ערב הפסקת האש: הגיס החמישי מתפרק מנשקו

אני לא נביא, אבל זה לא כל כך מופרך לחשוב שיתכן שבימים הקרובים תחתם הפסקת אש. מכיוון שאני מכיר את הנוהל היטב אני יוצא פה בקריאה פומבית, חגיגית, נרגשת ובלתי משתמעת לשני פנים: זה לא אני. הפסקת האש הזו לא באשמתי, לא יזמתי אותה, ולא גררתי את ההנהגה הצבאית והמדינית בניגוד לרצונה אל שולחן המו"מ העקיף וטקס החתימות החשאי.  אני מרגיש צורך להצהיר את זה כך כי אני מריח השחזת סכינים ויש לי חשש סביר שתביעות האצבע שלי יושתלו בזירה רגע אחרי שמישהו יתלונן על כאב גב. מעכשיו והלאה אני הולך להתרחק מסכינים, לא להסתובב מאחורי הגב של אף אחד ובאופן כללי להחזיק את הידיים טוב טוב מאחורי הגב של עצמי. אני מקבל על עצמי לא לעכב, לרפות, להחליש או ללחוץ אף אדם או ארגון, להתרחק ממקלות ומגלגלים, ולא להיכנס לסוסי עץ בשעות החשכה. אני מעניק בזאת לממשלת ישראל ולצה"ל מנדט מלא לעשות כל מה שההנהגה תראה לנכון. ש"ילכו עם זה עד הסוף", "יגמרו עם זה אחת ולתמיד", "יחסלו את חמאס", "יצרבו את התודעה", ויממשו את היכולת שלהם לנצח, מבלי לשאול אותי או להתחשב בדעתי. אני פשוט מת לדעת פעם אחת ולתמיד מה יקרה כשאני לא מפעיל את כוחות הקסם שלי.

אתם הרי יודעים איך זה עובד: מספיק שאני מרים שלט, או מעלה סטטוס בפייסבוק ומיד ארגוני טרור נזכרים לעסוק בטרור, הפלסטינים נזכרים בכיבוש, ערביי ישראל באפליה,  האנטישמיות החדשה חושפת את שיניה, והאנטישמיות הישנה נעורה מתרדמת יפי הנפש שלה. גלגליו של הצבא החזק במזרח התיכון פורסים זחל קולקטיבי, וממשלת ישראל נאלצת לעשות חצי עבודה. הגילוי של העובדה המדהימה שיש לי השפעה היפנוטית על מדיניות ישראל אכן היה בו בכדי להפתיע. ככישלון אלקטוראלי מוכח המלווה בהאשמות עיקשות על ניתוק מהמציאות, והעדר מוחלט של הון שעשיתי מתעשיית ההימורים מוזר שיש לי איזושהי השפעה על פעולותיו של ראש ממשלתנו האהוב, אך המציאות היא שאני פשוט שולט בו ביד רמה. מריונטה.

אז זהו. החלטתי להסיר את העול הנורא של חוות דעתי, שמונעת בהבל פיה המתייפייף מישראל לנהל מדיניות לאומית גאה. מכיוון שחוץ וביטחון זה בכל זאת תחום מרכזי, מדובר פה בג'סטה די כבדה, והיא לא באה בחינם. אני מבטיח לשחרר את ראש הממשלה  מאחיזת החנק שלי שתוקעת את מבצע "צוק איתן" בתמורה לניצול כוחי הבלתי מוגבל בתחום אחר. חלילה לי מלהפעיל את ביבנו נגד האידיאולוגיה של עצמו. אני גם לא אגזים ואבקש ממנו את כל חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי, אבל שיבחר אחד. אחד בלבד. אם אני לא טועה ההשראה הרוחנית של רוה"מ טענה שעל המדינה לדאוג לכל אזרח לקורת גג, ביגוד, בריאות, חינוך ואוכל. מעבר לזה זה כבר קומוניזם חזירי.

אז ביבי יקירי, זה הדיל: בטחון לשיטתך באין מפריע תמורת מ"ם אחד. בלי קריצות, הפרטות לחברים, מגבלות תקציביות, איומי סרק בחורבן המשק או מסמוס בחוק ההסדרים או בוועדת הכספים. קח נושא אחד, שאביך הרוחני הגדיר כחובת המדינה היסודית כלפיי אזרחיה, ופשוט תדאג לו. כמו שצריך. בלי הבדלי דת גזע או מין. אחרי שתביא שקט לדרום וגאווה לכולנו אני בטוח שזה ממש קטן עליך.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

"אורות השאלה": קרעי נפש ליום הכיפורים

רבים וטובים ממני כבר ניסו לתרץ מדוע נקרא ראש השנה במסורת "יום הזיכרון". בין התירוצים הדחוקים לפירושים המופלאים, אני יכול להעיד שמאז ערב החג הזיכרון שלי פשוט נכנס לסחרור מוחלט. את הזמן המשפחתי החופשי, האהוב והפשוט מציפים מערבולות פנימיות, סערת נפש, גייזרים רותחים שמבקשים לפרוץ ולצוף. וכולם קרעי עבר, זיכרונות מלכויות ושופרות שחשבתי שפתרתי, שנפטרתי. כל עוד זה הסתכם בחלומות בהקיץ וחוסר ריכוז כללי זה התחבר לא רע לדברים שקורים לי ממילא. אבל הדבר הזה גוזל את לילותיי, שב וכותב את עצמו, ואני יודע שלא יהיה לי מנוח אם לא אכנע לו ואשתף פעולה. אעשה סדר בבלאגן, בידיעה שאני עלול גם לבלגן על הדרך את כל מה שמסודר: דת, טקס, בית כנסת, אלוהים ואני. ימי זיכרון לכפר על נפשי, תשס"ד.

הבן יקיר לי

דת זה קודם כל אבא. גם ההוא, הגדול, ששומע הכל, מבין, רואה. שאפשר לבקש ממנו כל מני שטויות של ילדים ולפנות אליו בעת מצוקה, ואף לראות את דמותו עטורת הזקן בעננים. אבל מעבר לכך זה הממשי, הפרטי. זה שנוסע לעבודה כל יום ראשון פעם לצפון ופעם לדרום וחוזר לכבוד שבת. שכל סוף שבוע אפשר לפרוץ לשנת הצהריים שלו ולסחוף אותו לשחק איתנו על השטיח. אבל בבית הכנסת הוא לגמרי שלי. זמן קדוש שבו לא צריך להלחם עליו, אלא הוא נלחם עלינו. ללמד אותנו את הקודים התרבותיים, המילים, פרטי הטקס. מה בדיוק הוא עושה עם הטלית ומתי מנשקים, זזים, משתחווים. מילים, שתיקות, התפעמות, מנגינות, קול ראשון קול שני. לפעמים אנחנו נשארים לבד, אבל זה ממש לא נורא כי אז אבא שלנו הופך למנצח של כל התזמורת המופלאה הזו, ואין אף חזן יותר טוב ממנו בכל היישוב. בצד העניין הפרוידיאני של התאווה לזכות בגאוותו והכרתו, האהבה שלי לבית הכנסת על טקסיו הייתה חלק מהותי ואמתי לגמרי בכל נימי נפשי הילדותית.

מגיל צעיר מאוד אני מנסה לצום כמה שיותר, ומגיל 9 שורד את כל יום הכיפורים בלי אוכל ושתייה. את המנגינות האהובות אני שר ממחזור שזכיתי בו בגיל 10, המעוטר בהקדשת ראש המועצה הדתית על השיגי יוצאי הדופן בלימוד משניות בעל פה. חוויית הימים הנוראים זכורה לי כהתרגשות שאין כדוגמתה. עומס אדיר של ייחוד טקסי וליטורגי שקורה רק פעם בשנה. בכיתה ד' אני זוכר שכל כך התקשתי "לחזור לשגרה" שהתחלתי לשיר את הוידוי היומיומי של תפילת תחנון במנגינה שרק יום קודם לכן העניקה לו משמעות כל כך אחרת ביום כיפור, וזכיתי כלאחר כבוד בנזיפת המורה. אף פעם לא הייתי התלמיד הכי דתי בכיתה, וגם לא באתי מהבית הכי "דוסי", אבל אפשר לומר ש"עפתי" על הקטע של טקסים ובית כנסת בזוג כנפיים פרושות ובעיניים בורקות ופעורות.

אני מסתער בהתלהבות על כל חלק בתפילה שמותר לילדים להוביל. מתחיל בשיר הכבוד, "אנעים זמירות" בין שחרית למוסף של שבת, חמש דקות של תהילה. אחר כך מקפיד להשכים ולהגיע עשר דקות לפני תחילת התפילה בתקווה ששולץ, הגבאי המיתולוגי של ביה"כ "הרב תכליתי" שנפטר ממש לאחרונה, ייגש דווקא אלי ויגיש לי את הטלית המקופלת שמסמנת לי שנבחרתי להוביל את "פסוקי דזמרה" (הקדמה ארוכה ומתישה למדי שמרבית המבוגרים מנצלים בצדק בכדי לתפוס עוד 25 דקות שינה בלי להפסיד שום דבר חשוב). בהמשך זה כבר "קבלת שבת". בכתה ה' אני לומד את טעמי ההפטרה וקורא בשם אבי שמברך את הברכות את הפטרת בר המצווה שלו. את בר המצווה שלי אני הופך להצגת יחיד שיש בה יותר מקומץ היבריס, אבל גם דחיפות של מי שפתאום מותר לו ולא מצליח להתאפק. אחרי שאני קורא את כל הפרשה וההפטרה, אני נשאר על מקומי אחרי מטר הסוכריות ומוביל את תפילת מוסף. לאט לאט אני הופך לחלק מהנוף המוכר של חזני בית הכנסת ובית הספר, מתחזן בכל תפילה אפשרית, קורא בתורה ובהפטרות. את "הספר שלי על עצמי", יצירה חמודה של ד"ר סוס בה ילדים מספרים על עצמם, נדמה לי שקיבלתי בגיל 8. בשורה הריקה המוקדשת לשאלה "אני יודע מה אני רוצה להיות שאהיה גדול" מעטרת בכתב ידי החרפושי התשובה "חזן (רב ששר)". אני יכול רק לדמיין מה כל התהליך הזה עשה לאבא שלי, ועד כמה הוא היה לנגד עיני כל אותה עת. אני יכול גם לדמיין באותה מידה מה זה עשה לו שכל העסק התחרבש דווקא עם היורש.

ממלכת כוהנים וגוי קדוש

ישיבה תיכונית היא הרבה דברים. בצד תפקידיה כפנימייה וכתיכון היא גם מנסה לחנך לסוג של אוונגרד רוחני. הדבר מתבטא ביתר שאת בימים הנוראים. התלמידים מבלים את החגים הרחק מקהילות המקור שלהם, ומשלימים מהלך שמתחיל בר"ח אלול, שבו הם פחות בני עשרה שאמורים קודם כל לגמור בגרות ויותר עבדי יהוה החוגגים את מלכותו בעולם ומכינים עצמם כיחידים וקבוצה ליום הדין. התפילות ארוכות, ומאופיינות בשירה וריקודים. זה מקום שבו אתה חלק מהתפילה והתפילה חלק ממך, זה לא ליד ולא כאילו. אין את ארוחת הצהריים המשפחתית שתפריע, וביום כיפור מדובר ב-25 שעות שכמעט כולן עוברות עליך בבית הכנסת. החוויה הרוחנית שהישיבה מציעה בימים נוראים היא חזקה מאוד, ומכיוון שהיא טוטלית ואוונגרדיסטית היא גם יוצרת שבר, ולא רק אצל יוצאים בשאלה. יש לא מעט יוצאי ישיבות שלא מצליחים לחזור הביתה. את הימים הנוראים הם שבים ועושים בישיבה, במעגל חיצוני מיוחד בשבילם, צופים בצעירים שהם היו פעם. השבר של "החיים", כלומר עבודה, משפחה וכו' גורמים תחושה של אבדן וגעגוע אצל רבים מבני המזרחי בפרוס עליהם הימים הנוראים. כי אחד הדברים שהישיבה עושה (בכוונה או לא זה כבר דיון אחר) זה לבטל את היהדות התרבותית-קהילתית מפני האוונגרד הרוחני. אנחנו לומדים לראות במשפחות שלנו ובבתי הכנסת בהם התפללנו מקומות בורגניים, מנומנמים, שרחוקים מאוד מעבודת ה' "אמיתית". אומרים את זה לא מעט על היחס של מוסדות החינוך לספרדים אבל זה נכון במידה רבה לכולם. בצד הצער על מנגינות שהן "לא בדיוק כמו בבית", וחזנים שהם הרבה פחות טובים מאבא, חלקים נכבדים מהתיכון הייתי לגמרי בתוך זה. וזה נכון גם כשהשאלות התרבו, הסתירות נחשפו, והייתי עמוק בתוך התרחקות מהחברה הדתית, מהדת ומבורא עולם העומד בראשה.

שבוע לפני הימים הנוראים בכתה י"ב נסעתי לא' חברי היקר, שעזב את הישיבה שנה קודם והיה הראשון לעזוב את הבית ולהחזיק דירה בירושלים. "שישי בערב" שהוא לא ערב שבת. ארוחה רגילה, מונית לעיר, לרקוד עד אמצע הלילה ב"אנדרגראונד", מועדון מיתולוגי בכיכר ציון ששימש כמחנה פליטים לקטינים, דתלשים, שבאבניקים, עובדים זרים וכל מי שלא היה עובר סלקציה באף מועדון אחר. לשמוע איזה שירים משמיעים בגלגלצ בשבת בבוקר, לעשן בלי לחכות לכוכבים. לחכות לשווא לעונש, או לפחות לרגשות אשמה שיסמנו לך שמשהו בדרך שאתה לוקח הוא לא נכון. ומיד אחר כך יום הכיפורים. שאותו לקחתי הכי ברצינות בחיי. הארכתי בתפילתי יותר מכל הרבנים, וברגעים הדלים שבין התפילות נשארתי בבית המדרש ללמוד, רק לא לתת לרגע להתפוגג. להפוך לרוח ולא לתת לגוף המנוול להתערב, לא הפעם. אז גם חוויתי חוויה דתית בפעם האחרונה. לא אתיימר לתאר איך זה אצל אחרים, אבל אצלי זו חוויה שההיבט הפיזי שלה מרוכז בגרון. בדיוק בין המוח ללב. זה די דומה למועקה, וממוקם בדיוק באותו מקום, רק שבמקום משיכה מהתהום, אותה משיכה מגיעה מהשמיים. חשבתי שאני נלחם, מתחנן על חיי, מחפש תשובה. היום נראה לי שבעיקר נפרדתי, שהיה שם רגע של הכרה באבדן ותחילתו של אבל. מקובל לתאר חזרה בשאלה כיציאה מחושך לאור. כהשלה של עקבה חיצונית בדרך לחופש ולאני האמתי. כמובן שזה גם כך, אבל אצלי היה גם אור שהייתי צריך לכבות. שני גויים בבטנך, וזה הזמן לדילול עוברים. ושניהם אני. לגמרי אני. אני שנרשם לישיבה גבוהה בדרום הר חברון בשביל "ללכת עם זה עד הסוף" לפני שהוא מוותר (וברגע האחרון מבין שאין טעם). אני שכבר שנתיים שוכב לו במגירה בישיבה פתיל תכלת שהוא קיבל מאבא והוא רוצה לקשור לטלית של שבת. אני שמפנטז על היום שבו אעבור לפני התיבה במוסף של יום הכיפורים בבית הכנסת של ילדותי. אני שלומד לאכול חזיר, להוריד את הכיפה ביציאה מאפרת, לקום לסדר בוקר שלוש שעות אחרי שהוא חזר מהפאב, ובסוף גם להודיע לאמא ואז לאבא שהוא לא דתי. אחרי הבגרות האחרונה העברתי את פתיל התכלת מהמגירה בישיבה למגירה בחדר בבית. אני משער שאבא שלי מצא אותו שם כשהתחתנתי והחדר הוסב לצורכי עבודתו.

לברוח תרשישה

ימים נוראים, ובראש השנה שלפני הגיוס אני שוב בבית. ביום הראשון אני הולך לישיבה, וביום השני הולך לשמוע את אבא מתפלל ב"רב תכליתי", ולא מוצא את עצמי לא כאן ולא כאן. כשאני חושב על זה עכשיו זה מסביר לי משהו שלא הבנתי על המונח הציוני "החלוץ שלא הגשים". אותו אחד שהלך לתנועת נוער, למד עברית, וספג את כל האידאולוגיה של שלילת הגולה דרך הפעולות, השירים, ערבי ההורה הסוערים. במהלך ההכשרה בחווה בצ'נסטוכובה הוא מבין שהוא לא יכול, או לא רוצה להמשיך לעליה לארץ. האם הוא יכול לחזור לעיירתו ולרשת את העסק של אבא כמו לא היה דבר? הטוטליות הישיבתית, יחד עם הבוז האורתודוקסי ל"בערך", "מסורתי", "חפיף", "לייט" נשארו צרובים בבשרך. מכיוון שגדלת להאמין ב"הכול או כלום", נשארת עם כלום. ביום כיפור ארזתי תיק יפה עם בגדי חג מגוהצים וטלית, סיפרתי להורי שאני הולך לבלות את הצום בישיבה של ק' בגלבוע, ונסעתי עם ג' לים המלח. בצהריים ניגש אלינו בחור לא יהודי (כמו מרבית הנופשים ביום הכיפורים) ומציע לנו את השאריות של הפיקניק המשפחתי. מכיוון שהתארגנו בעיקר על סיגריות אנחנו מסתערים על הלחם, הגבינות והנקניקים לקרנבל של גדי בחלב אימו בעצם יום הכיפורים. תוך כדי לעיסה הוא שואל אותי, "תגיד, לא ראיתי אותך קודם עם כיפה?", "נראה לך?", עניתי בפה מלא, "אתה לא רואה שאני אוכל ביום כיפור?". עמוק בלב ידעתי, דתל"ש דה לה שמאטע, שבהיסח דעת הבד המקולל הזה בטח מצא את דרכו מהכיס לראש במהלך הבוקר בלי ששמתי לב.

מאז החלטתי שאני צם. הסיפור שסיפרתי לעצמי ולסביבה הלך בערך ככה: פעם ניסיתי לא לצום וזה לא עשה לי טוב, וכל הקטע בלהיות חילוני זה להימנע מדברים שעושים לך רע לא? וגם, לכל אדם יש זמן של חשבון נפש: איפה אני, איפה אני רוצה להיות ולמה הם כל כך רחוקים. יש אנשים שעושים את זה ביום ההולדת, אני רגיל מהבית לעשות את זה ביום כיפור, ואני גם רגיל שזה מלווה בכל מיני מצוות. אני לא יודע כמה זה היה נכון אז, היום אני יכול להעריך שבעצם מה שעשה לי רע זו העובדה ששיקרתי להורים.

התחתנתי עם דתייה. באיזשהו מקום זה עזר לי להדחיק. היא עושה מה שחשוב לה ואני עושה מה שבא לי, שברור שאת גבולות היהדות בבית יקבע הצד הדתי (שלמזלי היה ליברלי מאוד). יכולתי לשמור על חיבתי לטקסים בלי הצורך להסביר מה הם בעצם אומרים לי, ובלי להודות שהם חשובים לי הרבה יותר מאשר לה.

עוד קודם היו יחסים משתנים עם ההוא, האבא הגדול. עם הורדת הכיפה עדיין לא היה לי ספק שהוא קיים, ושאני בוחר במודע לעצב את המוסר שלי בעצמי. כמרטין לותר בזמנו הרגשתי ש"כאן אני עומד ואיני יכול אחרת", מוכן לתת את הדין בפני בית דין של מעלה, ולא לעשות שקר בנפשי. והדין הראשון והמשמעותי שגזרתי על עצמי ונמשך עד היום הוא לעולם לא לעבור עוד לפני התיבה כשליח ציבור. בתהליך ההיפרדות דרך תחנות "אני לא יודע מה זה רלוונטי", ו"לא יודע אם יש או אין אבל זה בטוח לא קשור לחיים שלי", איבדתי אותו לגמרי. היה בזה אבל, אבדן, ואלמנטים של רצח אב. כל דמי אבי זעקו אליי מן האדמה, וידי המגואלות בדם אלוהיי כבר לא נפרשו השמימה, מפחד עיני האל המת הבוהות, הריקות, המאשימות. בתהליך ארוך שמאוד קשה לי להסביר אותו מצאתי את עצמי אתאיסט. זה קשור לבחינה רציונלית, להבנה היסטורית של התפתחות הדת היהודית ובטוח גם להתרחקות האידאולוגית שלי מכל מה שייצגה התאולוגיה הפוליטית של הציונות הדתית. מנקודה כלשהי אני לא מצליח להימנע מהעמדה שבסוגיית האמונה מדובר בקשקוש בלבוש, שהמקסימום שאני יכול זה לנתח מה הוא נותן לאנשים. וזה הפך את יחסיי עם בית הכנסת לקשים אף יותר. כניסה לגן עדן אבוד. להסתובב בין המאכלים האהובים עליך כשאתה נטול לחלוטין יכולת לחוש טעם או ריח.

יום כיפור בבית חב"ד רישיקש,הודו. כולם מדברים בגאווה גדולה על איך יואל השריף הביא שחיטה שלא מהעולם הזה, ושלומי האקדוחן (אחלה שמות יש לרבנים במזרח) הבריח את הבשר בקטנוע בשביל שיהיו כנפיים בסעודה מפסקת. הבוז המוחלט הזה למסורת המקומית לפיה אסור להכניס בשר לרישיקש מפאת קדושתה הטריף אותנו. כל החג הרגיש כמו בית תמחוי ענקי בו שורות של ישראלים ששים להגיש את עגלתם הריקה לחבדניקים שיוצקים לתוכה פירה לפי מתכון מדויק של הרבי מלובביטש. לא הרגשתי שהעגלה שלי ריקה, והפירה הזה בכלל לא נראה לי. באמצע מוסף (אני חושב ששוב הרב- החזן-האקדוחן השתיק מנגינה מוכרת בשביל לשיר את זו של חב"ד) הרגשתי שאני לא יכול יותר, עליתי לחדר, הודעתי לאהובתי שאני מתנצר ושתיתי ליטר מים בשלוק אחד. יותר לא חזרתי לבית הכנסת (או לאיזושהי אינטראקציה עם ציידי נשמות במזרח) מה שלא מנע ממני לשבת עם חבר ולשחק קלפים בהמתנה אורתודוקסית לשלושה כוכבים שיאפשרו לנו להדליק סיגריה.

 באחד מימי הכיפורים שלנו בירושלים החלטנו ללכת לכל נדרי בקהילת "מורשת ישראל", בית הכנסת המרכזי של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) בירושלים. נכנסנו בהיסוס לעולם הזר, ואישה מבוגרת הובילה אותנו במאור פנים למקומות פנויים. התפילה כבר החלה, ואישה אחרת בדיוק באותו רגע החלה לשיר בקול מלאכים "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". שנינו פרצנו בבכי.  היה בזה משהו כל כך נכון. ישבנו ביחד בתפילה. משפחה. הנשים, בין אם גלויות ראש, עם כיסוי ראש או עם כיפה, ישבו עם הגברים והיו שותפות מלאות לטקס. מצד שני זה היה מאוד אמריקאי: סידור דו-לשוני, תפילות מסוימות ודרשה באנגלית. הרגשנו שזה יפה אבל לא שלנו. למחרת הלכתי למנחה ב"שירה חדשה", מניין שוויוני עד כמה שהאורתודוקסיה מתירה. בירושלים תמיד נעים ללכת למנחה: ההמון של מוסף כבר הלך, וזה של נעילה טרם הגיע. אין סיכוי שאתה יושב למישהו במקום. עקב מיעוט מתפללים נמצאתי כהן יחיד ונקראתי לעלות לתורה. כמובן שעליתי כדוס ותיק שכבר אי אפשר להפתיע אותו. יעמוד "יוחאי מנחם בן דוד אברהם הכהן". אמא! אמא! נזף בי הגבאי. יוחאי מנחם בן נורית ודוד אברהם. אני מחייך. אורחת חדשה בבית הכנסת. איפה היית עד היום? ככה טוב. הרבה יותר טוב. לא הכול אתה יודע, ובית כנסת עוד יכול להפתיע אותך לטובה. אני נשאר לשמוע אישה קוראת על אלוהים שמושך את נביאו באוזניים מגיברלטר לעיראק בשביל להציל עשרים אלף גויים.

איך שהגעתי למדיסון בגפי, הצביעו לי על בית הלל, מעבר לכביש של המלון בו התאכסנתי.  פיסת מידע שאולי תעניין סטודנט מישראל. אבל אני באתי לפה בשביל לצאת מהביצה, לחגוג את האוניברסליזם האקדמי כמו שרק עיר אוניברסיטה יודעת להציע, ואין לי עניין להחליף אותו בביצה יהודית אמריקאית. בערב ראש השנה אני כבר יותר בודד מגאה ואני מכתת את רגליי לבניין היחיד במדיסון שיש בו מאבטח. רביי אנדראה סטיינברגר מקבלת את פניי. אני מציג את עצמי כישראלי עם רקע אורתודוקסי, שמחפש משהו לא אורתודוקסי. היא מפנה אותי למניין הקונסרבטיבי, בו היא מאמינה יהיה לי יותר נח כישראלי. עוד לפני שלמדתי להכיר אותה, תשובתה הציבה אותה מבחינתי כאדם יוצא מגדר הרגיל. סטיינברגר היא רבה רפורמית. בעולם ממנו באתי בחינה של מי שעומד מולך והפנייתו לזרם שונה משלך (כרועה רוחני!) היא צעד פשוט בלתי נתפס. נסו לדמיין רב אורתודוקסי שמפנה מישהי למניין שוויוני כי שם יהיה לה יותר נח.

הלל ויסקונסין וקהילת "נר תמיד" השוויונית בשכונה בה נולדתי בשיקגו וביליתי בה לא מעט חופשות חשפו אותי ליהדות אחרת. בית כנסת יכולה להיות חוויה משפחתית. הליטורגיקה היהודית היא לא מועדון סגור לגברים. הדת היהודית יכולה להיות מחוברת לעולם, לנהל אתו דיאלוג, ולפעול לתיקונו. אני פוגש נשים בתפקידי רב, מובילות תפילה, עולות לתורה, קוראות, או סתם יושבות בקרב קהילתן עם כיפה מעוצבת ושל צבעוני מעוטר בפתילי ציצית. באיחור אפנתי של כמעט שלושים שנה אני מגלה שמה שהכרתי כ"סדר הקיים" מושתת על יסודות של עוול, חוסר שוויון וחוסר צדק. על מה שחוויתי מגיל אפס, ובגיל עשרים כבר הספקתי לזרוק לעזאזל, דתייה מודרנית ישראלית יכולה רק לחלום, ובעיקר צריכה להלחם בלי שום הבטחה שהיא תנצח. לא הפכתי קונסרבטיבי או רפורמי. מרבית חבריי הקהילות האלו הם אנשים דתיים מאוד. אבל הם מאמינים באלוהים שאני יכול לחיות אתו. הזרמים המתקדמים בארה"ב הראו לי שהנתק שלי הוא לא מהיהדות, אלא רק מהתאולוגיה הפוליטית הישראלית של הציונות הדתית. ויש שם המון מקום לאנשים כמוני. ובעצם גם לאנשים שהם ממש לא כמוני. מקום לכולם. מאז שחזרתי בשאלה אני עושה הכל לבדל את עצמי דווקא במחוזותיי ה"טבעיים". חולצה לא לבנה. אם לבנה אז רק עם ג'ינס, וכמובן כיפה קטנה שלא תשאיר מקום לספק- אני לא אחד מכם. והנה ארץ זרה, שפה אחרת, מבטא אמריקאי, תרבות שונה ודווקא פה אני מרגיש שייך. אולי יותר מהכול אני יודע שהייתי צריך את המסע הזה מעבר לים בשביל להשתחרר כליל ממכוות האש של הטוטליות האורתודוקסית. אין אמת דתית קשיחה, אין דרך אחת, ואין שום בעיה עם הגדרה אישית של מערכת היחסים עם היהדות. להפך. כך בדיוק זה צריך להיות. ביום הכיפורים הבא אנחנו יחד, נוסעים באוטובוס לבית הכנסת בערב, ובבוקר אחרי התפילה לוקחים את הילדים לראות תחרות מסורתית של חתירה בתוך דלעות ענק באגם. דרך ויסקונסינאית טיפוסית לחגוג את הסתיו. יהדות שהיא חלק מהחיים. למה לא בעצם?

ועכשיו מה?

במבט ראשון אני חוזר לישראל עוד יותר מתוסבך ממה שהייתי קודם. החוויה האמריקאית גרמה לזה שאני לא יכול להיכנס לבית כנסת לא שוויוני בלי לקבל עוויתות קשות בשריר הפמיניסטי. אני כבר לא יכול לקבל את בית הכנסת של ילדותי כמקום שמבטא עבורי את המסורת היהודית במסגרת עולם הערכים שלי.  במושב בו התיישבנו יש בית כנסת שטרם באו רגליי בשעריו. אני לא יכול "לנסות להתחבר" שזוגתי לא מוזמנת. בשנה שעברה החלטנו לעשות לימוד פתוח בגינה בזמן התפילה. לכל מי שרוצה להתייחס ליום כיפור ולא מוצא את מקומו בתפילה. לשמחתנו הגיעו הרבה אנשים, ורבים אחרים הצרו על הצורך לבחור. אחרי שנגמר (אירוח של 25 מבוגרים וילדים רבים בלי כלי אחד לשטוף!) הדלקתי לעצמי סיגריה. וזה בכלל לא היה מוזר.

בראש השנה אני שוב באפרת, מתזז את הילדים בין העזרות, מנסה לא להתעצבן, עדיין נהנה מהתפילה של אבא. עמוק בלב אני יודע שאני יכול ללמוד יידיש, לחלום על מסע שורשים באיראן, או להתעמק עד מחר בהוכחה עד כמה הציונות, המזרחי וגוש אמונים הם מפעלים מדומיינים, נטולי עומק היסטורי או תלושים- אלו שורשיי ואין בלתם. אני יודע שמי שאני היום מתחיל בבית הכנסת באפרת, בצל טליתו של אבא. ואולי בגלל זה הגילוי של הפמיניזם הדתי הוא כל כך מפעים בעיני. אולי בגלל זה אני מוצא את עצמי מבלה שעות בקבוצת הפייסבוק של "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור" ומרגיש בבית בין הנשים האלו (חלקן מתנחלות, חלקן ימניות, רובן הגדול מאוד אורתודוקסיות) יותר משהרגשתי אי פעם בכל קבוצה של השמאל הרדיקלי. כי שם אני לומד שהתקווה והעתיד לא פסחו על כור מחצבתי. שיש שיח הולך ומתגבר גם במקום בו גדלתי שלא עומד בסתירה מוחלטת לעולמי הערכי. שהמגמה הזו היא לא רק אמריקאית, ולא רק מחוץ לאורתודוקסיה. ושבניגוד למרבית המאבקים הצודקים שאני שותף להם היא גם תנצח.

 לפעמים אני מקנא באלו שיש להם אלוהים, ומקנא באלו שאף פעם לא היה להם. באלו שיכולים למצוא את עצמם בבית כנסת, ובאלו שיכולים לפתור את כל העניין בנחרת בוז קולנית. במי שיכול להביט בשורשיו בהשלמה. ובעצם אני יודע שלא יכולתי אחרת, שהמסע הזהותי הזה ימשיך ללוות אותי, ולהיות חלק מעניין (לי לפחות) ממי שאני. ואפילו כתובת מסודרת לומר תודה אין לי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 15 תגובות

פוסטליי: רשמים של שואן מקצה העולם

1. בחזרה לארץ החלומות
אני לא יודע איך זה קרה לי, אבל איכשהו הפכתי לאחד המנוולים האלו שנוסעים לחו״ל במסגרת עיסוקם. הפעם אני בדרך ללוס אנג׳לס, חוזר לאמריקה לראשונה מאז שגרתי פה. שני מוזאונים מכובדים לזכר השואה מעטרים את עיר המלאכים, והעובדה שקיבלתי מלגה לכנס של לימודי ישראל ב-UCLA מאפשרת לי לסמן וי גם על הפינה הזו של העולם. עד כה המחקר מתנהל לפי המתודה הדקדקנית לפיה אני חוקר מקומות שאני מגיע אליהם בכל מקרה. כך שאם אתם שומעים על כנס מעניין ביוסטון, דאלאס, לונדון או פריס אל תשכחו להודיע לי. לוס אנג׳לס היא ללא ספק המקום הכי מערבי והכי רחוק שהגעתי אליו עד היום. מסע שהתחיל במסיבת הסיום בגן של דבר1 בקלחים, המשיך בהקפצה ברכב, שתי רכבות, שני מטוסים ואוטובוס הביא אותי ליעד תוך שלושים שעות.  כשאומרים באמריקאית ״רחוק״, מתכוונים למשהו שאין לו תרגום בעברית ישראלית. את החרדה מפני הלא נודע אני מטביע בדימויים. הוליווד, דיסנילנד, מג׳יק ג׳ונסון. רד הוט צ׳ילי פפרס, הביטלס מנסים להתארגן בבלו ג׳יי וואי, ישראלים שנוסעים להצליח בגדול. מבעוד מועד אני צופה בפעם הארבע מאות ב״ביג לבאוסקי״ ומקפיד שיהיה לי בטאבלט את כל המוסיקה של הדורז.
״תשכור רכב ותסע לסן פרנסיסקו״. גדולה מדי. משעממת. יקרה. חסרת אופי. אתה חייב רכב כי אין תחבורה ציבורית. הרשמים של האנשים שהיו פה לא בישרו טובות. לאף אחד מהם לא היה את הניצוץ המאוהב בעיניים שניתן למצוא אצל אנשים שמספרים על ניו יורק, לונדון או ברלין. בדרך המסך של הסרטים לא עובד, אז אני מחלק את הזמן בין שינה, קריאה בספר הטיסה האולטימטיבי ״נוטות החסד״, ומוסיקה. למעשה חרופ טוב, קריאה והאזנה חסרת מעש הם שלושת הדברים שהכי חסרים לי בחיי היום יום, כך שהנסיעה הזו מוכיחה את עצמה עוד לפני שנחתתי בפילדלפיה. משם והלאה אני נותן לקולו של ג׳ים מוריסון ולקלידים של ריי מנזרק שהצטרף אליו ממש לאחרונה להכתיב לי את מצב הרוח. זה קצת עוזר להשכיח את העובדה העגומה שבארה״ב טיסה פנימית נחשבת סוג של אוטובוס, והם לא רואים צורך לספק תזונה כלשהי לציבור המעופפים גם אם מדובר בשש שעות טיסה.
יש לי יומיים וחצי עם עצמי. בהם כמובן שאני אחרוש את העיר, אקרא, אנוח, אתקדם בטירוף בפרויקט שמממן אותי, ואכתוב את שני הפוסטים המזורגגים שמתבלים לי בראש כבר חודשיים לטובת חמשת קוראי פרייהייט הנאמנים שהוזנחו מאוד לאחרונה. בצעירותי נהגתי לחשוב שכל מה שאני צריך זה חדר, דיסקים, ספרים גיטרה ומחברת. עם השנים הבנתי שעם כל הכבוד למחשבותיי המופלאות ואישיותי החד פעמית, כמעט כל מה שמרכיב אותם נוצר מהקשרים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים שנוצרו מאינטראקציה עם סביבה חיצונית. כששואלים בכתבות סופשבוע ידוענים למיניהם מה הם היו לוקחים איתם לאי בודד, הם תמיד יציינו אובייקט תרבותי שאיתו הם יוכלו לחגוג את השקט. אני הייתי לוקח דיסק של נירוונה שיהיה לי עם מה לצרוח. כי בסופו של דבר האי המטפורי הזה כשמו כן הוא, בודד מאוד.
מן המפורסמות הן שאמריקה אחת לא באמת קיימת. אומרים שאת הדימוי שלה יצרו, ארזו יפה ושיווקו ממש פה לידי בשכונת העץ הקדוש. אז נכון שלוס אנג׳לס היא לא ממש ויסקונסין, אבל יש דברים דומים מאוד. הדולר אותו דולר והוא קונה באותם קניונים  באותן רשתות, אזורי הקמפוס דומים, ואתה מבין באותה אנגלית קודים תרבותיים מוכרים. אני מוצא את עצמי משתלב במהירות, ונזכר בתחושה (שבהתחלה היה בה משהו מבעית) שאני יכול להסתדר בכל מקום, לפחות באמריקה. אני לא מכאן, אבל לא ממש זר כמאמר א. בנאי.
מזג האוויר באל.איי מדהים. הטופוגרפיה שלה מרהיבה. הרים אימתניים שסוגרים מישור גדול על החוף מצידם האחד ואת המדבר האינסופי מהעבר השני. הדבר הכי בולט זה הגודל. בניה נמוכה באבן. שדרות דקלים שנמשכות את לאן שהעין משגת. מראה כללי שמזכיר לפעמים תמונות מהוואנה או מדרום אמריקה, זכר לעובדה שזו הייתה קולוניה ספרדית שעד לא מאוד מזמן הייתה חלק ממקסיקו. בניגוד לשמועות התחבורה הציבורית קיימת, רק שצריך המון שיעורי בית בשביל להבין אותה, ובכל מקרה לוקח המון זמן לזוז מעט מאוד על מפת העיר. כשרגלי משכשכות במימי האוקינוס, קשה לי להמנע מהמחשבה הקיטשית שזה הים הכי גדול בעולם, ושאני, ילדה יפנית, גבר טייואני וזקנה מאיי שלמה טובלים עכשיו באותה שלולית ממש. מכיוון שאל.איי עצומה ומפוזרת, קשה להשוות אותה לערים אחרות עם מרכז שהוא לב העניינים המעניק חוויה אורבנית חזקה. כזה שנותן לבלוגרים שאפתנים את האפשרות להסתובב בו ארבע שעות במצב רוח תצפיתני ולחזור עמוסי תובנות כאילו הם יודעים משהו. אחרי שבוע אני לא יכול להגיד כלום על מה זו אל.איי, מה שכמובן לא מנע ממני לחפור על זה בכל זאת.
2. לאחר השואה התאזר בסובלנות!
בשישי בבוקר אני יוצא לעבודה, וחתמתי הראשונה היא מוזיאון הסובלנות-בית השואה, הפרויקט המפורסם של מרכז שמעון ויזינטל. פתיחתו ב-1993 סימלה יחד עם פתיחת מוזיאון השואה הפדראלי בוושינגטון ויציאתו לאקרנים של הסרט ״רשימת שינדלר״ את שנת השואה האמריקאית. בעוד בישראל מייללים על ״אמריקניזציה״, כשהאמריקאים רוצים להגיד שהעסק יוצא מפרופורציה מדברים על ״דיסנילנדיזציה״. הדוגמא המובהקת היא מרכז ויזינטל, שאכן עוצב על ידי טובי המוחות היהודיים של תעשיית הסרטים המקומית.
בצד צפיות גבוהות ומידע מוקדם ממאמרים שקראתי, מוזיאון הסובלנות עשה הכל בשביל לאבד אותי עוד לפני שנכנסתי. מעטים הם מוזאוני השואה שלוקחים דמי כניסה. 8 שקלים במרתף השואה בירושלים. 6 דולר בדטרויט, 8 בשיקגו. 15 דולר, מחיר כניסה שמתאים למוזיאון אומנות מהשורה הראשונה, זו התפרעות חסרת רסן. במרבית מוזאוני השואה בעולם אסור לצלם. בחלק חוקרים מקבלים אישור מיוחד, או לפחות גישה מוגבלת לאיזורים מסויימים. כאן לא נתנו לי אפילו לצלם את דלפק הקבלה. יש משהו מאוד מלחיץ בחומר מחקרי ראשוני שמבוסס על חוויה חד פעמית, שאת כל המימד הוויזואלי שלה תאלץ לשמור בזיכרון.
התצוגה עצמה בנויה על הקונספט השנוא עלי מאוד של קהל שבוי. (בארץ ניתן למצוא את זה במוזיאון הפלמ״ח, מוזיאון בגין ומוזיאון הרצל. זה מאוד פופולרי ונחשב משהו שמחבר צעירים למורשת או משהו בסגנון). עבור חוקר שאמור להתעמק בתצוגה מדובר בלא פחות מסיוט. אתה מוכרח להכריע מהר בין תיעוד הפרטים, הנרטיב והחוויה החושית. מוכרחים להתנהל בקבוצות כשכל פעם רק תחנה אחת של תצוגה מופעלת. קצב ההתקדמות מוכתב לחלוטין ואין אפשרות לחרוג או להתעכב. בעצם מדובר בסרט דוקו חווייתי, כאשר יחד עם בובות שכאילו מייצגות את האנשים שמתלבטים איך לבנות מוזיאון אנו נחשפים לצבעים, קולות סיפורים וסרטים מהשואה. הכל מלווה באדם ששואל שאלות בקול המום לגמרי, ואחד מלומד יותר שמסביר לו. אבל למה הם בחרו בהיטלר?? למה דווקא יהודים?! איך זה יכול לעבוד??? לא יאמן!!! ומה עם הכנסיה?! והעולם לא עשה שום דבר??? למה לא ברחו?? איך הלכו כצאן לטבח? מניפולציה רגשית זה כלי שכל מוזיאון משתמש בו והרבה. אף פעם לא ראיתי את זה כל כך חשוף כמו במוזיאון הסובלנות. בסוף מצויין ש״חלק״ מהניצולים היגרו לאמריקה, ״אבל הרוב רצה להגיע לג׳ואיש הומלנד, שעליה הוא נאלץ להמשיך להלחם״. מישהו כנראה הרגיש שבא לי הביתה.
חצייה השני של תצוגת הקבע הוא התערוכה האינטראקטיבית ״human lights", שבה שלל שטיקים של שיתוף המבקר מלמדים אותו על כוחן ההרסני של מילים ועל כך שגזענות ושנאה זה רע מאוד. בסוף הדרך הוא סובלני כלפיי שחורים, היספנים ולהט״ב. חלק לא מבוטל מוקדש לשנאה איסלאמית ולטרור. באחד הסרטונים נראית נערה פלסטינית כשהיא צועקת שצריך להרוג את כל היהודים. אל תתאמצו מדי לחפש התייחסות לאלמנטים מסויימים של חוסר סובלנות או שנאה ביחס הישראלי לפלסטינים. גם ציון, ולו מינימלי, של איסלמופוביה, השנאה המורכבת אך גם הרלוונטית ביותר במערב כיום, לא מופיע כאן. אני בטוח שאמריקאי-מוסלמי שמגיע לכאן עם הכיתה שלו מיד מפנים את המסר, שב בו מדרכו הרעה, ורץ לכנסייה הסמוכה בכדי להתנצר ולתרום לקרן לידידות. כשכך נראית השואה, וכך נראית הסובלנות, עוד אפשר לצאת מכאן עם מסקנה שאולי גזענות וג׳נוסייד הם לא כל כך גרועים כמו שעושים מהם. אז אם אתם באל.איי ומרגישים שאתם חייבים דיסנילנד, תלכו לזה של מיקי מאוס. עם קפטן הוק, ג׳פאר ואמא של סינדרלה הרבה יותר קל לנהל שיפוט מוסרי של טוב ורע.
3. חווייה מתקנת ולקח ציוני הגון לקינוח
למחרת היום אני בדרכי למוזיאון השואה של לוס אנג׳לס. מרכז ניצולים ותיק של הקהילה המקומית שכמו כולם לעת זיקנה הקים מוזיאון רציני, שנחשב לאחד המרכזים החשובים בארה״ב. המוזיאון צנוע וקטן באופן מפתיע וניתן להקיף אותו בביקור של שעה וחצי. במוזיאולוגיית השואה המודרנית מדובר בהישג כמעט בלתי נתפס. בהשראת המוזיאון בוושינגטון, כמעט כל מוזיאון שהוקם משנות התשעים והלאה, ובראשם יד ושם, מאופיין בעומס אדיר שיוצר במכוון תחושה שהשואה היא משהו עצום, על אנושי, גדול בהרבה מתפיסתו האנושית של המבקר. חוץ מזה המוזיאון מכיל כמה בחירות נרטיביות ועיצוביות מעניינות ומקוריות שגם זה לא דבר של מה בכך, שכן גם פה מודל וושינגטון הציב סטנדרטים שכמעט ולא חורגים מהם.
מיותר לציין שהסופרלטיבים שאני מרעיף כאן נובעים קודם כל מזה שהמוזיאון בחינם, שנתנו לי אישור לצלם, ושוויתרו לי על הכסף שהם בדרך כלל גובים ממי שרוצה לצלם כי אני חוקר עצמאי תפרן שביקש יפה. לכאן אני מאוד ממליץ לכם לבוא. בעיקר בגלל שהעיסוק שלי בפירוק גורם לנתק רגשי מוחלט (ונוטות החסד מוכיח לי לשמחתי שאני לא אדיש לשואה אלא רק למוזאונים שלה). אחד הדברים הכי חשובים שאני לא יכול לבדוק זה מה מוזיאון שואה עושה ל״אדם הסביר״ שמגיע אליו בשביל לראות את השואה. אז בואו ותספרו לי איך היה.
גם כאן הסיום מעורר מחשבה. כמובן שבסוף הניצולים עולים לישראל. בכל המוזיאונים האמריקאים בסוף הניצולים עולים לישראל. אבל בדרך כלל יש דואליות או איזון בין עליה להגירה לאמריקה, שכן בסופו של דבר השכנים שלך שהקימו את המוזיאון ועברו את השואה הם חלק קריטי בהצדקה לקיום שלו כאן בדטרויט, בשיקגו או בניו יורק. בלוס אנג׳לס, דווקא מוסד ניצולים מובהק, אין על זה אפילו מילה. בכל המוזיאונים שיהודי ארה״ב בנו להנצחת השואה ניתן למצוא מסר ציוני, מפורש, גאה וחד משמעי הרבה יותר מאשר בכל מוזיאון ישראלי. המדהים הוא שהם נתפסים בישראל כאיום, תחרות מסוכנת או סטייה ועיוות של הנרטיב היחיד האפשרי.
ההתקדמות הציונית הלינארית במסלול הניצחון ההיסטורי לא מביאה אפילו רמז למנוחה, נחלה או ביטחון עצמי. הרעיון ההזוי הפך ליישוב שהפך למדינה, שהלכה וגדלה, התחזקה והתייצבה. כל הזרמים הדתיים ביהדות ארה״ב הצטרפו זה מכבר לתנועה הציונית, וארגונים שהתחילו כאנטי-ציונים כמו הליגה נגד השמצה (ADL) או הועידה היהודית האמריקאית (AJC) משמשים כארגוני HASBARA במשרה מלאה. יש הסכם עם ירדן ומצרים, והבטחה לנורמליזציה עם העולם הערבי כולו אם נעניק לערבים 22% משטחי פלסטינה המנדטורית, בכפוף למו״מ שיתכן ויסתכם בעוד פחות מכך. ככל שעובר הזמן ניצחונה של הציונות הולך ונהיה מובהק ומוחלט, ובמקביל מאמיניה הופכים למבוהלים, מאוימים וקיצוניים יותר בדרישות שלהם מהמציאות. בעצם יכול להיות שבצדק. עד עכשיו זה עבד להם לגמרי לא רע.
פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

כיכר המיואשים פינת פתח תקווה: בוא נדבר על שתיקה

את הבלוג הזה פתחתי לקראת סוף 2011. זה היה קשור ללחץ חיצוני: הרבה אנשים אמרו לי שאני צריך לכתוב, ואחת אף הגדילה לעשות ופתחה לי בלוג. אבל אנשים בכלל, ובטח אני, לא באמת עושים דברים בגלל לחץ חיצוני. כתבתי כי הרגשתי שאני רוצה לכתוב, שאני חייב לכתוב. באותם ימים חיינו בארה"ב, חשבתי המון על פוליטיקה, ודיברתי המון על פוליטיקה. התחושה הייתה שמשהו גדול באמת קורה בארצי הרחוקה, ושאני צריך למצוא דרכים למלא את החלל העצום של העובדה שאני לא שם. יש תחיה אמיתית של הפוליטי, האזרחי, לקיחת אחריות קולקטיבית. אני לא חבר במפלגה, לא פעיל חברתי ולא פעיל פוליטי. את ההיסטוריה שלי ושל נוכחות בהפגנות פוליטיות ניתן למנות בפחות מדקה תוך שימוש ביד אחת. אבל יש דבר אחד שאני עושה טוב, וזו יכולה להיות התרומה שלי בתחום שלי. עם כל הזלזול המוצדק ב"פעילי פייסבוק", קשה לומר שאין להם שום השפעה. בשורה התחתונה זה בדיוק מה שעשו שורה של מהפכנים גדולים לאורך ההיסטוריה. וולטר, משה הס, תיאודור הרצל, ואפילו קרל מרקס עצמו בעיקר ניתחו את המציאות כפי שהם רואים אותה והפיצו את דבריהם בכתב. במידה מסוימת דרכי ההפצה של "מהפכני הרשת" המודרניים כוללות אפשרויות שהאבות הרוחניים של הז'אנר יכלו רק לחלום עליהן. עם ההבנה וההצדקה המסוימת של מגבלותיי הברורות יצאתי לדרך תוך התחייבות לא רשמית לעצמי לכתוב לפחות פעם בחודש. ניתוח סטטיסטי מראה שפחות או יותר עמדתי בזה. לרוב דיברתי לקהל יחסית קבוע ומצומצם מאוד. פעמיים הצלחתי לפרוץ את המסגרת הקבועה ולהגיע ליותר אנשים, בעיקר הודות לאושיות רשת שהגיעו אליי דרך חברים משותפים והעבירו אותי לקהל רחב יותר. בחודש שקדם לבחירות יצאתי מכל פרופורציה ופרסמתי ארבע רשימות. ומאז אני שותק.   

יש כמובן את הסיבות הרגילות: הפרויקט המחקרי שאני משתתף בו, ההרצאה שצריך לכתוב, הדוקטורט, החופשים של הילדים, אבל אלו תמיד היו שם, ובצורה זו או אחרת גם תמיד יהיו. יש גם המון על מה לכתוב, ולפחות שלוש פעמים כבר נפתח קובץ וורד שהיה אמור להפוך לרשימה. הנקודה היא שגם ברמה הבין אישית, אני הרבה פחות מדבר על פוליטיקה, הלהט הפך לדכדוך, ואת ההבנה העמוקה והניתוח הכמעט אובססיבי של המציאות החליף בלבול וחוסר ביטחון. כנראה שכך נראה אותו "ייאוש" מפורסם ששמעתי עליו כל כך הרבה, והרגשתי אותו עד עכשיו כל כך מעט. בשורות הבאות אני אנסה להבין מה לעזאזל קרה לי. מה קרה פה בבחירות האחרונות שהפך בן לילה תקווה, תנופה, חדוות עשייה, ומוכנות למאבק לייאוש.

במובן הצר ניתן לדבר עד מחר על ההונאה של לפיד. הבטיח א' ועושה ב', שיקר לבוחריו וגנב את קולותיהם. בגרסא הזו של הסיפור יש הרבה מאוד תקווה: הציבור שהצביע לו אמור להתפכח ולהחזיר אותו למקום ממנו הוא בא. אני מאוד חושש שזה לא הסיפור ושיותר מדי משתנים שגורמים לנו לקוות לעתיד טוב יותר בהקשר של הממשלה החדשה בנויים על הנחה לניניסטית. בלניניזם אני מתכוון להערכה הפופולארית של לנין לפיה ההתדרדרות היא שלב הכרחי בדרך למהפכה (ירידה לצורך עליה יקראו לזה השבתאים והחסידים). יסלחו לי ידידי הקומוניסטים על הכפירה, אבל מדובר, במילים עדינות, בבולשיט משיחי נוצרי ורומנטי שאין לו שום אחיזה אמפירית או היסטורית מחייבת במציאות. זה נכון שלפעמים פרחים פורחים מן האפר, אבל לא תמיד אחרי ההתדרדרות תבוא עליה. אחריה יכולה באותה מידה לבוא התדרדרות נוספת ואחריה עוד אחת. יתכן שהפריחה שתבוא לא שווה את החורבן. המצב הגרוע יכול להפוך ל"סדר היציב" ואני משער שיש אפשרויות נוספות. יש פה הנחה, שהראדיקל העברי יחרד לדעת כמה היא הוליוודית במהותה, שלכל סיפור צריך להיות סוף טוב. שהטובים מנצחים, שיש צדק קוסמי של שכר ועונש, ושבסוף אחרי כל הקשיים הכל מסתדר. היסטורית זה רחוק מלהיות נכון. "אלוהים", "שר היסטוריה" או "גורל" בעלי שיפוט מוסרי קיימים רק בדמיונם של אלו שנשארו ומנסים ליצור היגיון ערכי בדיעבד. סיפור חורבנה הטוטאלי של יהדות אירופה במלחמת העולם השנייה כסיפור של ניצחון וגאולה, על ידי סיפורם האישי של הבודדים שבמקרה נשארו בחיים זו דוגמא מצוינת.

נתניהו אומנם נחלש בבחירות, אבל האלטרנטיבה לשיטה שלו קיבלה סתירה מצלצלת מהציבור. הגישה הפשטנית לפיה "הציבור מטומטם ומצביע נגד האינטרסים של עצמו" מתעלמת מהעובדה שסוציאליזם הוא קודם כל עמדה אידיאולוגית ספציפית ושנויה במחלוקת בלי קשר לכל פוליטיקת הזהויות הישראלית, רלוונטית ככל שתהיה. היא מבקשת חלוקה מחדש של הכח ופירוק של מנגנוני כח קיימים שחלקים גדולים מהציבור מזדהים איתם עמוקות. חלקים עצומים בציבור אמרו בקול בהיר מאוד שהם יצאו לרחובות ב-2011 על מנת לשפר את מעמדם במסגרת הסדר הקיים ולא על מנת לערער עליו. שאין להם עניין בשוויון אלא אמונה ביכולתם וזכותם להימנות על החזקים. ברמה הפרקטית הוכח שדיסאינפורמציה, שיסוי אוכלוסיות אחת בשנייה, הסחת דעת ושאר ספינים הם כלים יעילים. ערב הבחירות אמרו לנו שמצבנו מעולה, וכיום אותם אנשים מטיפים בהצלחה שמסיבת הטייקונים היא לא פחות מצעדי חירום בהולים והכרחיים. האיש שאמר שאי אפשר להמשיך כך הפך למוציא לפועל של אותה מדיניות בדיוק בסופה נשלם הרבה יותר בשביל הרבה פחות. מכיוון שלפיד הוא "מרכז, ציוני, יהודי" שמעורר הזדהות בקרב כל כך הרבה אנשים, שורה של רפורמות שביבי לעולם לא היה מעיז או מצליח להוציא לפועל בקואליציית ה"פשיסטים-קפיטליסטים-חרדים" הקודמת תעבור תוך הכרה של כל המרכז הציוני שאנחנו בכיוון הנכון: חיסול העבודה המאורגנת, הפרטת נכסי לאום, ואפילו חיזוק מעמדה של האורתודוכסיה היהודית כדת מדינה. הפעם לא כ"סחטנות של חרדים" אלא כ"סיפור הלאומי של כולנו". רוב הישראלים לא מסוגלים כרגע לראות בשביתת מחאה של יום אחד למען עובדים משהו שלא פוגע בהם ומכוון כלפיהם. המנטליות הציבורית הנוכחית רחוקה מאימוץ של מדיניות הכוללת גם ויתור על פריבילגיות הרבה יותר ממה שרצינו להאמין עד הבחירות. יש המון סיבות לאופטימיות, והמון דברים שעדיין תלויים בנו, אבל המונים, בעיקר במחנה בנט-לפיד, מסתכלים על המציאות בשביעות רצון תוך אמונה יוקדת ש"משהו חדש מתחיל".  

סך הכל שלוש הפגנות מעטרות את הביוגראפיה שלי. בראשונה בני עקיבא הסיעו אותנו לאחת מהפגנות ההמונים נגד אוסלו. שם הבנתי שזה בעיקר קרנבל של לראות את כל החברים. אחר כך הגעתי למחאה של מלחמת לבנון השנייה. שם הבנתי שאתה יכול למצוא את עצמך סטטיסט במזימה אפלה בלי שבכלל תהיה מודע לכך. בפעם השלשית הלכנו עם הילדים למחות בתוך הפרלמנט של ויסקונסין נגד הרפורמות של המושל. אנשים הגיעו מכל ארה"ב. היה מרגש. ברגע שנציגי האופוזיציה הפציעו בקומה השלישית והתחילו דואט עם ההמון שכל צד צועק בתורו "תודה לכם!" התחלנו לבכות. שם למדתי שמחאה דמוקרטית לא אלימה, מרגשת, סולידרית וסוחפת תיכשל כשאין לה רוב פרלמנטרי. במוצאי שבת הקרוב תהיה ההפגנה הרביעית שלי בסך הכל.

האמת הפוליטית שלי לא מכירה בייאוש. ברור לי שהדבר החשוב הוא להרים את הראש ולהמשיך הלאה, באמונה בצדקת דרכנו, במאבק בלתי מתפשר כי עוד יש במה להאבק, והכי חשוב יש עבור מה. הנקודה היא שלא באתי להרביץ תורה אלא לתאר תחושה בשיא הכנות, בלי הרואיות ובלי קתרזיס. כי מאז הבחירות אני בעיקר מרגיש בדידות איומה. אני לא מרגיש "נבגד" וגם לא ש"הציבור מטומטם". אני פשוט מרגיש קטן, חלש, וחסר אונים הרבה יותר ממה שחשבתי שאני. יכול להיות שזה לא הזמן הנכון. יכול להיות שכל הנסיבות הפנימיות שהביאו לכישלון של 2011 ישובו על עצמן. יתכן שיש דרכים אחרות. אני לא ארגנתי את ההפגנה הזו, אבל זה לא הזמן לצקצק למה לא. יכול להיות שכל מה שכתבתי עד כה הוא לא יותר מתחושה אישית והוכחה נוספת שהגיע הזמן שאני אלך לטיפול. זה כמובן נכון. מצד שני  אם נגעתי אפילו בקצותיה של מועקה שהיא לא רק פרטית, אני מאוד מקווה שתבואו להפגין איתי. הפעם אנחנו לא באים לנצח. כי כל מנגנוני הכח ובראשם התקשורת נגדנו, ובעיקר כי אנחנו לא רוב. הקרב הזה הוא על ניצחונות קטנים, על תשתית של מאבק, על איים של צדק מול תמונה כללית שכנראה תלך ותדרדר בלי קשר לכמות המפגינים שיבואו.  בניגוד לרבים מחבריי אני לא קורא ל"חשבון נפש בשמאל". מהסיבה הפשוטה שזה עיקר מה שהשמאל עושה. אז חד"ש קומוניסטים דוגמטיים שתומכים באסד, דעם משיחיים ומנותקים, מרצ אחוסלים, והעבודה ציוניים מדי ומפאיניקים. הכל נכון. רלוונטי. חשוב בשביל לחזור להפוך להיות אלטרנטיבה, אבל בים חשבון הנפש וההאשמות ההדדיות אני זקוק כמו אוויר לנשימה לסולידריות שתזכיר לי מה הופך את כולנו לשמאל. להזכר שאתם כאן, ואנחנו ביחד. לקבל כח לחזור להאבק ולפעול למען הטוב והנכון. אני צריך לראות אתכם איתי כדי להבין שאני לא לבד. שאני כח. שיהיה לנו כח לחזור לרוטינה הסיזיפית של העבודה החברתית והפוליטית. בעמותות, במגזר השלשי, בזכויות האדם, במאבק בכיבוש, בבניית איים של חברה דמוקרטית, צודקת, סולידרית וכן, גם בבלוגים ובפייסבוק. אחר כך אני מבטיח לחזור להתווכח אתכם על כל מה שחשוב ורלוונטי בתוך השמאל. כי נמאס לי להיות לבד. כי הגיע הזמן.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

יאללה לקלפי: רשימת בחירות אחרונה בהחלט

בעוד פחות מארבעים ושמונה שעות יגיעו הבחירות. אני לא יודע מה אתכם, אבל לפחות בשבילי מאז החיסול הממוקד שביצע נתניהו במחאה האזרחית של 2011 רוב התקוות שלי מנותבות לרגע הזה. תרגום חלקי, מוגבל וראשוני של סך התקוות המגוונות, הכוללות ולעיתים אף הסותרות שניסחנו בקיץ ההוא לכדיי שינוי המפה הפוליטית. את האני מאמין הבסיסי שלי על הבחירות, ניסחתי כבר ב"רשימת הצפרדעים" לפני כמה שבועות. ככל שעבר הזמן, יותר ויותר אנשים ביקשו ממני לחשוף את הראציונל שמאחורי הבחירה האישית שלי. אני אפתח בניסיון נואש להוציא את הרוח מהטרנד של מפלגות קטנות, אמשיך במטרה הכללית, ואסיים בבחירתי האישית.

קטן קטן אבל שטן: הפרצוף האמיתי של הצבעת המחאה שלכם

הפרק הזה מניח בצד את התפיסה שלי שלריאליות כניסה לכנסת יש תפקיד מכריע, ושחשוב להצביע למפלגות שיכנסו. הוא מבקש לפרק מבחינת תוכן ההצבעה בלבד את מבחר הטרנדים שמוזכרים כאופציית פיתוי לשמאלנים מיואשים. בהקשר הזה אני בוחר באופן מודע להניח למצביעי דעם לנפשם.

עם שלם: הרב אמסלם עושה רושם של איש נחמד, אבל כל הטרנד סביבו מסתכם ב"חרדי שחושב שצריך לגייס חרדים". אם בזה מסתכמת התודעה הפוליטית שלכם אתם בצרות צרורות. אמסלם הוא איש ימין מדיני, שהודיע שימליץ על נתניהו לראשות הממשלה. הוא מציע קפיטליזם עם חמלה, אורתודוכסיה עם חיוך ומיליטריזם עם גיוס חרדים. עבור חרדים בפועל ומצביעי ש"ס הוא ללא ספק בחירה של אמיצים. לשמאלנים זו סתם בחירה של מטומטמים.

ארץ חדשה: כמי שהתחיל את חייו כמתנחל דתי אני האחרון שאתנגד עקרונית לקבל חוזרים בתשובה. יתכן מאוד שכל העסק כנה ואמיתי, יתכן מאוד גם שלא. מדובר בפרויקט יקר מאוד. ארץ חדשה יכלה להנות מהילת המרטיר שמתעלמים ממנו, ושלושה שבועות לפני הבחירות, הזמן המושלם לכל הדעות, הוצפה בבת אחת בכל כלי התקשורת. יש לי תחושה חזקה מאוד שמישהו מריץ אותו, והוא לא בטוח פחות מסוכן מהאנשים שהוא חושף. קונספירטיבי? בודאי. בטוח שלא פחות ממנו. אני אישית מוכן לתת לו צ'אנס אמיתי להוכיח את עצמו. לפרגן לו מקום בפרלמנט במסגרת ההימור הזה נראה לי כמו הגזמה פראית.

עלה ירוק הרשימה הליברלית: תחת המסווה הטרנדי הוותיק של ג'וינטים לכולם, החבורה הזו מבקשת להכניס את התנועה האמריקאית החולה של הליברטאריאניזם לכנסת ישראל. תחת סיסמאות השוויון והחופש החרותנות מבקשת לגזול מאיתנו כל סוג של הגנה ממשלתית, ולאפשר לבעלי ההון להשתולל חופשי. "בקפיטליזם לכולם יש את החופש לישון מתחת לגשר", אמר מרקס, והתכוון בדיוק לחבר'ה האלו. יש רק שני סוגים של חרותנים בעולם: נאיבים ומיסטר ברנז. בעוד הצבעה לאמסלם זה סתם עוד מאותו הדבר, הצבעה ליניב מספקת סקרנות והצבעה לדעם תקווה, עלה ירוק היא סכנה. אסור לתת לאנשים האלו להיכנס לכנסת. הם "עצמה לישראל" חברתית-כלכלית.

אז מה כן?

הדבר החשוב באמת הוא להצביע לשמאל. יש הרבה דרכים להבין שמאל, והמון סוגיות שונות שלכל אחת מגיע הכבוד שלה, וזוכה לדגש משתנה במפלגות השונות. המסע להצלת ישראל צריך להיות משותף, מכיל, סולידארי. יש לי המון ביקורת על הדרך שכל אחת מהמפלגות מציעה. בשורה התחתונה מפלגת העבודה, מרצ, בל"ד ודעם (במידה ותיכנס, היא לא) הן בנות ברית אידיאולוגיות שאני לא רוצה לצאת למסע הזה בלעדיהן. כל הצבעה כזו מכבדת את בעליה, ודוחפת בדרכה לישראל טובה יותר. העובדה שעל סף הכניסה לכנסת בסקרים מציעות כל המפלגות הללו דמויות שיהפכו לפרלמנטרים מעולים שיעבדו בשבילנו צריכה לעודד מאוד. לשמאלן הישראלי אין מה להרגיש ייאוש, אולי להפך. עומדות בפניו מספר אופציות ראויות וטובות. לכו לקלפי, שימו את הפתק שלכם, ותפסיקו לבכות. אם אתם לא מסוגלים בכנות להאמין בבחירה של עצמכם אף אחד אחר לא יאמין לכם. הבחירות עוד לא התרחשו, הכל פתוח, ואנחנו צריכים לשאוף להפיל את נתניהו. גם אם זה לא יקרה, אופוזיציה חזקה, שמקיפה קרוב למחצית פרלמנט ומציעה אלטרנטיבה שלטונית בהירה ולוחמנית לשלטון היא נקודת מוצא עדיפה בהרבה ממה שיש לנו כרגע (18 מנדטים סך הכל לעבודה, מרצ חד"ש ובל"ד). נתניהו ייצא מהבחירות חבול אלקטוראלית אך בטוח בעצמו כמו שרק נשיא אמריקאי שנוי במחלוקת שנבחר לכהונה שנייה יכול. חבל שזה לא קרה לכתחילה, אבל אחרי הבחירות הניחו בבקשה בצד את הקמפיינים הנגטיבים, הלכלוכים האישיים וההתרכזות הטפלה בשאלה למה דווקא אני הדרך היחידה הראויה לשמאל הישראלי. אני מכבד מאוד כל אחת מהבחירות האלו, ומאחל למפלגות האלו, שותפות לדרך ולמחלוקת, הצלחה מכל הלב. אני מאוד אשמח לראות אותן גדלות משמעותית.

מחר חד"ש: שותפות יהודית-ערבית כצו השעה המצפוני שלי

לראשונה בחיי אני הולך להצביע בבחירות לחד"ש. זו לא הדרך הראויה היחידה, זוהי הדרך הכי נכונה בשבילי. גם היא רחוקה מלהיות מושלמת. על עצמי לספר ידעתי כמה זמן לקח לי להגיע לשם, וכמה זה תהליך שהוא גם נפשי-זהותי ולא רק אידיאולוגי-פוליטי. אני מבין באופן הכי עמוק אנשים שאומרים שהם פשוט לא מסוגלים לראות בחד"ש אופציה. מבחינתי הבחירות הן גם הזדמנות לדבר על פוליטיקה, לחדד עמדות וגם למקם את עצמך על ציר מסוים בסוגיות ייסוד. יש בהם דיאלקטיקה מאוד עדינה של ריאל-פוליטיק ואידיאולוגיה. למעשה מה שיטענו כלפיי מצביעי עבודה, הוא בדיוק אותו טיעון שאני מפנה כלפיי דעם או בל"ד. בשאלה של יחסיי מציאות-פנטזיה כל אחד קובע את הגבול שלו.

 אני מצביע לחד"ש כי אני איש שמאל שרואה בשמאל חבילה אחת. להעניק לפלסטיני בשטחים את הזכות לבחור ולעצב את גורלו. להעניק שוויון לכל אזרחיי המדינה ללא הבדלי דת, גזע, מוצא אתני או מגדר. שוויון הזדמנויות. סביבה ירוקה, חינוך ובריאות ציבוריים, שליטה ממלכתית בנכסיי טבע, ביטול העבודה הקבלנית ועידוד העבודה המאורגנת. צמצום פערי מרכז-פריפריה ועניים עשירים. כל השאיפות האלו באות אצלי מאותה תפיסת צדק ושוויון בסיסיים. אני יודע שחבריי הכנסת של חד"ש ילחמו עבורי, בהתאם לתפיסת עולמי וימשיכו לקדם קיימות, שוויון, סוציאליזם, וזכויות ולהתנגד לשלטון שיקדם בדיוק את ההיפך. לכל אלו ניתן להוסיף גם את הסיכוי להכניס לכנסת את נבילה אספניולי, מספר חמש ברשימה, פעילה פמיניסטית שאני מוכן להלחם עבור הסיכוי שהיא תילחם עבורי. יש מפלגות נוספות שמרימות את הדגלים האלו, אבל רק חד"ש עושה את זה במסגרת רשמית של שותפות ערבית-יהודית. לא על ידי ביטול ההבדלים והתרכזות במעמד בלבד, אלא מתוך הכרה שמדובר באוכלוסיות שונות, עם מטען פוליטי-זהותי שונה, וצרכים שונים, תוך ריבוי קולות ומגמות. כזו אני רוצה את השותפות שלי גם במחיר העובדה שלא פעם המגמה שבה אני תומך תהיה על התחתונה.

ההשוואה של ישראל לגרמניה היא כמעט ברירת המחדל של השמאלן המתוסכל, אלא שאני לא מבקש לדבר על הנאצים והשואה, אלא לקחת את ההשוואה הזו קצת אחורה בהיסטוריה, לתקופה הפורמטיבית של גרמניה המודרנית. במהלך המאה ה-19, החלו הנסיכיות והממלכות הגרמניות לדמיין את עצמם כאומה אחת. גם אצלם זה כלל התקוממות המונית, עם משמעויות מקומיות ובינלאומיות נגד הסדר הקיים שדוכאה ביד ברזל על ידי הכוחות השמרניים ב-1848. לכל אורך המאבק לאיחוד גרמניה תפסה "השאלה היהודית" מקום מרכזי מאוד בשיח הפנים גרמני. עבור החלק הליברלי והשמאלי זו בכלל לא הייתה שאלה האם הם אוהבים יהודים, או בכלל מכירים יהודים. סוגיית האמנציפציה וגבולות ההכלה של המיעוט הפכה לנייר הלקמוס שמבטא איזה סוג של גרמניה הולכת לקום. אזרחית והומניסטית או אתנית פולקיסטית. במידה מסוימת מצבם היה טוב בהרבה משלנו: המיעוט היהודי היה זערורי, והשותפות עם היהודים כאידיאולוגיה הקיפה את כל הכוחות האנטי-פולקיסטים במרכז ובשמאל. איש לא חשב שמקומו של השיח הזה הוא קיצוני או רדיקלי. לא ניתן כמעט למצוא שילוב של ערבים בחברת הרוב בישראל ברמה שמתקרבת לרמת ההשתלבות של יהודי גרמניה. אם שם זה נגמר כמו שזה נגמר יש לנו סיבות טובות לדאוג.

הדגל הערבי-יהודי איננו עוד דגל. הוא צו השעה. הוא נייר הלקמוס שלנו, וכרגע הוא נפסל על ידי מרבית הציבור כלא לגיטימי. אני יודע איפה אני צריך להיות ברגע הזה, ועם מי אני רוצה לצעוד כתף אל כתף למען עתיד משותף. אני גם יודע שאני צריך לוותר על כל מיני דברים למען השותפות הזו. הזהות שלי היא יהודית. היא כוללת גם את מקומה של היהדות כדת ותרבות. את היחס שלי לזרמים דתיים ורוחניים שונים. את הקשר שלי להיסטוריה של קהילות יהודיות בגולה, וליהדות התפוצות היום. כל זה לא אמור לעניין את מוחמד בראכה. אם ארצה או לא הציונות היא נקודת ההתייחסות שלי מבחינה זהותית, תרבותית והיסטורית. זה לא צריך לעניין את עפו אגברייה. אני מוכן להניח בצד חלק מהזהות שלי והמטרות שלי בשביל הסיכוי לבנות מדינה יחד עם חנא סווייד ונבילה אספניולי.

יש מפלגות שמייצגות טוב יותר את האינטרס הצר שלי. אני אישית, כיהודי, חילוני, בן מעמד ביניים עם קלפים טובים להצליח בארץ ובחו"ל, חלק מאליטה אינטלקטואלית-אקדמית, מסרב לראות בעצמי סקטור. אני מבקש ליצור סולידאריות עם אנשים שהם לא אני. עניים, מיעוטים, עובדי קבלן, נכים, טרנסג'נדרים, כולם. אני לא מוכן יותר להיות במקום שיגדיר לערבים מה הם צריכים להיות, ואני מבין שהציונות לא יכולה להיות המכנה המשותף. כשאני אומר "מעמדות נמוכים" זה כולל גם חרדים. שאני אומר זכויות עובדים זה כולל גם תושבי התנחלויות. חשוב לי להלחם במדיניות ולא באנשים. שילוב נכון של חרדים בחברה ופינוי יהודה ושומרון שניהם פרויקטים כלכליים יקרים הרבה יותר מתקציב ההתנחלויות והישיבות. הגיע הזמן להפנים שפינוי התנחלויות והפרדת דת ומדינה צריכים להיות מנוסחים  בשפה ערכית-מוסרית ולא כפופוליזם כלכלי. שאני חושב על מנהל מקרקעי ישראל זה לא רק כמה קרקעות הוא מפשיר, באיזה מחיר הוא מוכר אותן ולמי, ואיך זה משפיע על הסיכוי שלי לרכוש בית משלי. זו גם העובדה שהוא גוף שנוצר במטרה לשמור את הקרקעות בידיים יהודיות ולמנוע אותן מערבים. בשביל ליצור כאן עתיד טוב יותר אני מוכרח לצמצם את עצמי. להיות מוכן להקשיב. לשכנע ולהשתכנע.

יש המון דברים בחד"ש שלא נוחים לי. אני לא בטוח שאני מגדיר את עצמי "קומוניסט". גם אם כן, לנין וטרוצקי לא היו האבות הראשונים שהייתי בוחר. הייתי רוצה לראות יותר יהודים. הייתי רוצה לראות נשים במקום יותר גבוה. הייתי שמח שמזכירות מק"י תהיה פתוחה יותר, ושבצד תראבוט אוכל למצוא על הפתק שלהם בבחירות הבאות גם את דעם. בחלק מהמקרים אני תומך בהלאמה. באחרים יש פתרונות ביניים שהם לא הפרטה מופקרת שיותר לרוחי. אני לא מתכוון לעמוד בצד ולצקצק. השותפות הזו היא התקווה למחר טוב יותר. שם אני צריך להיות. אני היהודי של חד"ש. אני מתכוון להביא את כל מה שיש בי ולקבל את כל מה שהוא לא אני בשביל לבנות בצורה הכי אמיתית, קשה, סיזיפית ועמוקה מדינה ראויה לגדל בה את ילדיי. אני קורא לכולכם להצטרף אליי ולהפוך את החזון הזה למרכזי ולגיטימי. חזון שיכול להגדיר מחדש את ישראל. גם אם מילותיו שנויות במחלוקת, אני מאוד שמח שלהמנון שלנו קוראים "התקווה". תקווה למחר חד"ש.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

מי אכל את הצפרדע שלי? מכתב לידיד שמאלני/ איציק פישר (פוסט אורח)

יום חג למשפחת פרייהייט עם פוסט אורח ראשון. איציק פישר שלח לי אותו כתגובה פרטית עם הרהורי פרסום, והסכים להצעתי לפרסם אותו כאן. מבחינתי זו הוכחה שאני לא רק פונה לימין אלא מוכן אף להעניק לו במה, וגם תירוץ בשביל לסגור מבחינתי את המתקפה על בנט כאפילוג לדברים של איציק.  אולי כשיבואו חובביי שירת נימולר לקחת גם אותי, הדבר יעמוד לזכותי

                                                                                ***

אני כותב את הרשימה הזאת מכמה סיבות: הראשונה שבהם היא כתגובה למספר פוסטים של יוחאי (בפרייהייט), השנייה היא לנסות לסכם את המחשבות שלי לקראת הבחירות (ולהפסיק לחזור על תגובות שאני מפזר מדי פעם ברשת החברתית) וגם בשביל עצמי, כדי להיות שלם עם הבחירה שאני מתכוון לקחת.

אני הולך להצביע בבחירות הקרובות לבית היהודי, וכן, זה יהיה בעיקר בגלל נפתלי בנט.

 אני לא מסכים עם בנט בהרבה דברים. תכנית "ההרגעה" שלו מבחינתי אינה ריאלית, הדעות המדיניות שלו – שלילה של מדינה פלסטינית – קשות ונחרצות מדי, ברשימה שלו יש מספר דמויות שאני בספק אם אני רוצה שייצגו אותי ובתחומים והחלטות אחרות אני יותר נוטה לצד הליברלי ממנו. אבל כמו שיוחאי כתב בפוסט קודם – אני מתכוון לבלוע את הצפרדע ולהצביע לסופרסטאר.

סופרסטאר זו לא קללה, להפך. הציונות הדתית (כשאני כולל בתוכה שלל אנשים מסורתיים וימנים ברמה כזאת או אחרת) נמצאת אלקטורלית כבר שנים במקום הרבה יותר נמוך מהפוטנציאל שלה. דווקא בתקופה שהציונות הדתית מגבירה את ההשפעה שלה בצבא, באזרחות ואפילו בתקשורת, בכנסת היא מגרדת בקושי חמישה-שישה מנדטים, כשמערכת בחירות אחר מערכת בחירות חוסר היכולת שלה לאחד שורות וההנהגה שהזדקנה הפכה את מפלגות הציונות הדתית (ובעיקר את המפד"ל) לשריד ארכאי ומיושן, לגוף סקטוריאלי בלי יכולת השפעה ממשיות. ואז הגיע בנט.

אתה צריך להבין, בניגוד לדמויות אחרות, גם במפלגה עצמה – כמו למשל אפי איתם שהוצנח לתפקיד מלמעלה וגם הוכרז כסופרסטאר, בנט עבד קשה כדי להגיע לטייטל הזה. בעזרת אורי אורבך הוא הוביל מהלך של הוספת פריימריז לתנועה, עשה עבודת שטח אמיתית, חרש את הארץ בחוגי בית, מפגשים ושיחות והצליח לעשות מהפכה של ממש בציבור מנומנם – ולראייה, כמות המתפקדים לבית היהודי הגיעה כמעט לכמות המתפקדים של העבודה (ובלי קבלני קולות וארגזים). נקודת חוזק אחרת היא התמקדות בדור הצעיר (שיחות במכינות קדם צבאיות, למשל) שהביאה לו פעילים רבים ומלמדת גם על השקעה לטווחים ארוכים יותר. לאיחוד שהצליח לעשות היה אפקט משמעותי לציבור שרגיל לראות התפרקות של-הרגע-האחרון במשא ומתן בין המפלגות, והשמחה על כך שהגורמים השליליים יותר הוצאו מהמהלך היתה גדולה (לפחות אצלי ואצל חבריי היותר ליברליים).

המהפכה הזאת הורגשה היטב ברחוב הדתי-לאומי. כאחד שבדרך כלל מתעניין בפוליטיקה ואקטואליה יותר מהסביבה שלו הופתעתי לשמוע חברים ומשפחה מסביבי שבעבר לא שמעתי בדל של התעניינות מצידם במשחק הפוליטי שפתאום התפקדו למפלגה, כדי לחזק את בנט. פופולריות זה לא דבר רע ובנט הגיע לנקודה הנוכחית בשורה של צעדים נכונים, ולא בגלל פרצופו היפה, בלוריתו המטופחת או קריירה טלוויזיונית מזהירה.

כדי להבין מה מושך כל כך באיחוד השורות ובפופולריות, חברי משמאל, בוא נסתכל רגע על מרצ. גם מרצ וגם הבית היהודי הן מפלגות קטנות בעלות שלושה מנדטים, אידיאולוגיות מאוד ועם עבר מפואר של כ-12 מנדטים. נניח רגע ובמקום הדשדוש ליד אחוז החסימה היה מגיע מנהיג צעיר ומבטיח (או מנהיגה?), עם ברק בעיניים ועבודת שטח מדהימה, מצליח לאחד שורות עם מפלגות שמאל אחרות, מעורר את השמאל בארץ ואפילו קופץ בסקרים. נניח גם שאתה מסכים איתו בהרבה סעיפים, אך לא עם כולם. האם לא מדובר בצפרדע ראויה לבליעה?

איחוד השורות במהלך כזה הוא קריטי. הבית היהודי לא היה מגיע בסקרים לאן שהגיע אם המגזר הקטנצ'יק (כמו השמאל הכבד) היה מפולג ומשוסע, עם מפלגות שונות שמתעסקות כל אחת מהן בניואנס אחר של אותו הרעיון. רק אחרי שהאיחוד קרה, ולמרות המחיר שנלווה אליו ("בנט זה אח, איילת זה אחות ואורית זאת הדודה שאף פעם לא מדברים עליה בקול") יכלה המפלגה להרים את הראש ולהסתכל גם מחוץ למסגרת שלה, ולמשוך מצביעים צפים שלא שייכים לגרעין הקשה.

(פחות רלוונטי אולי לקורא משמאל, אבל לאיחוד הזה בעיניי יש בונוס אחד נוסף, מגזרי – מי שמוביל את המחנה הוא "משלנו", מהצד השפוי יותר, שברוב הדברים מייצג תפיסות מתקדמות ושהכיוון אליו הוא הולך ומוליך חיובי. איזשהו ניצחון של הצד הליברלי במאבק הפנים-מגזרי, שהעלייה בסקרים נותנת לו תוקף ואולי גם תבשר על איזשהו מפנה לעתיד במאבק שבין המודרנים לחרד"לים.)

 נכנס לפרטים.

תכנית ההרגעה היא לא כוס התה שלי. הסרטון עשוי בצורה פשטנית מדי, וגם אם מעיינים בתכנית היא לא מספיק מפורטת ומראה על איזשהו מחקר מעמיק. הטענה שתהיה רשת כבישים שתחבר את כל שטחי A ו-B ותבטיח מעבר חופשי לפלסטינים בגדה נשמעת בלתי אפשרית כשמסתכלים במקביל לה במפה, ורואים את שלל האיים המבודדים שמהווים שטחי A ו-B. השטח הקטן שלהם לצד הבידוד והפיזור של השטחים מצביעים על כך שהסיכוי שתווצר שם אוטונומיה נורמלית ועצמאית היא לא הגיונית.

אז קודם כל, על אף ה"שמאלניות" שלי בנושא, אני איש ימין, וזה מתבטא בעיקר בפסימיות מזהירה לגבי משא ומתן. ימנים ליברליים כמוני מסתכלים על הסירוב הפלסטיני להצעות המפליגות של אולמרט, על הבחירה בחמאס למועצה המחוקקת והמצב ברצועת עזה של אחרי ההתנתקות ולא בטוחים שהתנאים בכלל הבשילו למשא ומתן שיביא לשינוי כולל באזור – מין פסימיות בסיסית ועמוקה שכנראה טבוע בכל מי שבצד הזה של המפה הפוליטית. שנית, גם אם התכנית של בנט כשלעצמה אינה טובה או ריאלית עצם ההצהרה של איש ימין בצורך לפתרון הסכסוך בשטחים באופן טריטוריאלי מבחינתי היא התקדמות לטובה, ואם התכנית תתכנס בסופו של דבר להחלת החוק הישראלי רק על "הגושים" בכלל טוב.

בתכלס, גם מהתבטאויות של בנט עצמו, ברור שלא מדובר בתכנית לביצוע מידי – ככה שלאלו שלא רואים פתרון כולל לסכסוך הישראלי-פלסטיני באופק אין את תחושת ההחמצה המדינית מרה, ובינינו, כשאני מסתכלים "מרכזה" – לא הליכוד ולא מפלגות המרכז באמת מחויבות לפתרון הסכסוך, רק למשא ומתן שיאפשר להם להראות חתירה והתקדמות, כשבעצם ברור לכולם שמדובר בריצה במקום.

 בנושאים חברתיים ודתיים שונים הייתי רוצה לראות פתיחות גדולה יותר. אפילו תחבורה ציבורית בשבת ורפורמה עמוקה בשירותי הדת (נניח, המודל הקהילתי של נאמני תורה ועבודה). בנט אמנם עוד ממש לא שם, אבל הוא בהחלט מהווה תנועה למקום הנכון. כל עוד אנחנו זוכרים שהוא עומד בראש תנועה מאוחדת שכוללת גם לא מעט חרד"לניקים, הגישה שלו מרשימה, אם זה בהצהרות הנחרצות שרבנים לא קובעים את עמדות המפלגה, ואם זה דיבורים על קידום יהדות ללא כפייה. אני לא רואה שום מנהיג דתי-לאומי אחר מהעבר (שוב, שקרא גם לחרד"לים) שלא היתה לו בעיה להעלות כלאחר יד קישור לשירת מתמודדת דתייה בתכנית ריאליטי, בלי לדאוג מתלונות על שירת נשים וחוסר צניעות.

הגישה הדתית הזו חשובה לדתיים הליברליים – אנחנו לא בעד הפרדת דת ומדינה אך כן בעד פתיחות דתית ושוויון זכויות – ומבחינתנו החיבור של הליכוד-חרדים וההדרה של הדתיים בשנים האחרונות מהרבנות ובתי הדין הרבניים בגלל חיבור זה הוא הגורם העיקרי להפיכתה של הרבנות למקדם העיקרי של הפרדת דת ומדינה, ואנחנו מקווים שמפלגה ציונית דתית חזקה תוכל לשנות גם את זה.

 מבחינה כלכלית אני נאלץ פשוט להסכים עם בנט. אני ממליץ על הראיון של בנט לדה מרקר, שם הוא מדבר על הצורך בהחלשת הריכוזיות, הורדת תקציב הביטחון (לשמוע איש ימין מדבר על זה.. תענוג) תיקון הזנחת המגזר הערבי (?!) ותמיכה בעסקים קטנים. לא לשווא החדירו בנו העיתונים שהפעם הבחירות הם על נושאים כלכליים-חברתיים, והאמונה שלי שבנט (במיוחד עם כח אלקטוראלי משמעותי) יוכל להשפיע על ממשלת נתניהו כשתקום בתחום הריכוזיות, החלשת הוועדים הגדולים וחלוקת משאבים שונה מכריעה את הכף.

 במובנים מסויימים מפלגת הבית היהודי ימנית פחות מהליכוד. הימין המתלהם, הצעקני, זה שמתמקד בפעולות הצהרתיות וייצוגיות שהליכוד וישראל ביתנו הציגו לאורך כל הקדנציה גרועות הרבה יותר מהימין האידיאולוגי הנוקשה של הבית היהודי. היכולת של בנט לומר דברים מורכבים יותר (כמו שהוא הציג למשל בפארסה מסביב להתבטאות על הסרבנות אצל ניסים משעל) כנה ואמיתית בעיני מכל הצעות החוק הלעומתיות של חברי הכנסת הניציים בליכוד. למעשה, ההתקפות המתוזמנות על בנט (בהתחלה זה היה הסירוב ו"קריעת המסכה" לכאורה שהופיע פתע במקביל בפיהם של אנשי תקשורת, אחר כך הפינוי של המאחז עוז ציון שנקשר לבנט יחד עם הרב דב ליאור, ולאחר מכן ניסיונות ההתמקדות בשאר הרשימה והצגתה כקיצונית, לרוב עם האשמות מוגזמות או סתם לא-נכונות) רק מאשררות את הבחירה שלי בו.

אם כבר השוויתי קודם למרצ, עוד השוואה למפלגות השמאל. אהבתי לראות איך במפלגה שעד לא מזמן היתה גברית ולבנה (כמקבילתה השמאלנית) פתאום הוסיפו שריון מקום ריאלי לנשים (שבכלל לא היה רלוונטי ברגע שאיילת שקד החילונית קטפה את המקום השני בפריימריז) ופה ושם הפציעו מועמדים מזרחיים, בלי שיצטרכו לנופף בהם כעלה תאנה, פשוט כתהליך טבעי שעבר על החברה הציונית-דתית בשנים האחרונות וכעת יש לו גם ייצוג ברשימה לכנסת.

 לסיכומו של עניין, בנט עושה רושם של אדם אמין, צעיר, חכם, שיכול להכיל מסרים מורכבים יותר ולא רק סיסמאות, והוא מוביל את המפלגה הותיקה והביתית שלי לכיוון מוביל ונכון. זה לא מושלם – אבל זו בחירה שאני אוכל לחיות איתה.

                                                                                ***

אפילוג: לסיכום העיסוק של בעל הבלוג ב"בית היהודי"

 ראשית אני חושב שאיציק מעלה נקודות מעניינות שכדאי לשמאלנים לשמוע, ולו לצרכיי "דע את האויב". אחרי שהקדשתי יותר מדי זמן מבחינתי למתקפה על בנט שאלו אותי "אבל מה אתה מתכוון שאני אצביע?". אני נוטה להסכים עם איציק שהצבעה לבית היהודי היא ערכית וטובה יותר מהצבעה לליכוד ביתנו. העובדה שאין לי אינטרס פוליטי ברור לאן הקולות האלו אמורים להיות מנותבים מחשידה אותי כביקורת עניינית. אין לי בעיה עקרונית עם הצבעה לבנט ברוח שאיציק מציע: תוך דיון פתוח ומושכל ביתרונות ובחסרונות, והבנה שזה כולל צפרדעים, הימורים וסכנות. אם פרקתם את האלמנט של הנהיה המשיחית ועדיין הגעתם לבנט, תפאדלו. כמו כן אני חושב שההשוואה להתפתחות היפותטית מקבילה בשמאל היא חומר למחשבה מהסוג המשובח ביותר.

 וחזרה לסיכום המתקפה: חלק ניכר מהביקורת על הבית היהודי ניתן לסכם במשפט "הבית היהודי הוא לא רק בנט ושקד". אז בוא נדבר על בנט ושקד. "ישראל שלי", פרויקט הדגל של השניים, הוא ארגון שנאה מקארתיסטי מהסוג הנחות ביותר. מדובר בארגון קש של מועצת יש"ע שמגדיר את הציונות, הישראליות, ומכאן גם את האנטי-ישראליות והפוסט-ציונות לפי ההגדרות המצמצמות ביותר של הימין הקיצוני (לקריאה נוספת ראו כאן וכאן). כל סוג של שיח ביקורתי, בחינה של פעולות צה"ל או תמיכה במשא ומתן ופתרון לסכסוך מוגדרים כעמדה לא לגיטימית שצריך לרדוף ולמגר. לפחות ארבעים אחוז מהציבור בישראל לא ימניים לפי הגדרה עצמית. לפי ההגדרה של "ישראל שלי" ל"שמאלנים" מדובר בהרבה יותר ממחצית הציבור בארץ (גם רק היהודי, פוי). מבחינת "ישראל שלי" אלו לא "יריבים אידאולוגיים" אלא אנשים שמחזיקים בעמדות מסוכנות שצריך לרדוף. אבל בלי שנאה כן? כשאנשים כמו בנט ושקד משיקים קמפיין מחוייך שקורא לי לחזור הביתה לחיבוק קבוצתי  (בשם פולק משותף ואחרי שבדקו ששירתי בקרבי ואני עושה מילואים) אין לי אלא לשלוח אותם לאלף עזאזל עם בעיטה הגונה בתחת.

 ונמשיך בגברת שקד. העובדה שהיא "חילונית" מנופפת בראש חוצות כאליבי של שבירת המגזריות, פתיחת השורות ומקום לכולנו. אז מעבר לעובדה הקריטית ששקד מחזיקה בדיוק באותן העמדות המדיניות של המפד"ל, היא גם מביעה הערצה גלויה לציונות הדתית כחברה עליונה מוסרית, מצהירה שהרב רונצקי הוא סמכות רוחנית עבורה, ונראית בכלליות כדוסית ממוצעת לפני החתונה. סביר להניח שלא נראה אותה באירועים המתקיימים בשבת, או מבלה עם משפחתה בשפת הים בארבע השנים הקרובות. העובדה שבד' אמותיה היא לא שומרת הלכה עוכלה על ידי המפד"ל רק לאחר מאבק. ההכלה של שקד לא דורשת מהדתיים שום הכרה או קבלה של ערכים "חילוניים" שמאתגרים את התפיסה העצמית של הדתי הממוצע. מאידך הרווח הפוליטי של הקיום שלה הוא עצום. היא נושאת את הטייטל "חילונית תל אביבית", שניהם סמלים מובהקים של האחר. זה לא היה עובד כל כך טוב אם היא הייתה "מסורתית מראשון לציון". זה גורם לדתיים לגרגר בהנאה על עצמם, להרגיש פתוחים ולשווק את עצמם ככאלו. עם גרסה חילונית של הציונות הדתית הם חיים אחלה. התפקיד של שקד בבית היהודי הוא בדיוק זה של החרדים מנטורי קרתא בהפגנות אנטישמיות. זה בדיוק כמו שאחמדינג'ד שומר בקנאות על הקהילה היהודית באיראן, וכמו שארגונים היפר-גזעניים בדרום ארצות הברית מאתרים ומוצאים תומכים שחורים לנפנף בהם. איילת שקד היא בנאדם אמתי. בניגוד ליריבי אני לא מאמין ב"שנאה עצמית" שכל מהותה החלטה חיצונית בשביל מישהו מה הוא אמור להיות. חילוניות היא גם הגדרה רחבה מאוד, שכוללת את שקד ואנשים נוספים כמוה. אבל לטעון דרכה שהבית היהודי הוא מקום לכולם? נו, באמת.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 10 תגובות

חרד"ל דיז'ון רעיל: תגובת חירום לרב אבינר

 היום רעשה וגעשה הרשת סביב רשימתו של הרב שלמה אבינר בדבר יופייה הפנימי של בת ישראל הטהורה. שאט הנפש הכללית הכילה גברים ונשים חילונים ודתיים. כמי שנחשף לחומרים של אבינר במשך שנים, אני חייב לציין שאין חדש תחת השמש, אלא שלא בכל יום דרשת פרשת השבוע של הליברל נעים ההליכות מגיעה לynet. חוקר הדתות המופלא תומר פרסיקו, מקפיד לפרסם בדף הפייסבוק שלו מפעם לפעם מהגיגיו של אבינר ברוח זו תחת הכותרת "הפואטיקה של ההלכה". אבינר הוא בעצם גירסא ישראלית לברנארד הקדוש מקלירבו (1153-1090 למניינם, מאדריכלי מסע הצלב השני והאב הרוחני של הנזורה הלוחמת): הוא מאמין שהמדינה היא פלטפורמה למימוש רעיונות רוחניים, מדבר במבטא צרפתי, ונטוע כל כולו בהוויה של ימי הביניים. לפני שנים אבינר נתן הרצאה בישיבה שלי, ולמעט העובדה שאף אחד לא זכר על מה הוא דיבר כולם הסכימו שהוא חמוד לאללה. ואולי זו הבעיה המרכזית עם אבינר. מתק שפתיים, דיבור שקט, נעים, במבטא חמוד. אכן, נעים ונחמד להיות בת ישראל כאשר הפיכתך לטאליבנית חסודה מלווה בכאלו סופרלטיבים ענוגים. אבינר אגב לא עוצר בנשים. קונטרס "טהרת הברית" פרי עטו, היווה אחד החומרים הקומיים הפופולריים בבית המדרש שלנו. זהו שו"ת נוצרי קלאסי, הכולל תיאורי גיהינום מפורטים, ומוקדש כולו למאבק באוננות בקרב נערים מתבגרים. למרות שאת רשימתי האחרונה הקדשתי לחבריי הימניים, אני מרגיש שעם הפלג החרד"לי של הציונות הדתית באמת אין לי הרבה שפה משותפת. אני לא מתכוון להציע ניתוח מפורט של התופעה, או של הסכנות הגלומות בה. אני כן מבקש לחשוף אלמנט מסוים של צביעות, ולשאול למה זה בכל זאת רלוונטי לאנשים שאני כן מסוגל לדבר אתם.

לא סוד הוא כי ערך ה"צניעות" מנופח בחברה החרד"לית מעבר לכל פרופורציה. החל מהחלת דיני לבוש מחמירים על ילדות קטנות, יצירתה של חברה נפרדת לחלוטין, וניסיון לשליטה מלאה במערכת החינוך הדתית מעל ראשם של הורים מתונים מדי. אלו הם האנשים שלא מסוגלים לשבת בחדר במידה ונשים משמיעות בו את קולן, ובאופן כללי מגדירים את מקומה הרצוי והטבעי של האישה הרחק מהמרחב הציבורי. אלא שההקפדה הזו על דיני צניעות היא מאוד סלקטיבית.

אחד מהבילויים החביבים על דתיי ארצנו היא הטבילה במעיינות. עבור הנער החרד"ל זה אחד ממשובות הנעורים היחידות שלא מוגדרות על ידי רבניו כבעיה הלכתית. הטבילה נהנית מהילה של אהבת הארץ, ובערבי שבתות אף מאלמנט של הקפדה דתית. כאשר עוד הייתי מתנחל בפועל לקחתי את חברה שלי לבילוי יום שישי באחד המעיינות הרבים המעטרים את הרי גוש עציון. בעודנו משכשכים לנו הופיעו חבורת גברים מגודלי פאות וכיפות, ואחד מהם הכריז: "עוד מעט אני איש ערום!". כמובן שמיהרנו לנוס על נפשנו, בעודנו מסתלבטים על דיבורו הזר של הבהמה שמיצב אותו כיליד ארה"ב. ממרחק השנים ברור לי שההכרזה "אני עומד לחשוף את איבר מיני בציבור בעוד רגע ואם לא טוב לך תתחפפי" היא לא פחות מאלימות מינית ועילה לתלונה במשטרה. נזכרתי בסיפור הזה לפני כמה שבועות כשטיילתי עם אותה פרטנרית+שני צאצאים שנוספו בינתיים באחד מנחלי הנגב. היה יום קר ורק קומץ של משוגעים טבל בבריכות הקפואות. איש מאיתנו לא הופתע כשהלבוש הראשון שהם עטו על גופם המבורווז היה ציצית עם פתיל תכלת.  שלא תבינו אותי לא נכון, עצם העובדה שאני מטייל בימי חול של חופש היא הצהרה שאין לי שום בעיה להסתובב בין גדודי דוסים. אבל העובדה שעבור אנשים שמשקיעים כל כך הרבה אנרגיה בכיסוי בנותיהם, נשותיהן ותלמידותיהן, מספיקה שלולית של 3 ס"מ בשביל להסתובב בציבור בתחתונים היא פשוט מרתיחה.

הסיפור הזה הוא מעבר לאנקדוטה. מתחת לכסות הדתית-רוחנית המנומקת היטב קיים פה שוביניזם עמוק, שורשי ודוחה שעומד בלב התפיסה החרד"לית. ברשימתי הקודמת תקפתי את משנתו המדינית של בנט. בצד הביטחוניזם, ההייטקיזם והפזילה לציבור חילוני שעומדים בלב הקמפיין המוצלח של בנט, אחד הקלפים המוצהרים שלו בהתמודדות מול אורלב הייתה "אחדות המחנה". בנט הבטיח וקיים שבחירה בו משמעותה איחוד שורות הציונות הדתית וריצה משותפת עם האיחוד הלאומי. בנט משוויץ שהוא מקדם שיח נטול שנאה, אבל רשימת הבית היהודי לכנסת שורצת אנשים שהם פניה של האורתודוקסיה הטוטלית, החשוכה והבלתי מתפשרת. החרדליזם במהותו מסוגל לקבל אחרים רק כאשר הם מתיישרים לפיו. פמיניזם דתי, קדמה וחילון הם תופעות שהוא רואה כחטא עמוק ועיוות מוסרי. הוא יושב עם אנשים כאלה ממניעים מיסיונריים משיחיים במטרה להשליט את דרכו. גם זה רק בתנאי שהם עומדים בתנאי הסף המינימאליים של ההכרה הפוליטית במדיניות אף שעל. הצד האפל של פני הירח המחויכים של בנט הם פניו של הרב אבינר וחסידיו. ללא ספק משהו חדש מתחיל. קוראים לזה ריאקציוניזם. אוהבי אדם, נשים, הומניסטים וחובבי קדמה: תצביעו "טב". יהיה רע.

[אגב בנט, אחרי שהודעת שאתה מתנגד בתוקף לכל פינוי של יהודי או ערבי מחכים לך במשמרת של אל-עראקיב. יש פינוי בערך פעם בחודש, אני בטוח שחלק מהם ביום חול]

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות