחנו עושים לא טוב לכםן!) יש כאן מצוקה אמיתית, מעיקה, חונקת, שמטילה עננה על התקווה ועל העתיד. תשובות גדולות אין לי, הרשומה הזו קוראת לכם להתבלבל ביחד איתי.

ודבר אחרון: גם אם הציונות ופשעיה הם תוצר אשכנזי, המיצוב של המזרחיים רק בצד של הקורבן הוא בעייתי מאוד. קודם כל בגלל שקורבניות היא שיח עקר ומסוכן, אבל בעיקר בגלל שזה שולל מהמזרחיים את זכות ההגדרה העצמית, ואת האחריות. כאשר סבא שלי החליט שהוא עולה לארץ ישראל, לבד, ברגל, ללא סיוע או דחיפה של הסוכנות, הוא הונע משילוב של מסורת דתית ואימוץ מודע של הציונות המודרנית כאמת אידיאולוגית. הוא התגייס מרצונו לבריגדה, סייע בהעפלה, וראה עד מותו את מדינת ישראל כנס גלוי שיש לברך עליו בשם ומלכות. הקביעה שהוא קורבן פסיבי נוטלת ממנו את זהותו ואת קולו. ג'קי אדרי, אחד הלוחמים החברתיים הפעילים והאמיצים ביותר שצמחו בפריפריה, מקפיד להניף מעל מאבקיו דגל ישראל ממשי ומטפורי ולפסול כל שותפות עם גורמי שמאל שמטילים ספק בציונות. כאשר "מג"בניק מכה פלסטיני" יכול להיות שהאשם האמיתי יושב ושותה אספרסו קצר במרפסת שלו באקירוב מול הים. זה לא מוריד כהוא זה מהאחריות של אותו חייל על דעותיו, בחירותיו ופעולותיו. אני מאמין שלמבני-על ניאו-מרקסיסטיים לא יזיק קצת הומניזם בריא.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 12 תגובות

על הסירחון: פיצול קדימה כהזדמנות לשינוי היסטורי

פיצולה הצפוי של מפלגת קדימה, המפלגה הגדולה בישראל ועד לא מזמן מפלגת שלטון, מעורר גלים הולכים וגוברים של קבס. קדימה מתפקדת מרגע לידתה כקריקטורה של התנהלות מושחתת. החצים כרגע מופנים למופז, לפורשים וכמובן לארכיטקט העל, בנימין נתניהו, שהאופן שבו הוא מנתב את "האופוזיציה" הראשית לשלטונו אל התהום הוא בו זמנית משעשע, מביך ומטריד. רוב שמאלני ארצנו משקיעים אנרגיות לא מבוטלות בצקצוק, תדהמה, וניסיון לנתב את האירועים לנרטיב ש"חושף את פניהם האמיתיות של הימין ודחלילי המרכז הקיקיוניים". אני מבקש לקלקל את החגיגה עם מנה גדושה של פרספקטיבה היסטורית. לא רק כי היסטוריונים הם טהרנים נרגנים שקשה להם לראות אנשים נהנים, אלא כי הבנה עמוקה של העניין חושפת לטעמי את אחד הכשלים החמורים ביותר בדמוקרטיה הישראלית השברירית. על הכשל הזה אף אחד לא מדבר, וניגוד לכשלים אחרים התיקון למצב לא מופיע במצע של אף מפלגה.

כמו הרבה חוליים זה התחיל דווקא בשמאל, ורגע המפתח ההיסטורי עתיק כמעט כמו הכנסת עצמה. לרובנו השם אליעזר פרמינגר לא אומר דבר, אבל הוא הבחור שלמעשה התחיל את כל העסק. ביולי 1949, חמישה חודשים אחרי השבעת הכנסת הראשונה, פרמינגר שכיהן כחבר כנסת מטעם מק"י פרש ממנה והקים את "מפלגת הקומוניסטים העבריים". בהמשך אותה שנה הצטרף למפ"ם. מפלגת הקומוניסטים העבריים מעולם לא עמדה לבחירת הציבור, כמו גם פרמינגר עצמו. הציבור העניק ארבעה מושבים בפרלמנט למפלגה הקומוניסטית הישראלית. רבע מהקולות שניתנו למק"י, כמעט אחוז מהמצביעים בארץ, הועברו למפלגה שכלל לא התמודדה, ולבסוף למפלגה שדווקא כן התמודדה והם בפירוש לא הצביעו לה. בכנסת השנייה הקרקס כבר התנהל במלוא עוזו ולא פחות מעשרה מנדטים נדדו בין המפלגות.

אחד משיאי הציניות הייתה כמובן מפלגת ד"ש, האבטיפוס הטראגי של המרכז האבוד. בבחירות המהפך זכתה ד"ש של יגאל ידין ב-15 מנדטים. כל הסיסמאות שלא השתנו עד היום כבר היו שם: שינוי, לשבור את השיטה, לשון מאזניים. כבר באותה הכנסת פורקה ד"ש ועור הדוב חולק בין שינוי, המערך, הליכוד, יעד, אחווה, איחוד, תל"ם ושלושה ח"כים עצמאיים. רק שתיים מרשימת אוכלי הנבלות היו רשימות שהתמודדו בבחירות, ושתיהן ספציפית היו המציאות נגדה ביקשו בוחרי ד"ש למחות.

מאז ידענו תופעות שונות ומשונות של אופורטוניזם, קנייה ומכירה של ח"כים ומפלגות שקמו ונפלו תוך כדי קדנציה תוך התעלמות מהמנדט הציבורי שניתן למפלגות השונות, אך כמו רעות חולות אחרות בפוליטיקה הישראלית, גם כאן השיא שמור לאריאל שרון. שרון עמד בראש המפלגה שקיבלה את אמון הציבור להנהיג את המדינה, הליכוד. עם סיום הפיילוט הכושל של הבחירה הישירה שרון למעשה לא נבחר באופן אישי. הוא היה חבר כנסת כמו כולם, "ראשון בין שווים". לראשונה מפלגה שהוקמה יש מאין ללא בחירות לקחה אתה לא רק את המנדטים אלא גם את השלטון. בעולם הגיוני הפרישה של שרון, שהיא כמובן זכותו המלאה, הייתה אמורה להעניק את ראשות הממשלה לנתניהו, כששרון רץ בבחירות הבאות עם מימון מפלגות מינימאלי של מפלגה חדשה. זה כמובן לא בדיוק מה שקרה.

אם כשפתחתי את המחקרון ההיסטורי הקטן שלי באתר האינטרנט של כנסת ישראל חשבתי לפרוש את כל רשימת הפרישות הקיימת, ואולי גם את שמות המנוולים, הרי שגיליתי שהתופעה היא הכלל הפוליטי המניע את ישראל הרבה יותר מאשר חריג שניתן לפרט. פעם אחת בלבד בהיסטוריה של הכנסת (הכנסת השלישית, 1955­-1959) הכנסת סיימה את כהונתה בדיוק באותו הרכב מפלגתי שהציבור בחר. הכנסת הנוכחית דווקא נמצאת במקום טוב יחסית במובן הזה. בלי לכלול את ההתפצלות העתידית של קדימה, רק מפלגה אחת, עצמאות, מכהנת בכנסת בלי להיבחר אליה. לשם השוואה, בכנסת הקודמת כיהנו עשר (!!!) מפלגות כאלו.

העסק הזה הוא חוקי לגמרי. אני לא בקיא בפרטים המשפטיים שמאפשרים אותו, אך יהיו אשר יהיו הם בור חוקתי עצום שהופך את הדמוקרטיה הישראלית כולה לקרקס. העובדה שהקרקס מתאפיין בכללים פנימיים כמו אישור של ועדת הכנסת או אחוז מסוים של ח"כים שמאפשר את הפרישה לא קרובה אפילו להלבין את התופעה לכשעצמה. יהיה אשר יהיה החוק שמאפשר את הדבר הזה, צריך, אפשר וחייבים לשנות אותו. במצב הנוכחי אנחנו לא בוחרים את חברי הכנסת באופן אישי. הגל ההולך וגובר של התפקדות למפלגות הגדולות מראה לפחות על תודעה גוברת שהדבר הזה הוא בעיה. מכיוון שההשפעה היחידה של הציבור הוא על ההרכב המפלגתי, לא יתכן שחבר כנסת או קבוצה יחליטו על דעת עצמם לשנות אותו ללא פיקוח ציבורי. כל זכות הקיום הדמוקרטית של חבר הכנסת כפרסונה היא מיקומו ברשימה מסוימת במקום שנבחר להיכנס לכנסת. לא טוב לך, אתה מוזמן לפרוש ולהחזיר את המפתחות.

דמוקרטיה פרלמנטארית, כמו גם האלטרנטיבות הקיימות לה, היא שיטה החופנת בחובה יתרונות וחסרונות. חלק גדול מהקריאות לשינוי פוליטי בעשורים האחרונים העלו על ראש שמחתם את "שינוי שיטת הממשל". חלקם ניסו (ואף הצליחו לתקופה) לפעול לחיזוק מעמדו של ראש הממשלה כריבון העליון. אחרים דיברו על משטר נשיאותי של ממש, וחלק אחר על העלאת אחוז החסימה. הרפורמה שאני מבקש מקבלת את הפרלמנטריזם כשיטה שהיא לפחות סבירה למציאות הפוליטית הישראלית. היה צריך לדרוש את זה ב-48, ב-77 או ב-2003, לא מאוחר לדרוש את זה עכשיו. הגבלה רדיקלית של זכותו של ח"כ לשחק כרצונו במנדט שניתן לו היא לא צו השעה, אלא צו שמחכה כבר 64 שנה שלמישהו יהיה אכפת.

אחת הבעיות שמתעוררות היא כמובן מקרה שנתפס בעיני חלק מהח"כים כבגידה במצע המפלגה. אפשרות אחת היא פרישה קולנית (כולל גם מהחברות בפרלמנט על ההטבות הנלוות) וריצה לבחירות הבאות תחת ההילה האידיאולוגית של הפרישה. בנוסף לכך הסיעות השונות צריכות לעגן בחוקתן את התנאים המדויקים לפיהן מתנהלים סכסוכים רעיוניים ופרסונליים במסגרת הסיעה. האפשרויות יכולות לנוע בין דיקטטורה של יו"ר לדמוקרטיה מוחלטת בכל מחיר וכל אוקיינוס האפשרויות שביניהן. המסמך הזה חייב להיות שקוף ופתוח לעיון הציבור שייקח בחשבון את הנתונים האלו במסגרת שיקוליי ההצבעה שלו. העיון ההיסטורי מראה בברור שהפעם לא מדובר בסוגיה שמעלה על נס את "הדמוקרטיה" כדרך לקדם אג'נדה ימנית או שמאלית. האינטרס הן של מצביעי חד"ש והן של תומכי האיחוד הלאומי בהקשר הזה הוא זהה.

הסיבה המרכזית לכך שזה לא יקרה מחר, כי במסגרת שיטת הממשל הישראלית נדרשת פה הצבעה מסיבית של רוב חברי הכנסת נגד החופש הפוליטי של עצמם. העניין הוא שבינתיים אין מה לדבר על צעד כזה כי אף אחד לא דורש אותו. בלי שהנושא הזה יהיה על השולחן כדבר שהציבור מעוניין בו, אף חבר כנסת לא ייזום בעצמו צעד כזה. מה שאני מציע בינתיים הוא קודם כל הכרה בבעיה. תקראו, תפיצו, תדברו על זה בשיחות סלון, בפייסבוק ובארוחות צהריים בעבודה. רק ברגע שנסכים שזה חשוב ניתן לחשוב ביחד על איך לגרום למערכת הפוליטית לאמץ תרופה שאולי כרגע לא נראית נחוצה אבל בהקשר של הדמוקרטיה החולה שלנו היא לא פחות ממצילת חיים.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות