חיי עם המפלצת הירוקה: מיומנו של פראייר

הפוסט הזה הוא חגיגי במיוחד: פרייהייט חוגג רשומה עשירית, ואני חוגג שלושים ואחד קיצים מהבילים.

הפעם צבא. כי כולם מדברים על זה, וכי רק שבוע שעבר אני עצמי התפלשתי קצת בחולות הנגב. וכן, אני יודע שזה לא מה שחשוב באמת, ושאני בעצם "מאכיל את הטרול" בכך שאני כותב דווקא על זה. בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מבולבל, נבוך ומיואש אל מול הדברים החשובים באמת.

נתחיל בכך שהתחמקות משירות צבאי היא לא פחות מסלע קיומנו. אי שם בתחילת המאה הקודמת שני אנשים שונים מאוד במקומות רחוקים מאוד נקראו לשירות צבאי. מכיוון ששניהם היו יהודים מסורתיים, שניהם הלכו לשאול את הרבנים שלהם מה לעשות. הרב המקומי בקהילת יזד שבצפון איראן החליט שהגבר הצעיר שמולו ינצל את חוסנו וגובהו למסע רגלי לארץ ישראל ולא לשירות השאה. הרחק הרחק משם קיבל סוחר יהודי צעיר צו גיוס לצבא הפולני. הרב שלו שלח אותו לגרמניה השכנה, שם הפך רב מוישה אהרן כהן להר מוריץ קוהן. מכיוון שגרמניה הכזיבה משהו כמנוחה ונחלה מצא עצמו גם מוריץ (שוב מוישה) בחום של פלסטינה. דאוד בן רבי (סבא דוד) וגוסטב כהן (סבא גדי), בנו של מוישה-מוריץ, הולידו איש בתורו את אימא ואבא שלי. ניתן לומר שאני לא פחות מפרי באושים של השתמטות סיסטמתית מהצבא.

אני לא יודע אם זו ישראל של שנות השמונים, או רק התנחלות דתית שמרבית תושביה עולים מארה"ב, אבל גדלתי בחברה שהעריצה את הצבא באופן גלוי. אבא שלי לחם ביום כיפור, וקשור במונחים מיתולוגיים כמו "צליחת התעלה", "איגוף הארמיה השנייה" וכמובן "אריק". לקח לי שנים אבל לאט לאט הדמיון של אבי מסתער בחולות בין היריות וההרוגים הלך והתעמעם ועל חשבונו הלכה והתבררה תמונה אחרת, שעם השנים הפכה לסיפור כולו. סטודנטית צעירה, חודשיים אחרי חתונתה, יושבת ומחכה, ולא מעזה אפילו לחשוב למה, בזמן שעתידה, חלומותיה וכל מה שהיא העיזה לתכנן מאיים לשקוע בחולות סיני או לטבוע בתעלת סואץ.

החולצה הנחשקת ביותר הייתה כמובן חולצת סוף מסלול של האח הגיבור מהסיירת, הטייסת או הגדוד. אחת הפעמים הראשונות שמצאתי את עצמי קורא תיגר על הקונספציה הייתה בכיתה י' כשהופעתי לשיעור ספורט, עטור בכבוד המשפחתי שלי: סיום קורס מש"קיות ת"ש, 1996.

נרטיב 1: אני לא מתבייש לומר שאני מפחד. מפחד ממלחמה, מפחד למות, מפחד להרוג. בכל הכיתה הזו אני היחיד שלא הלך לאף גיבושון של סיירת, שייטת וכו'. אני גם היחיד שתשמע ממנו באופן צלול שהוא לא רוצה ללכת לצבא. אני אלך כי צריך, אני אלך כי אני חייב, ואני אעשה את זה הכי טוב שאני יכול אבל אני לא מבין את ההתלהבות. את הבחירה להיות לוחם לא באמת עשיתי. רק מי שנגזר עליו רפואית סוחב את הקלון הזה. אנשים שלא רוצים להיות קרביים היו פנטזיה אנתרופולוגית מתחום הדמיון הדתי של הדוניזם תל אביבי מנותק.

התגייסתי לעידן של סוף תקופת דרום לבנון. סביר להניח שבבקו"ם הפכו את הטופס שלי כמה פעמים, הסתכלו מול האור ושלחו לבדיקת מעבדה נוספת. אני כנראה החייל הראשון והאחרון בהיסטוריה שביקש לשרת בחיל התותחנים. הבנתי שיש מלחמה, והיה לי ברור שאני צריך לקחת בה חלק. אם צריך להרוג אני עושה את זה מעשרים קילומטר. לא רוצה לראות, מעדיף לא לדעת. ארבעה חודשים אחרי הגיוס נסוג צה"ל מדרום לבנון. כמה חודשים אחר כך פרצה האינתיפאדה ודנה אותי לשירות שלם קרוב מאוד ללבן של הרבה עיניים שאני מעדיף לשכוח, אוחז בנשק שאף אחד לא חשב שצריך ללמד אותי איך להשתמש בו.

נרטיב 2: הכיבוש הוא חרא, אבל הוא חרא של כל המדינה, וכולם צריכים לאכול אותו. הדבר הכי גרוע זה להפקיר את המלחמה לימנים. להיות במחסום כמה שיותר מתוך מוטיבציה שמאלנית גלויה, קולנית ומתריסה נדמתה לי כשרות הכי טוב שאני יכול לעשות למאבק בכיבוש. הכי קל להיות שמאלני על כוס קפה בבית. הנרטיב הזה גם יצר תחושת עליונות אדירה: שמאלנות שבאה מתוך מגורים בשטחים ושירות קרבי (אני בניגוד אליכם מכיר מבפנים את הבעיה) נראתה לי אז טיעון מנצח נגד כל המלעיזים שלשמאלי.

החדשות מספרות על מלחמה. העם מתגייס כולו, 110% גיוס, כתבות צבע סטייל נשיונל ג'אוגראפיק על איזה הזוי שמספר שהוא נגד. עמיר פרץ, התקווה הגדולה, מבטיח שהוא ידאג כבר שכל לוחם חיזבאללה יקבל אלף דולר שכר מינימום. אנחנו יושבים ברסטו-באר הירושלמי. הרקע לישיבה הבהולה היא שמועה על צירופם של כוחות הארטילריה למילואימניקים שכבר גויסו. אני מדליק סיגריה בסיגריה ונואם ל-ב' האומלל את משנתי הסדורה על הפסיכוזה הלאומית. בבירה השלישית אני מרים את הראש ומודיע חגיגית שאם הם קוראים לי אני לא הולך. למזלי הם לא קראו לי. לא למלחמה ומאז גם לא לשטחים. אבל סרבנות, כמו הגירה, היא זרע פורענות שאין לדעת איך הוא יצמח מהרגע ששמת לב לקיומו. מה שבטוח הוא שאי אפשר להחזיר את הגלגל לימים שבטרם המחשבה הראשונית.

מילואים זה כבר אתוס אחר. גבעת חלפון מחליפה את מבצע יונתן. אתה יותר מבוגר, יותר שמאלני, וכל פעם בדרך לתואר אקדמי אחר שמרחיק אותך מאנשים עם עבודה נורמלית, שלא משבצים חמישה מונחים תיאורטיים בלועזית בכל משפט. אני עדיין מאמין שצריך ללכת, אבל האמונה בצדקתו המוחלטת של נרטיב 2 הלכה ונשחקה. מאובק ועייף מבליח באופק נרטיב 3. חלק ממה שצה"ל עושה הוא פשעים, אבל צה"ל עצמו הוא לא פשע. לכל מדינה ריבונית יש זכות להחזיק צבא וזכות לגייס אליו חלק מאזרחיה.

אתה כבר מזמן מבין שהקורבנות האמיתיים הם אשתך והילדים. ואם כבר בקורבנות עסקינן, הצבא הוא מיקרוקוסמוס מרהיב להדגמת האופן שבו החברה הישראלית עברה מקולקטיביזם הרואי לקולקטיביזם קורבני. בכל שלבי היחסים שלי עם הצבא העיקר עבורי ועבור הסובבים אותי הוא כמה התנאים שלנו רעים. אפילו הקולנוע האנטי-מלחמתי שלנו מעלה על ראש שמחתו כמה קשה ונורא להיות חייל ישראלי.

הטוטם הצבאי הוא מהרעות החולות החריפות ביותר של החברה הישראלית. כל עוד מעמדו נשמר אין מה לדבר על פמיניזם, רב תרבותיות, חברה אזרחית, שקיפות או מנהל תקין. זה נכון שכיום חשוב לשרת בצבא בשביל להיות חלק מהחברה, אבל זה כשל מערכתי שצריך לפרק. דווקא בימים שיש מאבק על אחריות המדינה כלפיי אזרחיה, "מחאה" הגמוניאלית בה המרכז דורש שגם השוליים ידפקו יחד איתו היא לא פחות מפרוורסיה. שאני קורא אנשים ראויים שאני מעריך תומכים בזה, זה מייאש אותי כמעט כמו השקט המופתי של הפרטת רכבת ישראל (מי צריך רכבת? תהיה לנו חטיבה של נח"ל חרדי!). כשאני חוזר ממילואים אשתי לא מבינה אותי. לוקח לי זמן לחזור לדבר בלשון בני אדם. אין בזה כל רע שפעם בשנה אנחנו יוצאים למועדון עם שפה, קודים והגיון פנימי. אבל כאשר המועדון הזה מגדיר את החברה, את גבולות השייכות, את החלומות ואת התקוות אנחנו בבעיה קשה מאוד כי בשורה התחתונה זה מועדון סגור של גברים יהודים עם רובה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

אני טקסט פוליטי: אנטומיה של שנאה וחסד

יש כל כך הרבה דברים על הפרק. הפליטים, האולפנה, המחאה החברתית, הגזרות הכלכליות שבדרך, אבל אני מוצא את המוח אטום ואת הנפש מפכה. תמונה רודפת תמונה, וזיכרון רודף זיכרון, והדברים מקבלים מילים, והמילים מחפשות נמען. תוך כדי שאני מאזין לגלי צה"ל מקדישים שעה לשירי מלחמת ששת הימים אני מבין שהגיע זמן הפוסט, ושבמקום מניפסט פוליטי אני הולך לצלול אל תוך עצמי, ולחזור ליבשה עם משהו שאני מוכן לחלק עם אחרים. שאני קורא את הכל מההתחלה אני מבין שהטקסט הכי אישי שכתבתי עד היום גם הוא פוליטי עד אימה. גבירותי ורבותי קבלו אותי. "האישי הוא הפוליטי: גם לי מגיע".

כנראה שאני גר בחלק הטוב, שונא את החלק הרע

1) את הסיפור איך סבא רבא שלי נרצח על ידי המוסלמים בעיר יזד באיראן רק כי הוא שתה מים מבאר שמעתי הרבה יותר מפעם אחת. אימא תמיד מסיימת את הסיפור הזה באנקדוטה שבגלל זה אבא שלה שנא מוסלמים כל חייו. הוא חשב שאסור לסמוך עליהם. "מוסלמי טוב רק בקבר" אומר סבי עליו השלום דרך מילותיה של אימי. את סבא שלה מהצד השני לא רצחו המוסלמים, אבל הם כן ניתצו לו את הקבר בהר הזיתים וסללו עליו כביש.

2) באפרת לא גוזלים אדמות. לרב שלנו זה מאוד חשוב. בגלל זה היא נראית כמו נחש. הרב שלנו הוא אמריקאי. יש לו עולם מושגים קצת שונה. הוא גם מגולח כי אשתו לא אוהבת זקן. את היישוב הזה הרב הקים על אהבה. תשאלו כל אחד בואדי ניס הכפר השכן, איזה יחסים חמים יש להם עם היישוב שלנו.

3) "יבנה יבנה יבנה המקדש, יתפוצץ יתפוצץ יתפוצץ המסגד, את כהנא נעלה, את דהיישה נפנה, את הערבים נשרוף, ואת ביתם נהרוס"

"מאה מסגדים היו בחברון, אחד נפל כי זרקו עליו רימון"

(אוטובוס תלמידים בטיול, משובת נעורים מחורזת)

4) כתה ז'. המורה, אתה מצטרף לתנועה החדשה שלנו?  תנועה שנלחמת בגזענות. קראנו לה כהנא מת. [פוצצנו את היישוב בגראפיטי, אבל בגיר מחיק כי אנחנו בכל זאת חנונים]. הוא חושב רגע ועונה: אם היית מסתכל טוב היית מבין שאני יסדתי את התנועה הזו. (שיחה בין מתנחל בגיר ומתנחל קטין, בדרך לנטיעות ט"ו בשבט בפאתי מחנה הפליטים דהיישה)

5) בערך בכיתה ה' חלק מהחברים מפתחים משחק משעשע של לעמוד במרחק סביר מפועל ערבי זקן, לצעוק לו "חוסיין מז'נון!" ולברוח. לוקח זמן להעיז, והתחושה ממכרת. המלך הזקן של הממלכה השכנה היה הגיבור הבלתי מעורער של כמות נכבדה של בדיחות. כנראה זה אומר משהו שבתודעה הילדותית הרווחת הערבים מסביב היו בעצם לא יותר מנתינים האשמים לשעבר, שאין דבר הפוצע אותם יותר מלגלוג על המלך שנשאר מאחור.

6) זה היה דווקא מ', הילד של השכנים. הם היו הרבה יותר דוסים מאיתנו, היו לו פאות והוא חבש כיפה גדולה מאוד, שנים ארוכות לפני שהנער הראשון הופיע על הגבעה הראשונה ורשם פטנט רשום על הלוק הזה. הוא הסביר לי שהערבים הם בני אדם, ושכבוד האדם זה דבר חשוב מאוד ביהדות. זמן רב מוללתי בדמיוני את המילים הזרות. בתחילה רק שפתי נעו ביני לבין עצמי בכל פעם שאחד מהם עבר על פני, התנועה הפכה למלמול, שהפך ללחש, ולבסוף הפך למילים שניתן לשמוע ולהגיב אליהן: מרחבה! כיף חאלק! חמדולילה!

7) אני לא זוכר לאן נסענו, אבל יום אחד אבא הסביר לי מה בעצם קורה פה. בסופו של דבר תהיה מלחמה. "מלחמת טרנספר" קרא לה אבא. כל הגברים של שני הצדדים ייקחו נשק והמלחמה תעבור מבית לבית ומגבעה לגבעה. המנצח יזכה בארץ, והמפסיד יאלץ להתחפף. בינתיים מה שצריך זה לשלוט בכמה שיותר גבעות. שנים הצית את דמיוני חזיון המלחמה האחרונה. דמיינתי את כל הגברים שהכרתי רצים למקלט של בית הכנסת ויוצאים עם רובים. המלחמה מבית לבית עצמה התחברה לי משום מה דווקא למצ'טות. מה ייקרה בתוך הבתים מעולם לא קיבל צורה של דמיון ויזואלי.

8) יום הזיכרון, המון ילדים מדליקים משואה לקרוב "שנפל בקרב האחרון על גוש עציון". סיורים לאלון הבודד, שהיה נקודת הציון לגולים, שעומדים בשפלה ומחכים לרגע בו יוכלו לשוב. סיור לחורבות משואות יצחק. העובדה שהיישובים משואות יצחק ועין צורים הקימו עצמם מחדש במקום אחר, ושגולי הכפר הקימו את ניר עציון, מעולם לא צוינה בפנינו. מסתבר שלא כולם עמדו מול האלון וחיכו. בשבילנו היה הגוש חורבות, ויישובים חדשים שהשיבו בנים לגבולם. בסיורים במרכז המבקרים של כפר עציון מיצג אור קולי מתאר את הקרב האחרון. אישה במבטא אירופאי כבד מספרת על הליגיונר שמצא את הבונקר וזרק לתוכו רימון. קשה היה למצוא את ההבדלים מסיפורים אחרים של נשים במבטא אירופאי כבד על צוררים, בונקרים והרג חפים מפשע. אם יש מחלוקת אז היא לא פה, אנחנו לא באמת מתנחלים.

נמאס לי מחיות שיזכירו לי שאני טקסט פוליטי

9) תמונה: ביקור בואדי ניס, אני בן חמש או שש, גם אחי שם, וצעירים מהכפר. צעיר בן עשרה שצווארו עטור כפייה מניח שתי ידיים על כתפיי, ואני שולח את ידי לסדר את הכיפה שנשמטת על העיניים.

10) כשעוברים ליד הגדרות הגבוהות צריך לזכור להתכופף ולשים את הראש בין הרגליים. ברכב ממוגן השמשה מתנפצת אך נשארת בחתיכה אחת. בלי מיגון זה ממש מסוכן. אם אתה מפר את ההוראות מפעם לפעם סימן שאתה ילד נורמלי. זה גם מאפשר לך להסתכל אל מעבר לגדר. מספיקות פעם או פעמיים אל מנת להבין שהגדר הזו לא רק מגנה עליך מפני אבנים, אלא גם סוגרת מאחוריה את המקום הכי נורא בעולם. לא פעם ולא פעמיים ולפעמים גם לא חיים שלמים מספיקים בשביל להבין את הקשר בין מחנה הפליטים, קיומה של הגדר, האבנים ומה התפקיד שלך בכל הסיפור הזה.

11) משחק ידידות. הבאנו את החבר'ה הכי טובים שלנו. אני הייתי מחליף. לפני המשחק עברנו אחד אחד אל מול זקן הכפר/המוכתר/הקאדי (או כל כינוי אחר שממלא את הפונקציה של ערבי זקן בעל מעמד כלשהו בדמיון האוריינטליסטי) ששאל לשמותינו והפגין בקיאות במשמעות המקראית של השמות. אין יוחאי בתנ"ך. מולנו הם הציבו ילדים קטנים. שקרעו לנו את הצורה 13­-2. כבשתי את השער השני כשכבר היה מאוחר מדי לדבר על "כבוד" או "ניחומים".

12) עד 2001 עוד יכולנו לשקר לעצמנו שהם חברים שלנו. תמיד במעמד רתך, נגר, טייח או גנן אבל שסך הכול סבבה להם לשרת דווקא אותנו. בשיחות הם תמיד דיברו על יחסי העבודה הטובים, עד כמה שכל הכנופיה של הרשות הפלסטינית מושחתת, וכמה זה בכלל עדיף על מה שהיה אצל ההוא, המלך המג'נון. עזוב אותך בוליטיקה. ההקצנה מכל הכיוונים שכללה גם שני ניסיונות פיגועי התאבדות באפרת הביאה לסיומה את מסכת השקרים הקולוניאלית הקטנה שבנינו לעצמינו. הכביש נחסם לתנועת ערבים, העובדים הערבים פוטרו, ותנועתם ביישוב, שנבנה על כביש הגישה הרשמי היחיד לכפר שלהם, נאסרה לחלוטין. המדהים הוא עד כמה הרגשנו נבגדים. אחרי כל מה שעשינו בשבילם.

13) זה היה אני ו-ג'. השוטר הטוב והשוטר הרע. מחוץ למחסום היינו חברים טובים, אבל שם הוא ייצג יותר מהכול את הגישה הקלגסית, ואני את הגישה יפת הנפש. מעולם לא הוצבנו למשמרת משותפת. גם אני וגם ג' חזרנו מהמחסום עם כל מיני דברים. אני עם מזכרות שקיבלתי מ"חברים" והוא עם אותם דברים בדיוק רק כחלק מטרור מבוקר. כיום ברור לי ששנינו לקחנו חלק בביזת אוכלוסייה אזרחית. נפלתי בפח החייל השמאלני, המקצועי אך רגיש, שמאמין שהוא יכול לשנות בהתנהגות שלו משהו שהוא כל כך הרבה יותר גדול ממנו. להתאמץ ללמוד "ערבית" (רק באוניברסיטה אתה מבין עד כמה "מחסומית" היא ניב משפיל, ושכבר עדיף שתשתמש בעברית שלך). להתחבק עם חלק מהאנשים לפני שאתה עוזב את הקו ולהאמין להם שהם אומרים שהם יתגעגעו. לחשוב שמשהו שתעשה יכול לשנות את העובדה שאתה כח זר על אדמתם, עם קסדה על הראש, וששלושה אנשים מאבטחים אותך בנשק מוכן לפעולה.

14) באחד הסיורים זרקו עלינו אבן בצומת יעבד. הבתים עמדו כמעט קילומטר ממנו במעלה ההר. הסיכוי שלנו לפגוע לא היה קיים. אבל היה נוהל, ומיותר לציין שמילאנו אותו בהתלהבות יתרה. עמדנו בעמק, 45 מעלות, ומתוך הג'יפ פשוט פוצצנו שלושה ארגזים מלאים של אמצעים לפיזור הפגנות. כשרק פרצה האינתיפאדה נמנעתי כמעט בכח מלרדת לכפרים, ההתלהבות של החברים שיוצאים עמוסים בתחמושת וחוזרים עם כלום, מצויידים באלות בייסבול וזיק בעיניים הבהילה אותי לגמרי. שנה ומשהו אחרי זה פעם ראשונה שאני ממש יורה בכיוון של משהו. וזה היה כיף לא נורמאלי. כשחזרנו סיפרנו בהתלהבות: היה אירוע! עמדנו שם וירינו איזו רבע שעה! כולם התלהבו מאוד. ש', חייל צעיר הרבה יותר ממני ושמאלני הרבה יותר ממני אמר לי בשקט, "יוחאי, ממך לא ציפיתי". היה ניתן להטביע את הטיטאניק עם כובד הבושה שלי באותו הרגע.

כהן לא חברה, כהן לא משחקת[1]

אני לא בטוח שיש משהו קונקרטי שהסיפורים האלו מבטאים. הם בטוח מראים עד כמה מנגנונים של עוול הם מסועפים, מתוחכמים, ולפעמים גם מורכבים ברמת האנשים שמרכיבים את המערכת. אני חושב שהכתיבה הזו לא נופלת באופן טבעי בשום צד, ואולי זה מה שעורר אותי אליה דווקא עכשיו. בשבועות האחרונים נדמה לי שכולם חזרו לשוחות הבטוחות שלהם, לקרב חפירות, שהזהות האינסטינקטיבית, האתנית, הקבוצתית הולכת ותופסת בו חלקים הולכים וגדלים. אני לא שמאלני כזיהוי סוציולוגי, הזהות העדתית שלי קרועה, והזהות הדתית והאידיאולוגית שלי מתכחשת למקורותיה. כמומר אני מבקש להציע אתגר, להקשות על הקטגוריות הקיימות. לי לעולם לא יהיה צבא של מגיבים שירגישו שאני מדבר אותם. אין לי ציבור מאחורי וגם לא יכול להיות. דווקא החריגות שלי אמורה לחדד דברים שהולכים לאיבוד.

ואם בכלל אפשר לחבר את האישי אל הקונקרטי, הזרות שלי הפכה למבוכה עצומה אל מול המאבקים הארסיים שקורעים את האנשים שחולקים איתי תפיסת עולם דווקא ברגע שיש בו סכנה וגם סיכוי גדול. פוליטיקה היא אומנות בליעת הצפרדעים ולאחרונה נראה שיותר מדי אנשים מוכנים לחגוג את צדקתם על רקע הבית הבוער.

אותה זרות גם יוצרת אצלי צפייה למכנה משותף מכונן עם אנשים שאני נמצא אתם במחלוקת אידאולוגית כמעט על הכל. יש הסתה לאלימות ואלימות נגד זרים. זה לא מורכב בכלל. זה פשוט מאוד. אני רוצה לשמוע קול ברור, חד, בלתי מתפשר: שנאת זרים והסתה לאלימות הם קו אדום, הקו האדום נחצה, ואנשים כמו אלי ישי, מירי רגב ודני דנון לא מייצגים אותנו וגורמים לנו בחילה. אחר כך ניתן לדבר על מצוקת השכונות, על בעיית המסתננים, על השמאלנים הבוגדים או על גבולות השימוש בשואה כטיעון פוליטי. דם יישפך. זו שאלה של זמן. הפעם אל תעיזו לרחוץ בניקיון כפיכם. שתיקתכם כהודעה, וסייגייכם כסכין.


[1] כל הציטוטים מתוך השיר "אני טקסט פוליטי?", של נושאי המגבעת מילים: אוהד פישוף ורותי אשורי
פורסם בקטגוריה Uncategorized | 28 תגובות

יום השואה תשע"ב: מאחורי הקלעים של לקחי השואה


יום השואה הוא לא יום קל לשואנים מקצוענים. עבור מי שמתעסק בנושא גם מחוץ לטקסיות הממלכתית, יום השואה הוא אחד הפעמים בחיים בו אל תחום ההתמחות שלך פורצת לה "תודעה רווחת" (יתכן שתופעה דומה מתרחשת בקרב בוטניקאים סביב ט"ו בשבט, או להבדיל בקרב אלכוהוליסטים בפורים).

 במשך יומיים-שלושה, כל עיתונאי ארצנו מתחפשים להיסטוריונים של הרייך השלישי ומציפים אותנו בשלל תובנות, לקחים מסרים ואמיתות שונות ומשונות, ואפילו שדולה מיוחדת פועלת בכנסת למי שדאג. בימים האלו אתה מגלה גם שהנושא הזה פשוט נוגע בהמון המון אנשים. חוזר הביתה מהטקס וקורא באינטרנט שראש הממשלה שלך איבד לחלוטין כל גבול. חדוות האפוקליפסה של האדון נתניהו פשוט טשטשה אצלו לחלוטין את ההבנה של התפקיד הממלכתי שלו בטקסי יום זיכרון (שהוא, כאמור, מרקד על הרחבה שבין הבעייתיות לשעמום), והפכה את הנאום כולו להטפה פוליטית. בדרך לעבודה שלושה מחסומי משטרה אסרטיביים במיוחד מזן ביקור אפיפיור/נשיא ארה"ב פשוט נמסים עם השמע צירוף הקסם "יד ושם".

נוכחותו הכה מוגברת של הנושא במרחב הציבורי עשויה ליצור מועקה עד כדי מצוקה נפשית של ממש אצל שואיסטים. חלקם פשוט מורידים את הראש ומחכים שזה יעבור. רובם מתמודדים עם זה בדרך היחידה שהם מכירים- הומור, שהוא לרוב פרוע, שחור משחור ומיועד לחוגים פנימיים בלבד. עוד מספרים זקני ציון בפרוטוקול המפורסם שמי שלא ראה חדר מדריכים של יד ושם ביום השואה לא ראה שמחה מימיו.

את אותו רצון לנשוך את היד עד זוב דם, לצרוח לתוך האדמה לאור כל הקשקושים שצריך לסבול השואיסט ביום השואה, אני מנצל בכדי להתעמר בקומץ קוראי הנאמן. אין סיכוי שאצליח לגעת אפילו בקמצוץ מהדברים שמפריעים לי, אבל סביר להניח שהם יהיו כאן בזמן ובמקום הצפוי גם שנה הבאה.

כמו שציינתי בפוסט הקודם שעסק בשואה, אירועים היסטוריים לא מלווים אוטומטית במשמעות, פרשנות ולקח. זה לא אומר שאי אפשר לנתח, או לכסח, היסטורית את הלקחים הכה חביבים עלינו.

מקום תחת השמש: הלקח הציוני

תקציר העלילה מוכר לכולנו. השואה הוכיחה את הצורך במדינה יהודית. היא הראתה מה קורה לעם בלי מדינה, אם הייתה מדינה לא הייתה שואה. מדינה מונעת שואה נוספת. השואה הוכיחה לכל מי שעוד היה לו ספק בשנות העשרים, את צדקת הציונות המדינית כפתרון היחיד והאבסולוטי לבעיה היהודית. המדינה היא התשובה לשואה וניצחון על הנאצים.

אכן, התגובה הציונית הרשמית עם היוודע מימדי האסון הייתה "אמרנו לכם", רק שזה היה "אמרנו לכם" שכל מהותו מבוכה אדירה, בלבול, ניצחון פירוס מר כלענה. הציונות המדינית הייתה רעיון מרכז אירופאי, שנקלט במזרח אירופה על מנת לפתור את בעיית היהודים ברוסיה הצארית. במוצאי השואה הם מבינים שהבעיה נפתרה מעצמה. רגשות האשמה של ההנהגה מזכירים מאוד את אלו של ילד שזועק בזעם להוריו בעת ויכוח "הלוואי שתמותו"! ויום אחרי שהוא טורק אחריו את הדלת מגלה שביתו נשרף על יושביו. הפנטזיה הציונית מדברת על חיסול הגולה. בעתיד הציוני יש עיירות נטושות, בתי כנסת שוממים ואירופה ריקה מיהודים. התגשמות החלק הנגטיבי של החזון כל כך מהר ובצורה כל כך עקומה ומחרידה, חייבה את הציונות לבנות נרטיב של צדק וניצחון.

ולגבי ה"אמרנו לכם" המפורסם: הציונות הייתה עם פרוץ השואה בשלבי עיצוב מעשי יחסית ראשוניים. עדיין העדיפו חלוצים, צעירים, אידיאליסטים. אם ההאשמה האנכרוניסטית כאילו רבנים מסוימים בעצם היותם אנטי-ציונים מנעו מחסידיהם הצלה היא מופרכת לחלוטין, מה תאמרו על העובדה שכמיליון מיהודי פולין הגדיר עצמו "ציוני" לפני המלחמה? אף אחד לא חשב שכול הציונים חייבים או יכולים לעלות כרגע. אפילו ז'בוטינסקי, שכידוע "חזה את השואה" ב-1937, דיבר על פתיחה מיידית של פרויקט שאפתני ואדיר לקליטה של מליון יהודים במהלך 10 שנים (!).

לפולנים, לבלגים, לדנים, לנורווגים, להולנדים, לצרפתים וליוונים היו מדינות. חלקן חזקות מאוד. העובדה ששישה מליון אזרחים פולנים ירצחו תחת המגף הנאצי ושכמעט לא תיפול שערה מראשו של דני, נקבעה בתחום היחס הגזעי של הנאצים לארים או לסלאבים, ולא הייתה תלויה כלל בכוחן הצבאי של המדינות הנ"ל. המסקנה שמדינה ריבונית חזקה היא הערובה היחידה בפני השמדה, נכונה רק בתנאי שמדובר במדינה שהיא הכי חזקה כל הזמן, משימה סיזיפית, בלתי נגמרת שחייבת לגבות מחיר נוראי. וגם זה בתנאי שאויביה לא מוצאים תחבולות להתמודד עם הכוח שלה.

באופן קצת מביך, בטח בהתחשב  במעמד התיאולוגי שאמת השואה והתקומה תופסת בארץ ובחלקים נרחבים מחוצה לה (בעיקר יהודי ארה"ב וגויי גרמניה), לא רק שהשואה לא מוכיחה את הציונות, היא שוללת אותה.

הציונות המדינית היא פתרון שעוצב בעידן של רדיפות, גירוש וחוסר שוויון. לפי ההיגיון הציוני, במקום לחפש אחרי כל גל של צרות מקלט זמני, יש למצוא מקלט קבוע. הציונות לא לוקחת בחשבון אפשרות של אידיאולוגיה טוטאלית והשמדתית כמו גרמניה הנאצית. בהקשר הנאצי זה בכלל לא משנה עם היהודי חי בתוכם או לא. המגוון המרהיב של סוגי היהודים שהנאצים השמידו מראה די בברור שהם לא היו בררנים בהקשר הזה. הסיבה שארץ ישראל לא נכבשה ושיהודיה לא הושמדו, היא מקריות שקשורה למהלך המלחמה שיכל להיות אחר לחלוטין. במקרה של כיבוש והשמדה, מה היו אומרים כל הטבנקינים ליהודי גלותי רופס שגלה לשוייץ? הצגת הציונות כמגן מפני שואה נוספת היא פשוט אחיזת עיניים. "מדינה ריבונית" כנגד תופעה היסטורית כמו הנאציזם זה בערך כמו שכפ"צ מול נשק כימי.

לא מזמן נתקלתי בתיאוריה לפיה מה שאפשר את שרידותו של האדם, היא העובדה שהוא הצליח להיאחז ביותר מיבשת אחת במקביל. אותו הגיון הנחה את אבינו המיתולוגי יעקב כשהוא מתכונן לחטוף את נחת זרועו הנקמנית של אחיו. בגלל הפיזור של היהודים הנאצים נאלצו לרדת על הברכיים ולחפש יהודים מתחת לסלעים באיים של יוון. זה לא מנע מהם להצליח לא רע. בהקשר הזה, ובטח בעידן הגרעיני, עצם הרעיון של פתרון הבעיה היהודית על ידי ריכוז כל היהודים במקום אחד היא מצוינת אם אתה חובב פתרונות נוסח הימלר, ולאו דווקא נוסח הרצל.

בינתיים בקצה השני של העיר: הלקח האוניברסלי

זה בערך המקום, בדרך כלל אחרי פירוט של פשעים שונים של הציונות וישראל כלפיי הניצולים וזכר השואה, שבו מגיע תורו של ה"לקח הנכון". זה שבעולם מבינים כל כך יפה בעוד אנחנו מתבוססים בהזיות דמדומי האלים הלאומניות שלנו. ובכן, לטעמי מופרכותו של הלקח הציוני, אינו מצביע בהכרח או בכלל על סגולותיו הטרומיות של אחיו האוניברסאלי. "לעולם לא עוד" היא אולי סיסמת הקונצנזוס האולטימטיבי. כמובן שעל מה בדיוק לעולם לא עוד ההסכמה קצת פחות מקיפה. אם הזיכרון הגרמני נבנה פחות או יותר תחת הסלוגן "לעולם לא עוד רוצחים" והזיכרון הישראלי בנוי סביב הפנטזיה "לעולם לא עוד קורבנות" אז הזיכרון האמריקאי מתרכז סביב המסר "לעולם לא עוד עומדים מן הצד". בחלק גדול כהפנמה של התמה הישראלית/יהודית השטחית והפוליטית להחריד "העולם ידע ושתק" קיבלו האמריקאים על עצמם כמשימה לאומית לעולם לא לשתוק עוד.

לפי התזה הזו, המסר של השואה הוא סולידריות בין בני אדם, מאבק בגזענות באשר היא, חיזוק המוסדות הדמוקרטיים, זכויות מיעוטים ומעורבות פוליטית אקטיבית אל מול עוול. למעשה המסקנה (הגאונית!) של הלקח הזה הוא שאם כולם יהיו אנשים טובים וסובלניים, זה יבטיח שבמקרה של קונפליקט הם יפעלו לאורם הרוחני הכביר של חסידי אומות העולם. השפה בה מדבר הלקח הזה היא אקטיביסטית, וקוראת לפעולה. במקרה ואתם ממש רוצים לקנות משהו בחנות המזכרות של מוזיאון השואה בוושינגטון (המחירים באמת טובים!) על השקית שלכם יתנוסס המשפט "זכור מה ראית כאן היום פעם הבאה שאתה רואה עוול". מוזיאונים אחרים נגמרים בהנחייה "שאל את עצמך מה אתה יכול לעשות!" או "פעל עוד היום למנוע ג'נוסייד!".

אם כי אני מתחבר למסר הזה מבחינה פוליטית ומאמין  כי הוא מבקש ליצור עולם טוב יותר גם הוא סובל מכשל חריף בהבנת השואה. כל זה היה טוב ויפה אם השואה הייתה מתרחשת ברוסיה הצארית. הנסיבות ההיסטוריות הנדירות שיצרו את הרקע לשואה, חברו יחד תוך כמה שנים בחברה דמוקרטית, שוויונית יחסית (זכות בחירה לנשים, עניין די נדיר אז)  שהיהודים נהנו בה משוויון אזרחי וחברתי חסר תקדים ומשילוב אדיר בחברה שאפילו הניב אחוזים עצומים של נישואי תערובת. לרוב הגרמנים לא הייתה שום בעיה ספציפית עם השכן היהודי שלהם. האנטישמיות הגרמנית, ללא ספק מהעתיקות והמתוחכמות באירופה, לא הקיפה בעממיות שלה אחוזים מהציבור שהתקרבו למימדים של מזרח אירופה.  אם יש משהו שהשואה מוכיחה הוא כמה שביר כל מערך השוויון והגנת המיעוטים במקרה של מלחמה ומשבר כלכלי.

אם החינוך שרואה בחסידי אומות העולם מגדלור מוסרי הוא חיובי מאוד, הרי ששורשיו פעמים רבות נעוצים בתפיסה כאילו הצלת יהודים יכלה להיות מציאות כללית או רווחת בתקופת השואה. אלו שקיבלו עץ ביד ושם בסך הכל עשו את מה שמצופה מאדם מוסרי, השואה התאפשרה כי כל השאר פישלו. בבסיס התפיסה הזו עומדת החוצפה להפנות אצבע מאשימה כלפיי אנשים שפעלו באופן טבעי והישרדותי סביר ביותר, ואת הגאווה לחשוב שבמצב של מלחמה אנחנו (התומכים בלי בושה בגירוש פליטים, או עומדים ולא עושים דבר בחוף בוגרשוב) היינו מסכנים את חיינו בשביל להציל אנשים שהם לא המשפחה שלנו. רק התעלמות מוחלטת מהמצב ההיסטורי שאחר כך קיבל את הכותרת "השואה" ורידודו לשורה של קלישאות מאפשרת את קיומה של הקונספציה באין מפריע.

שני המסרים שניתחתי ככותרות על של תפיסה מסועפת הרבה יותר הם רק קצה הקרחון. מה שמשותף לכל התפיסות הללו היא המחשבה שאם רק היינו עושים דברים אחרת הכל היה משתנה. אילו רק התנגדו, ברחו ליערות, סירבו לפקודות, לא היו משתפים פעולה, עוזרים ליהודים, מבינים מה קורה להם מתחת לאף, מפצצים את אושוויץ, פותחים את שערי פלסטינה וכו', כל זה לא היה קורה. ההכרה שחיינו שלנו אינם תלויים בנו או במעשינו היא סתירה מצלצלת להומניזם המערבי. קצת עצוב שבשביל להבין את זה אנחנו צריכים את הנאצים עצמם. שר החימוש הנאצי, אלברט שפר, העיד מכלאו שהוא מעולם לא הבין את הצורך היהודי בהלקאה עצמית (הוא ספציפית התייחס לסוגיית הפצצת אושוויץ), כי כאשר מדינה מודרנית חזקה מחליטה שמה שהיא עושה עם הכוח שלה זה לפגוע באזרחים לא חמושים, כמעט אין כוח בעולם שיעצור אותה. בהקשר הזה העיר ההיסטוריון עומר ברטוב שאם יש לקח אחד לשואה, הוא במחויבות המדינתית הבין לאומית לזיהוי ומניעת רצח עם, שם עד כה "העולם" מפשל בגדול. לטעמי גם זה נכון בעיקר לרצח במדינות שוליות וחלשות במגרש הבינלאומי. העולם יכול לעצור את הרצח בדארפור. לעומת זאת, אם רוסיה של פוטין תחליט שהיא נפטרת מאחת הקבוצות האתניות שלה, שום דבר לא יעצור אותה.

השואה היא זמן של חוסר אונים רדיקלי, תבוסה אנושית מהדהדת שמשאירה בעיקר גוש ענק בגרון. אז לא פלא שכל מה שנשאר לנו זה לנצח את היטלר בג'נין, בקיומו של הניצול, במטס צבאי בשמי פולין, בעצם זה שאתה אדם טוב ומחייך לפקידה  השחורה במשרד הרישוי או למנקה הערבי. רסיסים של הונאה עצמית אל מול העובדה שאת העבר אין איך לשנות, ושהוא לעולם לא חוזר על עצמו עם הזדמנות שנייה לתקן. מה שלא יגיע בעתיד יהיה דבר חדש לגמרי. לימוד מההיסטוריה על ידי השוואות היא עניינו של ההיסטוריון מול מכתבתו, כשכבר מאוחר מדי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 9 תגובות

אביב הגיע פסח בא: על חירות ומנהיגים אכולי פחד

בהמשך לפינתנו "יוחאי משתשע בפרשנות אלטרנטיבית לחגי ישראל" שנחלה הצלחה מסוימת בפוסט הקודם, החלטתי להישאר לרגע נוסף בחליפת התלמודיסט הכופר, ולהתעמר גם בחג החירות הבא עלינו לטובה. אני יותר ממודע לעובדה שהבלוג טרם נסגר על פורמט צורני או תכני, וכרגע מעדיף להסתכל על זה כיתרון. אין לי חליפה אחת, וגם באלו שיש לי אני לא יכול להגיד שנוח לי מספיק בכדי להישאר לאורך זמן. מה גם שרובן מחכה שאני ארד עשרה קילו כדי שהן יעלו עליי שוב.

פסח, השמור במקומותינו לשלל תלונות על הניקיונות הבלתי נגמרים, חוק החמץ השערורייתי והחרדה מליל הסדר ההמוני אצל החמות, הוא בין היתר גם יופי של חג לשמאלנים. מאגר הדימויים של החג כולל דיון בחופש וחירות כרעיון, בשבירת כבלי העבדות פיסית ורוחנית, במשמעות הפנימית של ניקיון וביעור החמץ שבתוכנו. פסח הוא מבוא למאבק בעוולות חברתיות, ובשחרור עמים. לא סתם תנועות קומוניסטיות וסוציאליסטיות ניצלו את החג ליצירת שלל גרסאות יצירתיות לנוסח ההגדה. כל אחד מהאספקטים האלו יכול לשרת דיון בפני עצמו, ואתם יותר ממוזמנים לפתח אותו סביב שולחן החג עם יקיריכם. אני מבקש לקחת כיוון קצת שונה.

פסח, כיום העצמאות המיתולוגי של החיה הנקראת עמישראל, שמור כמעט תמיד לדיון בגבולותיו של אותו עם.  אם כשחורים (או פלסטינים רח"ל) הנלחמים על חירותם, ואם כלאומנים הלומי גורל הממלמלים באמונה את האני מאמין הגדול שלהם "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", נקודת ההתייחסות שלנו הם בני ישראל הנאנקים בסבלותם. ואכן יפה לדורנו שימת הלב לקורבן כמרכזו של הסיפור. וכמו בסיפורים אחרים, כמעט שוכחים שקורבנות אינם נופלים מהשמיים, ומן הצד השני של העוול יש מחולל. בשורות הבאות אני מבקש להסיט את הזרקור לרגע אל הרשע התורן, ויש שיגידו לאבי הז'אנר (עם כל הכבוד, ויש כבוד, לעשות לגבר שהתחתן עם הבת שלך את המוות זה לא באמת כל כך מקורי או מרשים), שליטה האלוהי של האימפריה המצרית, פרעה. ("מלך כועס" קורא לו הזאטוט שלי, מביע בדרכו החמודה תפיסה מקסימה שאין טוב ורוע אלא רק מצב רוח שיכל להפטר לו רק נתנה לו קליאופטרה לישון קצת יותר מאוחר, ומקבלת את פניו בארוחת בוקר מפנקת)

אדם המחזיק בתפיסה ימנית-דתית לא חייב לעצמו דין וחשבון על המניעים של פרעה. הרי בראשית ברא אלוהים את האנטישמיות, שהיא חזקה מכל חוקי הטבע האחרים, לא רציונלית ונצחית. הוא יכול להירגע ולשוב להתעסק בארוחת השחיתות של הרבנים בבני ברק, בגימטריות של מעלות המקום עלינו או בצרבת של הגעפילטע. לטעמי מניעי המחוללים רלוונטיים לא פחות מפירוט סבל הקורבנות. כל פשעם של בנישראל במצרים הם היותם גורם אתני זר. את החוקים האוסרים עליהם לאכול או לשתות עם אנשים מחוץ לקבוצה שלהם הם עתידים לקבל רק במהלך מנוסתם הטראומטית מעבדות מצרים במסגרת היחסים הסאדו מזוכיסטיים שהם מפתחים עם האלוהות הגואלת שממהרת להגיש חשבון, ולא מהססת להפעיל את ההוצאה לפועל.

המניע של פרעה להתנכל לקבוצה הוא הפחד. הפחד הזה מתבטא בפסוקים הפרנואידיים: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, והיה ותקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". התירוץ לשלילת חופש התנועה, לעבודת פרך ובסופו של דבר אף להוראה המחרידה להשליך לנהר את כל התינוקות הזכרים, מקורו בפחד. פחד מהאחר, פחד שהזרות האתנית היא הרת אסון במקרה של קונפליקט, פחד שגיס חמישי הולך וגדל לו בחצר האחורית. לו היו לו חרטומים טובים, יכול היה פרעה לפתור את כל הצרות בדרישה מהעברים המסוכנים להצהרת נאמנות. גם לי לא ברור מה האסון הגדול שבני ישראל יהגרו למקום אחר, אבל הנקודה החשובה היא שפרעה מרגיש סכנה קיומית. הכוח הפוליטי, הכלכלי והצבאי מצוי כל כולו בצד של פרעה. כמו כן סביר להניח שמספרם של העברים לא באמת האפיל או אפילו איים על ההגמוניה המצרית, אבל כמו שאנחנו יודעים היטב, נתונים לא מרשימים את הפחד. ואם תשימו לב, המסקנה מכישלונו של הדיכוי היא פעם אחר פעם רדיקליזציה של הצעדים. עד שתיצרב סוף סוף התודעה של הישראלים המחורבנים.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים את הטיעון הכל כך נפוץ שאנחנו מתים להוריד את הרגל מהצוואר של הפלסטינים, אבל לא יכולים בגלל שברגע שנעשה את זה הם פשוט יחסלו אותנו, תחשבו על פרעה. תזכרו שהנמסיס המיתולוגי הראשון שלנו הוא תזכורת תמידית לאן הפחד כיועץ יכול להוביל. היסטריה דמוגראפית שמצדיקה עוול בשם סכנה עתידית, בתירוץ של הגנה עצמית, עשויה להיגמר בילדים מושלכים לייאור.

שיהיה לנו חג שמח ומי ייתן ואת הפסח הבא נחגוג כולנו בחירות שאינה באה על חשבון חירותם של אחרים, ואינה נסמכת על כלכלת עבדים בביתנו פנימה, אמן.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

פוסט-פוסט פורים: נגיסי ברווז בנוסח עמלק

בין ההתמקמות בבית החדש, עומס החיים הישראלי המכה ללא רחם והפיכתנו לראשונה ל"תושבי הדרום" עם שובו של "המצב", פרייהייט פרודקשנס בע"מ גאים להציג שאריות ממשלוחי המנות של שבוע שעבר. נא לסיים לפני הפסח.

1. לא לשכוח לשכוח!

בקרב קהילות שומרי המצוות לסוגיהם, הפור-פליי המוביל לחג הפורים הוא "שבת זכור". עיקר מצוותו של יום היא התכנסות בבתי הכנסיות לשמיעת "פרשת זכור", מקבץ של מספר פסוקים הנוגע ל"מחיית עמלק", אחת המצוות המוזרות והשנויות במחלוקת ביהדות, ומהווה את סגירת המעגל הליטורגית בין סיפור המגילה למאבק הקוסמי בין היהדות לנמסיס מיתולוגי ונצחי. את הצורה בה יהודים דתיים רואים את העולם, דרך הפריזמה של עמלק, העתיקו ישראלים חילונים רבים דרך היחס שלהם לשואה. מדובר באותו מעגל מיתי ממש, רק שזה האחרון מתחיל מאוחר יותר בהיסטוריה.  עבור צעירים מתלבטים בתוך המערכת, שחלקם אף יוצא אל מחוצה לה בהמשך (מי אמר אני?), זוהי לא פחות מאבן בוחן בו מתגלה סתירה מהותית בין המסורת היהודית לחלק מהערכים בעולם המודרני. על פניו מצווה עם ישראל לרדוף את האומה העמלקית עד אחרון בניה, עד אשר לא יהיה לה זכר על פני האדמה. זכורה לי במיוחד שעת מחנך בה הר"מ (=רב מחנך, הגרסה הישיבתית לתפקיד הנחשק של לקיחת אחריות על קבוצה של שלושים ילדים בגיל הכי קסום שלהם), שהיה ידוע בחיבתו למשחקים באש, העמיד בפנינו את הדילמה  בה אנו ניצבים מול ילד בלונדיני כבן חמש, עם הוכחות חותכות שמדובר בעמלקי בן מוות. הררים של תירוצים נכתבו נכתבים ויכתבו במטרה להסביר את הכתוב (אזהרה! אני מתכוון להציע פרוש אלטרנטיבי משלי כאחרון עלוני פרשת השבוע).  יש סיבה שאנחנו לא יודעים מי הוא עמלק וגם לעולם לא נדע (=זה סוג של עקדת יצחק לאומית, לבדוק עם הדבקות שלנו שורדת את הרעיון), עמלק רק משל היה לרע שבתוכנו או לזה שמחוצה לנו. דבר מאלה לא שינה את המבוכה הבסיסית של הנער המתלבט שתורתו הקדושה מצווה עליו לבצע ג'נוסייד. המחשבה שהג'נוסייד הזה הוא רק "אידיאל" ולא "הלכה למעשה" אמנם שיפרה את המצוקה הטכנית הכרוכה בחיסולם הפיסי של העמלקים, אך לא שיפרה במאום את המשבר הרוחני שמלווה בהתפרקות  האיטית אך הקונסיסטנטית של האמונה שקיום מצוות היהדות ועולם מוסרי כפי שאתה מבין אותו יכולים לחיות בהרמוניה.

אני מבקש להציע קריאה חדשה בפרשת זכור, שמנטרלת לחלוטין את המטען הג'נוסיידי, ויכולה לשמש גם כמתכון מצוין במקרה שיש לכם ברווז גרעיני במקרר ואתם לא ממש יודעים מה לעשות איתו. התורה מצווה "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים". לאויב מיתולוגי יש תפקיד. במדבר, בדרכים, בגלות ניתן אפילו לכנות זאת תפקיד הישרדותי. אסור ליהודי לרגע לשכוח את עמלק. בהמשך מצווה התורה למחות אותו וזה לשונה: "והיה בהניח יהוה אלוהיך לך מכל אויבך מסביב בארץ אשר יהוה אלוהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".  למעשה הכתוב אינו מדבר על מחיית עמלק אלא על מחיית זכרו. במילים אחרות, חייבים לזכור את עמלק במדבר, אבל ברגע שמתיישבים אסור בשום אופן לשכוח למחות את הזיכרון הזה, או במילים אחרות, לשכוח. יש פה ציווי לזהות את הפער בין חירום לשגרה, בין אתגר לסכנה קיומית, בין חיים על הקצה לחיים נורמאלים.

יגיד מי שיגיד שהמסר שלי מתעלם מכך שטרם "הניחו לנו מכל אויבנו מסביב", ושהגרעין בטהרן הוא סכנה קיומית ממדרגה ראשונה. יתכן שהכול נכון ושאכן חיים במעגל של פחד שנאה וחזונות נקמה הם מחויבי המציאות לאור פתיחת סניף "פיצוחי הברווז" באזורנו. רק שימו לב שברמה הרעיונית זה מבטל לחלוטין את השיגי הציונות כתנועה, אם לא שולל אותה כרעיון.  הגישה של ביבי ושות' כלפיי המציאות (יאמר לזכותו שהוא רק נושא הגדל העכשווי של שיטה עתיקה מאוד) היא של מדינת ישראל כשטעטל עצום. גטו של מיליונים. מדינה ריבונית עם צבא, פרלמנט ונשק גרעיני, המתמודדת עם אותם אתגרים, מאותה עמדה, עם אותם כלים שאפיינו את היהודים בגלותם, וספציפית בזו המזרח אירופאית שבה נהגה סגרגציה חריפה ומינימום יחסי גומלין חיוביים בין היהודי לסביבתו הנוצרית. בשביל זה מכובדי, באמת שלא היה שווה לזרוק מפה את כל הערבים.

ב. אם כבר בג'נוסייד עסקינן

גם פורים עצמו מלווה במבוכה ג'נוסיידית מסוימת. לרגל הקרנבל היהודי הקרב ובא, גם הפייסבוק שלי, כשל שאר אחי השמאלנים, הוצף השבוע בתזכורות שמה שאנחנו חוגגים למעשה הוא טבח מטורף של 75 אלף פרסים על נשיהם וטפם. אני קורא כאן באופן רשמי לסדר את אחי החילונים והאתיאיסטים למיניהם תוך קריאה נרגשת להוצאת המקל מהתחת: פורים הוא חג שמבוסס על סיפור שלא היה ולא נברא. קיימת הסכמה  מחקרית כמעט מקיר לקיר שמדובר בפארסה היטולית שצורפה מאוד מאוחר למסורת הקרנבלית שמקיפה אותה, ובצד ההיפוך המפורסם הכלי האומנותי המרכזי שלה הוא ההגזמה הפראית: החל מכמויות האלכוהול שהמלך צורך, דרך הצורך שלו לבעול כל בתולה בממלכה אחרי שהיא התכוננה שנה שלמה לאונס המלכותי, גובהם הדמיוני של עמודי התלייה וכמובן מספרי ההרוגים במסע הנקמה ההזוי של מרדכי. (ספרה המסכם של אדל ברלין בנושא תורגם לעברית במסגרת האנציקלופדיה "מקרא לישראל", ומכיל ביבליוגראפיה מקיפה ביותר בנושא). העובדה שטקסט שכל שורה בו נועדה למצב אותו כבלתי מתקבל על הדעת נחשבת בעיני רבים כהיסטוריה היא נקודת עניות נוספת מבית מדרשם של היהדות הרבנית והאורתודוקסיה.

אחד ממאפייניה המובהקים ביותר של היהדות הרבנית הוא איתורם של שרידים של חוויות דתיות שניתן להגדיר כ"כיף", בידודן, עיקורן וחיסולן. דוגמאות לא חסרות אבל מספיק להזכיר כיצד סיפור יציאת מצרים הקסום הפך לדיון מתמטי עבש כמה מכות לקו המצרים על הים, וכיצד סיפור חנוכה ההרואי הפך לדיון יבשושי על הכיוון הנכון ממנו צריך להדליק את החנוכייה. הכרזה על פורים כיום אבל לאומי על מותם של עשרות אלפי פרסים חפים מפשע היא נפילה בדיוק למסגרת החשיבה הקטנונית, הצדקנית, ובעיקר הטוטאלית שהאורתודוכסיה מכתיבה.

ידישקייט-עשה זאת בעצמך!

בין סוגיית שבת זכור וטבח פורים מקשרת קריאת התגר על דפוסי החשיבה האורתודוקסיים. אני לא מבקש לטעון שהפירוש שלי עדיף או נכון יותר מפירושים קודמים, אני גם לא מבקש לפסול את הלגיטימיות של המסורות הקיימות של פורים. מה שאני אומר הוא שהיהודי החילוני מוזמן להסתכל על היהדות מחוץ למסגרת שקיבע עבורו היהודי הדתי. שהיהדות יכולה להיות מאגר תרבותי כמעט אינסופי שאתם רשאים לטעון אותו בתוכן על פי סולם הערכים שלכם ותפיסת עולמכם. שבניגוד מה שהדתיים מנסים למכור לכם, ניתן ליצור רוח חדשה המורכבת מחומרים יהודיים בלי מותר ואסור, נכון ולא נכון או טמא וטהור. עד אז הרבנות האורתודוכסית תמשיך להגדיר עבור כולנו את המדינה היהודית בגבולותיה הצרים של ההלכה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 8 תגובות

הזניית הזילות וזילות ההזנייה: אינסטרומנטליזציה, פוליטיזציה ואימפוטנטיזציה של רצח המונים

הרשימה הזו בעייתית מכל מיני סיבות. ראשית כל היא מתעסקת בנושא שכבר פג תוקפו התקשורתי (דוגמא: המשמעויות של חוק לשון הרע למשל לא השתנו, אבל כמה מרענן יכול להיות לקרוא על זה עכשיו?) שנית, כמות הדברים שיש לי לומר בנושא המדובר מאיימת על הרשימה לא רק להיות מיושנת אלא גם באורך הגלות. ושלשית (הקשורה קשר הדוק לשנית) אני שובר את הקו הדק אך המתבקש בין יוחאי האקדמאי ויוחאי הבלוגר. "האישי הוא הפוליטי" היא סיסמא שאני מאוד אוהב, ומקווה שיום אחד אדע גם ליישם, אבל אני עוד לא שם. מכיוון שהיומיום פורץ לי למחקר לוקח לי זמן לעכל, ומצד שני אחרי שהרכבת כבר עברה אני לא מצליח להתאפק וזועק אל עבר ענן הקיטור המתרחק את אשר על ליבי.

אז בואו נתחיל מהסוף. זה באמת מעצבן שהחרדים השתמשו בילד מוארשה בהפגנה שלהם, וכל מיני אובר חוכמים שזוכים לתמיכה מסוימת שחוצה מגזרים חושבים שהנה בא הזמן לשים לזה סוף ולאסור בחוק את "זילות השואה". אני מבקש לתקוף את העצבנות הזו משני כיוונים: א. למה זה מעצבן? ב.האם צריך להוציא דברים מעצבנים אל מחוץ לחוק.

תגידו לעצמכם, מה יש? היש דבר סביר יותר, מתבקש יותר ושפוי יותר מהוצאתה של השואה מהשיח הפוליטי? האין פה עיוות מזעזע של ההיסטוריה, ניצול ציני של סבל לצרכים פוליטיים וחוסר רגישות משווע כלפיי הקורבנות והניצולים? אכן, כל הנחות הייסוד האלו הן מהמובילות והמוסכמות שבשאריות הדבק של מה שפעם נקרא "החברה הישראלית". ואני, כמו שרק גיס חמישי יכול, הגעתי על מנת לקחת את כבשת הרש. הגישה שלנו כלפי השואה וזיכרונה משלבת צביעות, בורות, ואת המחסור הקבוע בביקורת עצמית.

"השימוש הפוליטי בשואה" לא התחיל עם הילד החרדי, גם לא עם הילדה מגוש קטיף, וגם לא עם מפוני ימית. אפילו ליבוביץ קשישה לא המציא את הז'אנר כשהגדיר את חיילנו האמיצים יודו-נאצים. מדובר למעשה בטכסיס הרטורי הכי ישן בספר. ההשוואות לנאציזם כמעט תמיד מובנות על ההנחה של הנאציונל-סוציאליזם כביטוי היסטורי נדיר של רוע המוחלט עלי אדמות. הבלחה מעל במת ההיסטוריה של שטניות, אנטי אנושיות המתגלמת באנושי. בצד זה אף השואה, ההתפרצות האלימה הבולטת של אותה מפלצת, היא מקרה קיצון מחוץ להיסטוריה: בלתי ניתנת להשוואה, לייצוג או להבנה. בהשוואת תופעה לנאציזם או לשואה יש פרובוקטיביות, רצון מודע לזעזע, וגם הליכה לקיצוניות שבעצם סוגרת אפשרות של דיאלוג או דיון (אם אנחנו מתעסקים עם נאצים, מו"מ או שיתוף פעולה איתם הם פשע בר ענישה במדינות מסוימות!). כשאתה מגדיר משהו כהיטלר אתה מוציא אותו מחוץ לגדר הלגיטימיות הרציונליות או הפשרה, ומצד שני אתה גם מקדש את מלחמת החורמה נגדו. אם יש משהו שכולם מסכימים שחשוב להלחם בו, שאסור להאמין לו וצריך למחוץ שהוא עוד קטן, היטלר הוא הדבר.

 הקונספט המערבי של טוטאליטריות היה בעצם האחדה בין האויב הקומוניסטי והנאצים. כשבבריה"מ אמרו "פשיסטים" התכוונו לאותו הדבר מהצד השני (קפיטליסטים זה כמו נאצים). זה גם ההיגיון מאחרי ההשוואה של ישראל הכובשת לרייך השלישי. דמוניזציה של האויב דרך השוואה לנאצים היא גם האסטרטגיה הפוליטית העתיקה והשחוקה ביותר בתרבות הפוליטית הישראלית. זה התחיל עם נאצר, עבר לעראפאת, שימש במקביל גם מול צדאם חוסיין ועתה שמור בעיקר לנשיא האיראני (שהוא גרוע בדיוק כמו היטלר, וצפוי להניח שכשיעזוב את תפקידו תוך פחות משנתיים מתוקף החוקה האיראנית יוחלף בהיטלר אחר). בניגוד לקבוצות הסקטור שהוזכרו למעלה, השימוש הזה הוא מותר, הוא לגיטימי. ראשי ממשלה עושים אותו בטקס הממלכתי (אירוע פוליטי) של יום השואה (תאריך פוליטי) ביד ושם (מקום פוליטי). אז אולי כדאי לחזור ולנסח: כמו שלמדינה יש מונופול על הכוח, כך יש לה גם מונופול על השימוש הפוליטי בשואה, וכשם שהתחמשות של סקטור בדלני בנשק זוכה לתגובה חריפה (מי אמר אלטלנה?) כך גם קבוצות אקס-ריבוניות כמו השמאלנים, המתנחלים או החרדים שעושים שימוש בשואה זוכים לקיתונות של ביקורת בוז (יד ושם באופן קבוע מוציא גינוי חריף וקורה להוציא את השואה מ"ויכוחים פוליטיים") וכעת גם הוצאה אל מחוץ לחוק.

בצד השימוש הפוליטי, צידו האחר של מטבע "זילות השואה" הוא השימוש הטריוויאלי. כלומר, שימוש במונחים וסמלים הלקוחים מתקופת השואה, או בשואה ככלל לתיאור דברים שהם, איך נאמר בזהירות, לא שואה. את האבסורד שבטריוויליזציה הדגימו להפליא הקומיקאים שי ודרור  ב-2005, ברשומה שהגיבה לגזרה השווה שעשו מתנגדי ההתנתקות בין פינוי היישובים לשואה. זה מתחיל במשפט "בשואה היה חם. גם עכשיו חם. עכשיו זה בדיוק כמו בשואה" וגולש אל מחוזות נוספים כמו העיר תל אביב, השכנה ממול ומיכל זוארץ. בשורה התחתונה, אם כל דבר הוא כמו השואה, השואה היא בעצם שום דבר.

שימוש כזה יכול להיות מטומטם, הוא יכול להיות חסר רגישות, הוא גם יכול להיות מקומם. אני טוען שאסור, אבל אסור לאסור בחוק טמטום, חוסר רגישות או דריכה על יבלות.

ברגע שאני נכנס לביקורת המוצדקת על זילות השואה, קוראים חדי עין בודאי מגרדים בפדחתם בחוסר נוחות. רגע, זה לא הבחור שהשווה את תג מחיר לליל הבדולח? ושבועיים אחר כך השווה את את ישראל לרפובליקת ויימאר? ובכן, אני מודה ומתוודה קבל עם ועדה. אני עושה שימוש פוליטי בשואה. מה שאני מנסה להגיד זה שני דברים: א. גם אתם. ב. כמו תמיד, יש להכיל את הסטנדרטים שאתה דורש מאחרים גם, ואולי קודם כל על עצמך.

חברים וחברות, עצם זה שבן גוריון גייס את השואה במגילת העצמאות זה שימוש פוליטי, כמו כל הקונספט של שואה ותקומה. כמו שלשלוח כיתת בית ספר לפולין זה פוליטי. אפילו השימוש במונח "שואה" ולא "הולוקוסט", "הג'נוסייד היהודי" או "רצח אזרחים בחזית הארופאית של מלחמת העולם השניה בידי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה" היא הכרעה פרשנית עם משמעויות פוליטיות. הרעיון של תיחום השואה רק למרחבים הטבעיים שלה, קרי יום הזיכרון ותכנית הלימודים לא מונע ממנה להיות פוליטית, אלא מגביל אותה לפוליטיות מסוג מסוים. פרשנות היסטורית היא מעשה פוליטי, הקמת מקדשים אזרחיים לדימוי ההיסטורי היא מעשה פוליטי, ועיגונה של ההיסטוריה במרחב ובזמן על ידי אנדרטאות וימי זיכרון היא מהפעולות הפוליטיות המובהקות ביותר של מדינת הלאום המודרנית. אם אתם חושבים שהשואה רלוונטית, אם אתה מאמין שאתה יכול ללמוד ממנה, אם את חושבת שיש לה לקחים, אתם בצד שחושב ששימוש פוליטי בשואה הוא בסדר גמור. קביעת סדר יום ערכי (פוליטי!!!) היא משהו שכל הגמוניה תרבותית מבצעת. מדובר בהליך כמעט בלתי נמנע. פסילה חוקתית של פרשנות אלטרנטיבית זה כבר חציית הגבול בין ההגמוניאלי לדיקטטורי.

אני עושה שימוש פוליטי בשואה. ואין לי בעיה עם זה, אני אפילו מוכן לצלול למים העמוקים ולהסביר מדוע מבחינתי השימוש שלי נכון יותר וצודק יותר מהשימוש של אחרים, אבל אני חייב להכיר שמבחינת הפוליטיות עצמה אין הבדל. ולא פעם אתה רואה אנשים שמצקצקים על ביבי שמעולם לא נחלץ מועידת מינכן על כך שהוא עושה את השואה קרדום פוליטי, ופחות מיממה אחר כך מבליחים בפייסבוק עם השוואה של איזה חוקוניס לחוקי נירנברג. אולי דוגמא מאלפת על מה אני מדבר סיפק אחד האבות הרוחניים של הימין החדש. לקרוא שוב ושוב ולא להאמין:

(המאמר השלם כאן):

"המפגינים במוצאי שבת […] הציגו עצמם כקורבנות המדינה הנאצית" פותח ימיני את תת המאמר שלו על זילות השואה, ומהחרדים הוא גולש במהרה לאויבי ישראל משמאל ושואל: "וכי ביקורת, נוקבת ככל שתהיה ראויה להשוואה לנאצים?" ימיני חובט בארגוני זכויות האדם ובאקדמיה, פונה לימין לחבוט במפוני גוש קטיף ומסכם שלא משנה גם אם הביקורת מוצדקת היא לא מצדיקה נאציפיקציה. ואז הוא פונה לפסול במומו בצורה כל כך בוטה, כמו לא מדובר בפסקאות צמודות. בדברו על סוכני הדה לגיטימציה של ישראל הוא טוען כי "הם עושים לישראל בדיוק מה שעשתה התעמולה הנאצית ליהודים. אפשר לעשות דבר פשוט. להחליף את המילה ישראל במילה יהודים ולקבל העתק כמעט מדויק לתעמולה הנאצית של שנות השלושים. פרופסורים ויו"ר הסוכנות לשעבר, חרדים ופורעי "תג מחיר", שמאלנים וימנים- קואליציה של מטורפים שאימצו את הרטוריקה הדמונית של תעשיית השטנה. גבלס מחייך בקברו. כל מה שהוא אמר על יהודים, אומרים גם יהודים על יהודים […]"    

במילים אחרות ימיני פותח בכך שהשוואות לנאצים זה דבר פשוט נורא, וממשיך שהכי נורא זה שכל מי שהוא לא בן דרור ימיני הוא ממש כמו הנאצים. וואו. וימיני אגב ממש מעצבן אותי, ואני לא חושב אפילו בצחוק להוציא אותו מחוץ לחוק.

אחד המאפיינים של השימוש השמאלי בשואה הוא שהוא כמעט תמיד מוגבל לגרמניה של שנות העשרים והשלושים. הדימויים המרכזיים שלו לקוחים מעליית המפלגה לשלטון, מגיוס ההמונים לרעיונות של עליונות גזעית והדרת מיעוטים, מחוקי גזע ומנישול היהודים מחיי היום יום. בהשוואות שלנו תמצא הרבה פחות אושוויץ, או שואה כקוד כללי של זוועה שאין למעלה ממנה. התפיסה של הנאציזם כתהליך, ועוד יותר מכך כתהליך אנושי, עומדת בבסיס ההשוואות בין הדמוקרטיה הישראלית וזכויות המיעוטים בה לאלו הגרמנים. זה לא פחות מניפולטיבי: כמעט כל אירופה מתדרדרת למשטרים סמכותניים בשנים האלו. כמעט אצל כולם זה כולל גם התנכלות למיעוטים לאומיים. לא תמצאו הרבה רפרנס של ישראל כמדינה שמתדרדרת לתהום איטלקית, אוסטרית,רומנית או פורטוגזית. וכאן למרות שאנחנו לא משתמשים באושוויץ הוא ברקע, אם כי חלקנו יודע היטב שלא כל דיקטטורה ולא כל גזענות מובילים למחנות השמדה. וחוץ מזה שזה מניפולטיבי זה מאוד מאוד פוליטי. אני במקרה היסטוריון של השואה והרייך השלישי. אם תתווכחו איתי על הפרטים אני אנצח. זה לא אומר שהדרך בה אני מפרש אותם, מארגן אותם ומציג אותם היא לא פוליטית.  הבחירה שלי להפיק מהשואה מסר של דאגה לאחר, לחלש, ושימוש זהיר בכוח של המדינה על הפרט,  היא חלק מהדי.אנ.איי הפוליטי הערכי שלי. באותה מידה ניתן להסיק שעמלק שב להתגלם בבשר ושעם ישראל צריך להיות מאוחד ומוכן להלחם בו כשיחזור. לשואה, לכשעצמה, כמו להיסטוריה בכלל אין מסר. אין לה מטען פנימי מוחלט של משמעות. זה לא אומר שכל העסק חסר טעם, זה רק קורא לנו לקחת עודף אחריות על הקיום שלנו כיצורים פוליטיים.

ולגבי החוק, אני אמשיך בקו הקבוע שלי, שרגולציה של רוח היא סופר בעייתית ולא באמת פותרת בעיות. בדמיוני אני כבר רואה משוגעים לדבר מתכנסים באפלה לשחק במחתרת א-ב שואה. הדבר היחיד שחוק כזה יעשה הוא לעודד את היצירתיות של "שימוש מרומז בשואה במסגרת החוק".

נכתב בברלין, לרגל יום השנה לועידת ואנזה, שבלעדיה מי יודע אם היה לנו מה להוזיל.

בסוף יצא כאורך הגלות, אבל היי, בלי גלות אין שואה לא?

ולסיום, הדיון הזה הפיק את אחד מסרטוני "היטלר מתעצבן" הגדולים בכל הזמנים. אל תחמיצו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 8 תגובות

בת מלך פנימה: על חשבון נפש בזמן מלחמה

לפני שבועיים בערך הרהבתי עוז בנפשי, ובלב המהומה סביב הימין המשתולל, קראתי לבחינה מחדש של האויב והמטרות בטרם יוצאים למתקפה. (בינתיים הימין הקיצוני הודבר, או נעלם, שכן נחשף שהחרדים חצו קו אדום ועכשיו הם נוסעים באוטובוסים נפרדים). התגובות לרשימתי זו, כפי שהקוראים יוכלו להיווכח בעצמם בלחיצת כפתור, דיברו לרוב בקול ברור מאוד: דמוקרטיה מתגוננת חייבת להשתמש בכלים לא דמוקרטיים כדי להגן על עצמה, הדרישה להתייחס ל"אויב" בכלים ביקורתיים היא מקור חולשתנו, העיקרון נכון אבל יש זמנים שחלאס. צריך להוריד את הכפפות ולהלחם בלי להתיפייף.  אני עצמי הועמדתי או כרומנטיקן תמים שינפנף בעקרונותיו היפים בעת שגלגלי המטורפים ירמסו אותו כמו ג'וק, או כרלטיביסט מסוכן שרעיונותיו הפסיאודו-נאורים הם שנותנים את הנשק לחיסול הנאורות בידי אויביה.

ברשימה הזו אני מתכוון להשתמש בפסיכוזה התורנית ("הדרת נשים") בכדי לעמוד שוב מאחורי העיקרון שהצבתי ברשימה הקודמת. כמו אז, גם כאן, הדרת נשים איננה הסיפור, אלא האסטרטגיה, העקרונות המובילים את המלחמה, וכן תוצאותיה.

מכיוון ששנת הגלות הקסומה שלי הגיעה לקיצה, הגעתי הלום יעפת לבית הוריה של אהובתי, שהוא אחד מהמרכזים החביבים עלי לענייני "דע את האויב" או במילים אחרות: הם מנויים ל"מקור ראשון". גיליון השבת, רובו ככולו )כמו גם מקבליו ה"כלליים") עסק בהדרת נשים. הקול היה אחיד, חד וברור: המתקפה החילונית על החרדים צבועה ומתחסדת.

היה בזה מן הסתם יותר משמץ של אמת. הרי לא צריך להיות תחקירן חד עין עם מוטיבציה דוסו-שמרנית  על מנת להוכיח שהחברה הכללית בישראל איננה מופת של שוויון נשים. אבל הפריע לי העדר מוחלט של דיון פנימי (בעיתון, לא בציבור) על מקומה של האישה בחברה הדתית-לאומית. הרי שיח דתי שמפלרטט עם רעיונות של פמיניזם מסוג מסוים כן מאפיין הן חלק מן הכותבים והכותבות והן חלק מציבור הקוראים של עיתון זה בשאר ימות השנה. (ראו נספח) המשותף לתגובות כמעט מכל קצוות הקשת הפוליטית והדתית בעניין הדרת נשים, ולתגובות להם זכיתי אני לרשימתי הקודמת יכול להסתכם במשפט: "שקט, יורים!".

בכל המקרים הנ"ל מצאתי את ההנחה המובלעת שמלחמה זה לא זמן לחשבון נפש. אני מבקש לטעון שגם אם במלחמה אמיתית (כזאת עם יריות והרוגים) הנושא עוד ניתן לויכוח, מלחמה רעיונית אידיאולוגית מוסרית היא בדיוק הזמן לחשבון נפש. כאשר נלחמים על צדק, אתה פשוט לא יכול להשאיר חלק מהצדק בבית מטעמים טקטיים. א. כאשר אתה טוען טיעון מוסרי, ומצדיק אמצעים לא מוסריים להגשמתו, אתה שולל את הטיעון של עצמך. ב. "שקט, יורים" הוא רקע כמעט ודאי לכך שתירה מהסיבות הלא נכונות, לכיוון הלא נכון ובאנשים הלא נכונים. ובשורה התחתונה תפסיד.

מי שמתפתה לטיעונים של "עבור עיקרון צודק, ועתיד נטול עוול, ניתן לעגל פינות בדרך ולחפף בתחום העוול והצדק כל עוד זה מקדם אותנו אל הניצחון" מוזמן לעיין בניסיון ההיסטורי של שבעים שנות שוויון בברית המועצות. הגישה כאילו מותר להכליל אויבים מדומיינים, להשתיק חלק מהרעיונות ולרדוף חלק מהאנשים חלק מהזמן היא בדיוק הקרע לכישלונה הפוליטי המהדהד של השיטה שחרטה על דגלה את הצדק האבסולוטי לכל.

אם נסתכל על המאבק הנוכחי: החברה החרדית היא חברה שאפעס מתאפיינת בגישה בעייתית עד זוועתית בתחום השוויון בין המינים. אני אישית חושב שבתחום הזה היהדות האורתודוכסית כולה (ציונית כאנטי ציונית) היא אי של פרימיטיביות שחלקה מתיימר לשחות במימיה של המאה העשרים ואחת וחלקה מנסה להתעלם ממנה או להסיג אותה לאחור. העובדה שהמחנה הנאור התגייס למלחמת חורמה בחרדים מראה עד כמה קל להסיט את האש מהרעיון לאנשים. הרי כל בעיותינו עם החרדים, כולן עד אחת יפתרו עם הפרדת הדת מהמדינה. אבל כמה כתבות קראתם שקוראות למאבק בכיוון הזה? הרעיון הוא להתנפל על החרדים כאילו אם נכריח אותם לשבת ליד נשים הם יבינו שהם טועים/יהפכו פתאום לנאורים/יבינו שלא כדאי להתעסק איתנו ויעופו לנו כבר מהעיניים. אם אנחנו רוצים להלחם בחוסר שוויון נשים ולנצח עלינו להיאבק מחד על הפרדת הדת מהמדינה (למען המדינה ולמעשה גם למען הדת) ומאידך על תודעה פמיניסטית אמיתית, ממלכתית שכוללת חינוך, חקיקה ואכיפה.

כל עוד כל דיון פוליטי כולל שלושה גברים בגיל העמידה בחליפות, ואישה יפה וצעירה מהם בהרבה בלבוש "קצת יותר צבעוני", כל עוד נשים מרוויחות פחות, מפוטרות כי הן "לא עוברות מסך" (הקודם בתפקיד היה לא אחר מאשר האושיה העסיסית שכולה עונג ויזואלי מיכאל קרפין!)  או שהאלמנטים הנשיים הסטריאוטיפיים באישיותן מובלטות כאשר הן מובילות מאבק חברתי, הטיעון המוסרי שלנו כאשר אנחנו יוצאים להפגין בבית שמש הוא פשוט מגוחך. השימוש הנפוץ במונח כמו "פמיניזם קיצוני" (במובן של לאט לכן בנות עם כל השוויון הזה) כתגובה לעצם קיום שיח שאמור להיות נקודת מוצא מובנת מאליה בכל מדינה מערבית מראה שאנחנו עדיין מאוד רחוקים ( במקרה הזה הנשים לא לבד. גם "זכויות אדם" למשל מוצגות בישראל כפוליטיקה סקטוריאלית של כמה הזויים).

במלחמה צריך להגדיר מטרות. לי נדמה שעוד בימי המחאה החברתית, דרך פרשיות תג מחיר, וכלה בהדרת נשים, השמאל הנאור מדבר בעיקר עם עצמו, ומגדיר את עצמו כקבוצה נבדלת, עם שפה משלה, המתהדרת בצדקתה, ומסתפקת בשוליים הצרים שהשיח מקצה לה. רוב האנשים בארץ אינם סיקיריקים, וגם אינם בעלי תודעה פמיניסטית מושלמת. הם איפשהו באמצע. משום מה למדנו מהימין שסימון קבוצות והוקעתן הפומבית היא דרך טובה ליצור תחושה של אחדות ציבורית מדומיינת ומשחררת (הרי גלונים מהרוק הזה אנחנו רגילים לנגב בכל ערב מפנינו שלנו…). מעבר לעובדה שזוהי אינה דרכנו, אנחנו מחמיצים את הסיכוי לשינוי ולשכנוע. כאשר אנחנו מכריזים מלחמת תרבות של הכול או כלום, אנחנו או הם, אנחנו מפסידים את הסיכוי להפוך את מאבקי העומק שבאמת יכולים להביא ל"ניצחון". אני לא בטוח שהרעיון של "כוחות האור" להכריח הרבה גורמים באמצע לבחור צד יגדיל את כוחנו הפוליטי או השפעתנו, אני חושש שזה יעשה בדיוק את ההפך. את החרדים זה בודאי ידחוף לפינה של צביעות החילונים והטלאי הצהוב.

יש להציף ולהפיץ את המחיר שהחיבור בין דת ומדינה גובה מחילונים, מדתיים מהמדינה ומהיהדות כדת וכתרבות. צריך להגביר את התודעה של מצב מעמד האישה בארץ, מבית שמש ועד משרדי הפרסום בתל אביב המצוחצחת ללא הבדלי דת וגזע. מתקפה על חרדים, גם אם זה מגיע להם, פשוט לא משרתת כלום.

למעשה היא דווקא משרתת. היא משרתת את כל מי שחשוב לו שקבוצות בישראל ימשיכו לריב אחת עם השנייה בזמן שהשלטון המרכזי מוצץ את לשדן. את כל מי שמרוויח מזה שהעני החילוני בטוח שהבעיה שלו זה העני החרדי. היא משרתת את כל מי ששמח מאוד שסוגיות מעמדיות הופכות לאתניות וקבוצתיות. את כל מי שישמח מאוד עם השינוי הפוליטי היחיד אחרי הקיץ יתמצא בחמש עשרה מנדטים לאיזה שונא חרדים תורן ממשפחת לפיד שימשיך לשרת את המציאות הכלכלית הקיימת. וכן, אלו האנשים שאחראים על הצורה שבה אתם מקבלים את המידע שאתם צורכים.

העדר בירור פנימי ביקורתי בעת מלחמה מותיר אותנו עם שחרור של לחצים וזעם. מי שמרגיש שנשבר לו הזין מהחרדים והוא חייב, פשוט חייב לשחרר צרור, שיבושם לו. רק שידע מה הוא עושה, ולא יתיימר לקדם אותנו לניצחון, על אף אחד, בשום דבר.

נספח: אחותי בת המלך

אינני מסתיר את העובדה שאני מפנה את מרבית מרצי וביקורתי אל קבוצתי שלי, השמאל החילוני. אבל הפעם אני ממש מרגיש צורך לדבר איתך. בתור מי שגדל לידך, מעבר לגדר בעולם הגברי המקביל לשלך. אני חושב שכל מה שמתרחש עכשיו הוא הזדמנות מצוינת לחשוב על המקום שלך, והאם את באמת אוהבת אותו ומאמינה בו. המקום של עזרת הנשים/ערבי עיון/שירה/ לימוד/ התבוננות לנשים. אני יודע שכאישה מודרנית, היודעת את מקומה השווה את מייחסת למקום הזה ניחוחות של העצמה, אפילו של פמיניזם. אבל תדעי לך שהמקום הזה הופך אותך לסקטור. כמו "מוזיקה שחורה", "אולימפיאדת הנכים" או "מסעדה ערבית". סקטור שהוא מחצית מהאוכלוסייה אבל עדיין סקטור. את משאירה את המרחב הציבורי לגברים. את נותנת להם להגדיר לך את הגבולות ה"כלליים". אין ערבי עיון לגברים וערבי עיון לנשים. יש ערבי עיון לנשים וערבי עיון סתם (בהם את יכולה להשתתף לעיתים כצופה לא מעורבת מאחור), עזרת נשים ועזרת ישראל. אני יודע שזה נוח לך. ואני יודע שאת בוחרת בזה. לא נעים לך ליד גברים, כי מגיל אפס חינכו אותך שבעיני גברים את בעיקר אובייקט מיני (יצר הרע וצניעות בשפתנו) ואת הגברים (אז עוד ילדים) חינכו שאת באמת כזאת. ואת ממש לא אהבת שבאוניברסיטה לפעמים הסתכלו עלייך כמו שאת מרשה רק לבעלך. וגם בערב עיון, (או תפילה רח"ל, זה לא אשמתי הרגע חזרתי מאמריקה…) יכול להיות שהם יסתכלו עלייך. אבל בעצם זה שאת מונעת מהם להסתכל עלייך את גם מונעת מהם לשמוע אותך, ומוותרת על הקיום של הקול שלך (שהוא, שנינו יודעים, לא ערווה, אלא קול חשוב מהותי ורלוונטי) במרחב שמגדיר גם אותך.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 3 תגובות

חייל, שפר הופעתך: דיון מקדים למתגייס למלחמת האחים

רוחות רעות מנשבות בארץ. אינני מדבר על הפרלמנט שהתחרפן, הדרת נשים, רדיפת התקשורת או שריפת מסגדים. כל אלו רעות חולות ודוחות הראויות לא רק  לגינוי אלא למאבק. הרוח הרעה שאני מבקש לבצע בה גירוש פומבי היא שנאת מתנחלים. בשלב זה יחשוב הקורא, בעיקר זה המכיר אותי עוד בטרם הפכתי לבלוגר מבטיח בעל שתי רשומות שלמות, שבודאי נחטפתי על ידי קרני אלדד שמחפשת במות נוספות ליללות הקוזאק הנגזל. אלא שהעניין כלל איננו המתנחלים. העניין הוא אנחנו. וב"אנחנו" אני מתכוון לכל מי שמחשיב את עצמו לאיש שמאל. בהקשר הזה אני אגדיר שמאל ככל מי שיש לו יחס חד משמעי כלפיי התופעות שתוארו למעלה, ורואה את עצמו חייל במלחמת התרבות שעיתונאים מסוימים הכריזו עליה בשבועות האחרונים. והדבר הזה, כן דווקא זה ודווקא עכשיו הוא בירור עצמי שאנחנו חייבים לעצמנו לפני שאנחנו יוצאים להלחם על צדקתה של תפיסת עולמנו.

מי שחושב לקבל טקסט דביק ברוח גשר או צו פיוס שיחשוב שוב. אני מאמין שההתנחלות כמוסד היא פשע מדינה, איוולת ועוול מוסרי מתמשך. אין התנחלויות חוקיות, חצי חוקיות או חוקיות עד שיוכח אחרת. אז ניתן להירגע, אף אחד לא יישלח ל"שבת של קירוב לבבות" (על ידי הרעפת טובתם של ערכים יהודיים "אמיתיים" לעגלתכם הריקה) בשילה. לפני שאנחנו מדברים או לא מדברים עם מתנחלים חשוב שנבין מה הם עבורנו, ואיזה תפקיד הם ממלאים. רמז: זה לא מחמיא, וזה לא מכבד את הדימוי העצמי שלנו.

את הטקסט הזה אני מתכוון לכתוב כבר הרבה מאוד זמן. אפשר לומר שחלק מהמוטיבציה של פתיחת הבלוג הייתה לכתוב את זה. זה היה צו השעה כשהשיח של מחאת האוהלים, שכל הרעיון שלה היה הכלה, ריבוי, וסולידריות של ההמון אל מול הדיכוי המערכתי והממסדי גלשה אצל יותר מדי אנשים לפשטנות של כסף לחינוך ולא להתנחלויות. מי שדחף את התפיסה הזו היו שמאלנים רהוטים וסוציאליסטים אדוקים כמו נחמיה שטרסלר, ועדיין מספיק נשמות טובות נפלו בפח.

זה היה צו השעה  כשהמנהיגה הנבחרת של העבודה (מודה, לא כוס התה שלי. לא היא ולא העבודה) עברה צליבה פומבית על זה שהיא סירבה לתת לתקשורת את ליטרת הבשר המסורתית של סימון המתנחלים כאויב. זה מרגיש לי כמו צו השעה בכל פעם שחבר שמאלני, ביקורתי, איש מוסר ושום שכל, פשוט שוכח את כל הסטנדרטים שלו כשזה מגיע למתנחלים.

אבל עכשיו נראה שמישהו פשוט ירד מהפסים. שבוע שעבר צה"ל רצח את מוצטפא תמימי בירי רימון גז לפניו מטווח אפס מתוך ג'יפ ממוגן, באירוע שאף תועד באופן נדיר. שלשום פרצה כנופיה של "תג מחיר" לחטמ"ר אפרים ותקפה את המח"ט. אפס נפגעים ואפס מעצרים. השימוש שהשמאל עושה בהשוואה בין המקרים הוא מובן מאליו. צה"ל פרסם את ההפרדה הישראלית הכה ברורה בין יהודים לפלסטינים הן ברמת הפעולה והן ברמת ההצהרות שנלוו אליה יותר מאלף סרטונים של מחסום ווטש. הקריאה למה ערבים מתים על "תנועות חשודות" ומתקפות של ממש לא זוכות לתגובה היא במקומה.  אלא שהן ברמת התגובה של הממשלה, הצבא והממסד המתנחלי, והן ברמת האשמות השמאל ניתן להבין שמה שמבקשים פה בעצם זה שהצבא יתחיל להנהיג את היד הקשה שלו ואת הסטנדרטים של הגנה על הביטחון מלחמה בטרור וכו' גם על מחבלים יהודים. למעט בצלם, שביממה האחרונה פרסם את זה בדף הפייסבוק שלו שלוש פעמים, לא יוצאת קריאה ברורה חדה ומחרישת אוזניים: "מפגרים! התכוונו שהסטנדרטים לפיהם הצבא פועל כלפיי פלסטינים הם מעוותים, לא קראנו ליישם את אותם סטנדרטים גם על יהודים!". ועל כך אין לי אלא לומר שמי שטוען שאם כבר יש עוול אז שיהיה שוויוני הוא אידיוט. במקום לשמוע את זה התגובה השמאלנית הנפוצה מדי להשתוללות שנעה בין חוקי חירום, צווים מנהליים, הכרזה על ארגוני טרור (אפשר להגיד על הכולירות האלו הרבה דברים, ארגון הם לא) והצהרות על "הנהגת יד קשה" בין שביעות רצון לתרועות של ממש מהטריבונה. אין גזירה שווה בין הקריאה הקדושה לצדק לכל, לבין הפרוורסיה החולנית שאם הצדק לא מופיע לפחות שהעוול יחול אף הוא על כמה שיותר אנשים. תקראו לי שמרן, אבל לדעתי כמה שפחות עוול יותר טוב.

הדבר הזה לא התחיל היום. בשביל יותר מדי אנשים, שלב ההגדרה העצמית שלהם כשמאל עוברת בשנאת מתנחלים (וחרדים, שחלק גדול מהאמור כאן נוגע גם להם, אבל אולי מגיע לזה פוסט נפרד). לפני כמה שנים קמה תנועה שבינה ובין תפיסה שמאלית או אפילו ליבראלית של העולם אין דבר וחצי דבר. המניפסט המכונן שלה היה ניאו-שמרני, גזעני, קסנופובי ועמוס בדעות חשוכות, חלקן קדומות וחלקן מקוריות (כמו תפיסה תמוהה של רבין כגרסא חילונית של האדמו"ר מלובביץ' שליט"א זצוק"ל) אבל הם  ממש שנאו חרדים ומתנחלים, וזה הספיק להם בשביל להכניס את המילה "שמאל" לכותר התנועה שלהם.

את התופעה האמורה אין לי אלא להגדיר כמוסר כפול. "דאבל סטאנדרט" משמעו שהסטנדרטים המוסריים שלך הם תלויי מקרה, ומכאן ניתן לפסול אותם כסטנדרט מוסרי ולקרא להם פשוט אינטרסים. לדוגמא, אם אני חושב שדמוקרטיה זה ערך עליון אבל צריך להגביל אותה אם יש חשש שרוב הציבור יבחר במפלגה שאינה תואמת את האינטרסים שלי או סתם מוסלמית, התמיכה שלי בדמוקרטיה כערך היא אפעס לא משהו.

כך גם אם אתם תומכים בחופש ההתאגדות, אבל חושבים שזה דווקא סבבה לעצור אוטובוסים בדרך להפגנה נגד פינוי גוש קטיף. כשאת כותבת תחת כל עץ רענן שצה"ל הוא צבא כיבוש אכזרי ושקרן, אך ברגע שהפגיעה בו באה מימין את משתמשת בקווים אדומים שמאוד זרים לך בכל מקרה אחר. אם מדינת ישראל היא פרויקט קולוניאלי פסול והציונות היא גזענות לא יתכן שאל מול רבנים שתוקפים אותה מכיוון אחר אתה פתאום לובש חליפת ממלכתיות שממש לא במידה שלך ויורה סיסמאות כמו "מרידה במלכות" (מלכות??? מתי נהיית חובב תלמוד עם תפיסה משיחית של שיבת ציון?) אם החוק הישראלי הוא "קדוש" איפה הקדושה של החוקים מכשירי הנישול, ההתעללות והעוול? ואלו שמגדירים בית של מישהו כ"אדמות מדינה" שאף פעם לא מימשה את תביעת הבעלות העקרונית שלה על השטח? או אלו שכל אזרח צריך לבוא לצבא שקוראים לו ולעשות בדיוק מה שפוקדים עליו? ומה עם הימין הקיצוני (או שמא נאמר ראדיקלי? אקטיביסטי?) ממתי קיצוניות מוציאה מחוץ לגדר? או שהיא לגיטימית רק כשהיא נגד הגדר?

מבחינה אינטרסנטית צרה, צריך השמאלן המצוי להבין שגם חקיקה שהיא מוכוונת "ימין קיצוני" היא חרב פיפיות. מבחינתנו לאפשר לשלטון לחוקק כל מיני תקנות נגד "גורמים קיצוניים חתרניים ומסוכנים" זה פשוט לא רעיון טוב. אבל לא למען האינטרסים התכנסנו.

רגע רגע, תגידו ובצדק, איך אתה משווה אבירי צדק שנלחמים למיגור עוול שאפילו לא מופנה כלפי הקבוצה שלהם כמו מפגיני בילעין ונעלין לקוזאקים שמפגינים על זכויות היתר שלהם לשדוד אדמות?

ובכן, מכובדי, פלורליזם הוא לא קוד אתי פתוח למו"מ. להיות פתוח לקיום דעות שלא מאיימות עליך זה לא חוכמה. הרעיון הפלורליסטי הוא קבלת הקיום של גורמים שלא מסכימים אתך ולעיתים גם מסכנים את קיומך או שוללים אותו. זה מה שאמור להפריד בינינו לבין אלקינים ואקוניסים למיניהם. התפיסה של רבים מאיתנו מאתגרת מאיימת ונתפסת כמסוכנת בעיני רוב הציבור בישראל. הטיעון היחיד למה אסור לסתום לנו את הפה הוא אותו טיעון שמתיר לרבנים להטיף לערכים שהם מבחינתנו חושך על פני תיהום בלי שאנחנו נזדעק להסתה ולסתום להם את הפה. מי שנחרד מתופעה של איסלמופוביה אמור להבין את זה. מה הבעיה בעצם בהצתת מסגד אם זה בית תפילה פרימיטיבי שמדיר נשים וסותר כל ערך מערבי? למה אנחנו לא שורפים אותו בעצמנו? האמירה המיוחסת לוולטר לפיה "אינני מסכים עם מילה מדברך אבל אמסור את חיי על זכותך לומר אותם" אמורה להיות לחם חוקינו ונר לרגלינו. בלי סייגים, ועדת חריגים או חוק ההסדרים. ועד כאן השאלה העקרונית במידה והמתנחלים באמת היו הדמון שאנחנו מתייחסים אליו.

היחס שאני מוצא כלפיי המתנחלים הוא זהה בעקרונותיו לגזענות וקסנופוביה. ראשית כל ההכללה: "המתנחלים הם…", יש להם רצון אחד, ניתן להטיח בהם כקבוצה האשמות, יש להם מאפיינים, אמונות, וסטריאוטיפים. כל ניסיון לייצג תפיסה מורכבת יותר שלהם כקבוצה, או חלילה קבוצות, נפסל על הסף כסיוע לכיבוש. כשאנחנו באים לדון בהם מונחים כמו "קיצוני" "הזוי" ו"נורמאלי" לפתע מתגלגלים על לשוננו כאילו לא היינו אנשים שמקדשים את הנון-קונפורמיזם ומסתייגים מכל מה שמריח ממיינסטרים רק לפני רגע.  אם משהו לידנו יבוא ביציאה גזענית על ערבים אנחנו נדע מיד להסביר קודם כל את העובדה שהחברה הפלסטינית מורכבת מפנים רבות ומגוונות. אי אפשר פשוט להגיד "הפלסטינים" ובטח שלא "הערבים" אחר כך נדע לנתח את ההבדל בין הנרטיב הפלסטיני לזה הציוני, את ההיגיון שעומד בבסיס נרטיבים אחרים מתחרים לשלנו (למשל מה גורם לאנשים להצביע לחמא"ס או להתקרב לדת מבחינה תרבותית וסוציולוגית), גם הכשלים והבעיות הם לא אימננטיים לערביות או לפלסטיניות, ולא תוצר של רוע אלא תוצר של נסיבות היסטוריות. כשזה מגיע למתנחלים אין ריבוי, אין נרטיבים ואין נסיבות היסטוריות.

אבל רגע! איך אתה משווה? הרי המתנחלים אינם גזע או מיעוט דתי. הם קבוצה אידיאולוגית שבחרה את דרכה, ופסילתה כקבוצה היא נגזרת של פסילת הדרך!

האמנם?

אני לא הולך להתחיל בנאום סנטימנטלי נוסח גם להם יש ידיים עם עשר אצבעות. עצם המגורים בשטחים לא אומרת הרבה על אדם. אולי בחוגינו הסגורים זה נראה מוזר, אבל תפיסת ההתנחלות כפשע מלחמה לכתחילה היא מאוד נדירה בישראל. המדיניות הכלכלית של הממשלה בעשר השנים האחרונות פשוט שולחת כל אדם שאין לו תודעה שמאלית מאוד מפותחת לגור מעבר לקו הירוק. אני מסכים שכל מגורים בשטחים הם מעשה פוליטי, אבל לא תמיד היא מעשה פוליטי מודע. תפיסת "גושי ההתיישבות" לפיהם אחרי שדנו בינינו לבין עצמנו והחלטנו שחלק מההתנחלויות הם דווקא בסדר ואנחנו ממילא לא נפנה אותן גורמת לכך שעשרות אלפי תושבים בשטחים כלל לא מרגישים שהבית שלהם שנוי במחלוקת. הייתה תקופה שהיינו צעירים ותמימים שמקומות כמו כפר אדומים או אלון נראו לנו כמו אחלה אופציה למגורים מבחינת המיקום האנשים והנוף. העובדה שבחרתי לא לגור שם כי זה בשטחים נתפסה על ידי הסביבה שלי כסממן מתקדם של אובדן קשר עם המציאות. יש בשטחים הרבה מאוד סוגים של אנשים עם הרבה מאוד דעות. בהתנחלות שבה גדלתי, זו מהסוג המוכחש האחרון, יש לא מעט אנשים המגדירים עצמם שמאל, מצביעי עבודה ואפילו מרצ. משום מה הנטייה הכול כך טבעית שלנו לראות בכל אדם קורבן של המערכת, פשוט לא עוברת את הקו הירוק.  שלא לדבר על אלו שפשוט לא בחרו לגור בשטחים. גם הימניות הגזענות או הדתיות אינן גזרת גורל גנטית. לילדים ולנוער בשטחים אין את הבחירה, אך הדה-לגיטימציה של המתנחלים כקבוצה אינה פוסחת עליהם. היא מקדמת את דימויו של השמאלן כרשע חורש מזימות ששונא אותם בלי סיבה ואין לו מה לעשות חוץ מלהילחם שיגרשו אותם מהבית. סביר להניח שלא הייתי יכול להפוך לשמאלני אם כל השמאלנים היו פשוט טורקים לי את הדלת כי לא מדברים עם פושעי מלחמה. ניתן אפילו להתחיל לדבר בשפה דיאלוגית ישירה אודות המחיר שקיום ההתנחלויות גובה מהפלסטינים. השפה שלנו מכוונת פנימה לעצמנו, לאירופה, למערב הנאור, לשמאל הפלסטיני, מקסימום למרכז הישראלי. האנשים שעל עתידם אנחנו דנים הם פשוט לא כתובת. הרי מדובר בחבורת פסיכופטים משיחיים שרציונאליזם הוא מהם והלאה. לחלק גדול מהאנשים האלו יש דימוי עצמי מוסרי גבוה מאוד, והם תחת מסך עשן עצום שלא יזיק לנו לנסות להתעמת איתו חזיתית.

התיאוריות האלו ישנות ומוכרות עד זרא, אם זו בגרסה של קרל שמידט על איפה אני נגמר ומתחיל האחר, ואם זו בגרסה של אדוארד סעיד. האדם כנראה משלב מאוד מוקדם מגדיר את עצמו על ידי הגדרת אויב שמשמש לו כנגטיב. חלק ממה שהשמאל המודרני תרם לשיח הוא החשיפה עד כמה האויב הוא מדומיין. עד כמה השיטה נועדה כדי ליצור אחדות גורל מדומיינת בין האיכר לפיאודל שלו, והפרדה מדומיינת לא פחות בין האיכר לאיכר שבכפר השכן. אם לא נתעורר בקשר למתנחלים ולחרדים, אנחנו בדיוק כמו מי ששונא ערבים רק עם אויב אחר. ותתפלאו, מעט מאוד גזענים מכריזים על עצמם בריש גלי ככאלו. רובם מחזיקים סיבות טובות ורציונאליות מבחינתם לפסילתו של האחר. קבלת הקיום של האחר לא אומר שצריך להיכנע אפילו לאחת מהמגמות (המגוונות!) היוצאות מציבורים אלו וסותרות את תפיסת עולמנו. כן לפסילת ההתנחלויות, אבל לא לפסילת המתנחלים. כי בנפשנו היא.

אני מסכים שהצורך לשנוא הוא אנושי וטבעי. יכול להיות אפילו בלתי נמנע. אני למשל ממש ממש שונא את מכבי תל אביב בכדורסל. שם אני יכול לנבוח, לצרוח ולשנוא שנאת מוות בלי גבולות. אז תבחרו לכם קבוצת כדורגל או כדורסל ותוציאו שם את כל האמוציות הפרימיטביות האלו. זה עושה את העבודה, ולא באמת פוגע באף אחד בהנחה ששמעון מזרחי לא באמת ישלח יד בנפשו בגלל כמה ילדים (מתנחלים!) מאחרי הסלים במלחה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 4 תגובות

העם דורש: על פניו הכפולים של המדרון החלקלק

 

זה היה כל כך קרוב. הפעם באמת היה נראה שזה הצליח, שהשיח השתנה, הגבולות היטשטשו ומה שהיה לא יהיה עוד. ההמונים יוצאים לרחובות לשנות את המציאות הישראלית. אפילו כאן באמריקה הרחוקה מצאתי את עצמי גואה בתחושות ישנות ומאובקות. לא נאמר ממש לאומיות, אבל תחושת אחדות גורל, הזדהות וגאווה בקבוצה שלך. אותה קבוצה שרבים וטובים האמינו שכבר אין לה תקנה, שנראה היה שהתקלקלה ללא הכר. לפתע נראה שהשבר שדחף רבים כל כך במרכז המפה אל עבר ה"מפוקחות" (=ייאוש, פחד והכרה שהימין צדק) ובשמאל הציוני אל עבר השמאל הלא ציוני, הוא בר תיקון. שכל עשר השנים האחרונות היו תקופה של עיוורון מתמשך, אך בסיומן יקיצה גדולה אל מול חברה ישראלית שהיא מעבר לאתנוס, לדת ולחרדת ההשמדה והגבורה.

ואיך התבשמנו! פוסטים אפוקליפטיים בישרו שפתאום קם אדם, מרגיש שהוא עם ומגלה שהעם שמאלני. פורומים אחראיים התחילו להתכונן ליום שאחרי, מה נעשה עם כל השלטון הזה שייפול בחלקנו, ואיך הופכים עמותות למדיניות ממשלתית. הדיון התיאורטי המוביל היה מתי ההמון יבין שצדק חברתי תלוי קשר בל ינתק בפתרון הבעיה הפלסטינית.

 נתניהו, שטייניץ ואפילו חבורת "אם תרצו" הכה גאה בעצמה שידרו בלבול, חוסר אונים והמון לחץ. לחץ אמיתי ומשתק אל מול התפתחות שאף אחד לא חזה ומאיימת באחת על כל כך הרבה חלומות בלהות שהיו בדרך להגשמה מנומנמת ונטולת התנגדות. הבוץ נזרק לכל הכיוונים, כל השטיקים הישנים נוסו ושום דבר לא נדבק. הציבור הבין שזה לא גשם, ושכמות אדירה מהחרא שמאכילים אותו נועד להסיח את דעתו מכך שגם משתינים עליו ללא הרף. בחוגים רחבים מאוד התחילו לדבר על מדינת רווחה, סוציאליזם שוודי, אחריות המדינה, מעורבות חברתית, ועוד מונחים שלרוב מוקצים למיעוט שיודע איפה הוא חי כל כך טוב שאף אחד כבר לא מבין מה הוא אומר.

אז איך האביב הישראלי הפך כל כך מהר לחורף עכור בו חזרה הדמוקרטיה למדרון החלקלק שרק אתמול היה מעלה מוריק ומבטיח?

מדובר בתרגיל פוליטי כל כך פשוט, שעצם העובדה שהוא עובד זה פשוט מביך. את התזה הזו העלו פה ושם גדולים וחכמים ממני, אך לאחרונה קולה נדם, וקול בכי התמרורים נשמע כל כך ברמה שאני מרגיש צורך להגיד את זה שוב.

כל הסיפור של "החקיקה האנטי-דמוקרטית" מעורר אצל השמאל את רפלקס זעקת השבר, ואצל חלקים גדולים מהציבור את רפלקס ההקאה מהשמאל, מה שמאפשר לביבי להמשיך את המשחק הישן בלי שאף אחד שם לב. ובגלל שהקיץ האחרון באמת היה מלחיץ, העובדה שהוא שרד את זה "כמו מלך" הופכת אותו לזחוח, בטוח ואמיץ מאי פעם בחוצפה שלו לקחת לציבור גם את הפירורים האחרונים תוך כדי שהוא מזמזם "ירושלים של זהב".

הוא היה כל כך בלחץ שכמעט הפצצנו את איראן. אז השריר שהתאמנו עליו כל הקיץ של "הו לא. את זה לא תהרגו בספין"  עוד עבד למופת.

ואז הוא נזכר בהם, בשולי התודעה חכתה לה חבורת הזבל, והמגדלורים הרוחניים של הליכוד וישראל ביתנו קיבלו אור ירוק לחזור להשתעשע במשחק האהוב "חבוט בשמאלן". הרעיון הוא הצעות חוק שיוציאו מהנאורים את כל האמוציות, רצוי בעלות משמעות מעשית מינימאלית. אם הם יעברו בבג"ץ-הרווחנו את חיסול האופוזיציה, ואם בג"ץ יפסול, הוא ישחק ישר לידיהם וימצב את עצמו כמי שמגן על אינטרסים סקטוריאליים אל מול רצון העם.

ברצוני להאיר את תשומת לבכם לשלוש נקודות למחשבה:

  1.  החוקים שעברו: חוק לשון הרע הוא חוק שהשפעתו המיידית על חופש הביטוי בארץ היא אפס. המשמעות שלו היא שעד עכשיו הייתי אמור לשלם עד חמישים אלף שקל על כל פעם שאני אומר שדני דנון הוא קונספירציה שנועדה להבאיש מעדני חלב מסוימים בעיני הציבור, ועכשיו אני הולך לשלם 300 אלף. במצבי הכלכלי חמישים אלף, שלוש מאות אלף וארבעים מליון זה אותו דבר, סכום דמיוני שאני לא יכול לגייס, וסביר להניח שאיש גם לא ידרוש ממני. אולי ליתר ביטחון כדאי לי להפסיק לקרוא לילד בשמו ולעבור לשם הבדוי "באדי פרילי". ההגבלות על העיתונות ועל בית המשפט העליון פורטות בדיוק על המיתר שיציג את השמאל כקבוצה סקטוריאלית, שבה דעה פוליטית היא חלק ממארג שלם הכולל מוצא, מצב כלכלי, מקום מגורים והשתייכות לקליקה אליטיסטית ברוח האחוס"לים של קימרלינג. כל מיני עמך באים עם רעיונות מוזרים שפוגעים בהגמוניה והיא נעמדת על רגליה האחוריות כדי להגן על החברים. לימין יש יופי של דוגמאות על מנת להוכיח שמדובר במגננה סקטוריאלית ולא במאבק אמיתי להגנת הדמוקרטיה: אריק שרון, ללא ספק ראש הממשלה המסוכן ביותר שהיה לישראל מעולם, שאין אדם שעשה יותר ממנו לביטולה דה-פקטו של הדמוקרטיה הישראלית, ועשה כל שביכולתו להשמיד כל סימן לתרבות פוליטית תקינה, זכה לגיבוי רחב מאוד של רבים בשמאל, רק בגלל שהקורבנות האחרונים שלו היו מתנחלים. הקלות הבלתי נסבלת שבה המונח "הסתה" משמש באותם חוגים ממש כקריאה לסתימת פיות ורדיפה פוליטית של אנשי ימין גם הוא מרוקן מכל תוכן את הטענות משמאל. אם העיקרון הוא שרעיונות מסוכנים צריך למגר על ידי רגולציה ואכיפה, אז כל מה שחסר זה שאיזה שועל בעלקין או אופיר מקרתיס יחליטו שנקיטת עמדה בעד הפלסטינים, התנגדות לכיבוש או החרמת התנחלויות הם רעיונות מסוכנים.
  2. העיתונאים ששילמו בראשם: שני היחידים שאשכרה נוקו מהמערכת היו העיתונאים שבאופן עקבי נלחמו בטרור הממסדי שהממשלה מבצעת בחברה האזרחית, ושניהם עשו את זה גם לראשי ממשלה שלא קוראים להם ביבי נתניהו. המחאה החברתית הפכה אנשים כמו קרן נויבך ואביב לביא למסכנים את קיומה של המערכת. מי שמתעסק בימים אלו בשמאל הקלאסי של הסדר הישן ("נתניהו! רסן את המשוגעים בממשלתך וקרא מיד את אבו מאזן חזרה לשולחן המשא ומתן!") משרת את הקונספציה ויכול בינתיים לישון בשקט.
  3. הבמה שמלבה ללא הרף את מלמולי ה"פשיזם פשיזם" וקוראת לעם לחזור אל הבריקאדות להצלת הדמוקרטיה הוא אותו עיתון שהקפיטליזם הוא נר לרגליו עוד משנות השלושים ובזמן המחאה הפך פשוט למרכז הרעיוני האידיאולוגי של הניסיונות לחבל בה או להסיט אותה חזרה למסלול הסדר הישן (כלכלת שוק עם תיקונים הכרחיים/צמצום המחאה לדרישות קונקרטיות/אין צדק חברתי בלי שלום והחזרת שטחים). כי אם אחרי המחאה, שאכן שברה כמה מחסומים, עדיין קיים שמאל במשמעותו המעמדית החברתית האחוסלית המרכז שלו הוא ברחוב שוקן. לאנשים מסוימים מאוד חשוב שנעזוב את ההפרטות והטייקונים בשקט. אם ביבי רק יראה מוכנות מינימאלית למו"מ גם הוא יכול למצוא את עצמו במארז מהודר של ארבעת המינים.

האם אני טוען שמאחורי יוזמות החקיקה האחרונות לא עומדים יצרים שליליים, אפלים, דיקטטוריים? ממש לא. אני גם לא טוען שהחוקים הללו לא בעייתיים, מצחינים, או פותחים מסלול שמאפשר לרוב פרלמנטארי כח כמעט בלתי מוגבל (ולפינת ההשוואה ההיסטורית: ישראל מועדת לפורענות הרבה יותר מאשר המדינה ההיא, ומעבר מהסוג הזה יהיה הרבה יותר קל והרבה פחות מורגש שכן לווימאר הייתה חוקה. כנסת ישראל בניגוד לגרמניה לא צריכה אפילו את האמתלה של שעת חירום על מנת לבטל את הדמוקרטיה). אני גם לא טוען שצריך להוריד חלק מהדגלים של המאבק הכולל של השמאל בארץ. מה שאני כן אומר, שהתרגיל הזה מנתב את האש, האמוציות והמאמץ לאזורים הפחות חשובים. לא בכדי מי שפתח שם את האש הם היצורים הנחותים ביותר בהיררכיה הפוליטית, אלו שניתן לשלוח כבשר תותחים למקרה שתגובת הנגד תהיה אפקטיבית (האם חיסול הקריירה הפוליטית של באדי פרילי תשפיע על הליכוד כהוא זה?) ומותיר את החזית המרכזית חשופה, והחזית הזו היא העברת כמה שיותר כסף מהכיסים שלכם לכיסים של בעלי הון, עיגון מעבר הכסף בחקיקה, והפיכת מדינת ישראל לעסק שמטרתו היא מקסום רווחים (לבעלים, מה פתאום לעובדים), שלמי ששאל מוחזק בבנקים בחו"ל מטעמי הלבנת הון, ולקנח בהספד מרגש על הפטריוטיזם העמוק של הטייקון כשהאחרון נופח את נשמתו ומותיר את הכסף לבניו ואת החובות לכולנו.

מעט מאוד אנשים הפכו בקיץ לשמאלנים. הרבה מאוד אנשים כועסים, ממורמרים ולא יכולים יותר עם המצב הקיים. חלקם גם הבין שחלק אימננטי מהאידיאולוגיה של הימין זה לדפוק אותם, אבל בין כאן ובין שמאל יש הרבה מרחק. היחס בארץ אל השמאל (במובן סמול/אומואים/תל אביבים/סייעני טרור) קשור לעולם דימויים מגוון ועמוק הכולל את פשעי סטאלין, הפנקסים האדומים של ההסתדרות, כל מה שהיה רע ורקוב במפא"י, עדתיות, יחסי מרכז-פריפריה ומעמדות חברתיים. חלק מזה נקנה בצדק, וחלק הוא תוצר של תעמולה אפקטיבית ורבת שנים ממיתוס האיש השמן ועד הקפיטליזם כאמת יחידה שהוכחה אמפירית עם קריסת ברית המועצות. ויש את החלק שממש, אבל ממש שונא ערבים. אני לא נביא, אבל יש סיכוי לא רע שבבחירות הקרובות נראה בצד מסרים לאומניים לוחמניים חריפים מאוד, מצע חברתי מגובש על צדק חברתי ורווחה לציבור היהודי. המרכז של זה יהיה בש"ס ובישראל ביתנו. אין צורך לתרגם את התופעה לגרמנית, רק נאמר שיש תקדימים היסטוריים לאפקטיביות אלקטוראלית. על ביבי אל תבנו. גם אם יגידו לו שהעולם מגיע לקיצו תוך שלוש שעות התגובה שלו תהיה: בשלוש שעות אני מספיק להפריט את חברת החשמל או שנלך על משהו צנוע, נגיד מערך מכבי האש?

מה שצריך לעשות הוא להחזיר מיד את הדיון לאיפה שהוא היה לפני שהתחילו לזרוק לנו חצץ על הגב ולקלל את אימא שלנו. הפרטות, תנאי עבודה, תחבורה ציבורית, רפואה, חינוך. לא כי זה יביא לנו בוחרים. אוכלוסיות היעד של העשייה החברתית כוללת גם מאבטחים רוסים שיצביעו לליברמן, ומזרחיים בעיירות הפיתוח שיצביעו לש"ס. הדאגה הכוללת לצדק חברתי ולחלוקה צודקת של ההון היא לחם חוקו של השמאל. לכתחילה. כאידיאולוגיה. זה לא יביא את השמאל לשלטון ביום אחד, אבל אם נתמיד בזה מספיק זמן נוכל בסוף באמת לבוא לאוכלוסיות החלשות ולספר להם שהשמאל הוא מה שטוב בשבילם ובאמת לשכנע קודם כל את עצמנו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

פושעי אוסלו לדין או: דע מה שתשיב לעצמך

הפוסט הזה מבקש להתעמת עם נרטיב ימני. זה נשמע אולי קצת משונה, שכן עצם השימוש ב"נרטיב" (ומכאן גם "נרטיב מתחרה/אלטרנטיבי/ריבוי נרטיבים) הוא שימוש בטרמינולוגיה של הערב רב המגוון למדי הנראה מימין כ"שמאלנים". אין לי כל כך מה לחדש לאנשים שגדלו בשומר הצעיר או בנוער מרצ.  עבור מי שהשמאל עבורו היא קבוצת הזדהות מולדת, ימנים, ובטח מהסוג הדתי/מתנחלי הם אחר אולטימטיבי, משיחי ומאיים ולא קבוצה שניתן לייחס לה טיעונים רציונאליים.

הצורך להתעמת עם סוגיית "פושעי אוסלו" כלל לא מתעורר אצל השמאלן הממוצע. יצא לי לאחרונה לחזות יותר מפעם אחת בבלוגר נאור עד קצות שערותיו שמנהל שיח מתוחכם ואינטלקטואלי מופלא עם כל סביבתו ופשוט מתחיל לנבוח ולאיים בשנייה שטרמינולוגית פושעי אוסלו או גירוש גוש קטיף חודרת לו למרחב. ואחותי האהובה, שלא פעם תהיותיה הם הרקע שלי לעיצוב מניפסטים, פשוט שאלה את עצמה ואותי: מה בעצם כל כך מרתיח אותנו? או במילים אחרות, האם אנחנו חשוכים בדיוק כמו הורינו שתלשו את שערות ראשם למשמע טיעונים של גדעון לוי? ותשובתי בקצרה היא: זו שאלה חשובה מאוד, שחשוב שאף פעם לא נפסיק לשאול את עצמנו. ובקצרה מאוד: לא.

המבוכה שתקפה את אחותי אל מול צפייה בסרטון של "לאטמה", "הילדים של אוסלו שנת 93"  היא מבוכתם של רבים (או.קיי, לא ממש רבים, אבל מיעוט שאני חלק ממנו, ועל כן הוא יקר לליבי במיוחד). אני מדבר על אנשי האמצע: דתיים ליברלים או שמאלנים ר"ל, יהודים תרבותיים על שלל מאפייניהם ודתיים לשעבר. אנשים שעברו קונברסיה. בניגוד לאחיהם לרעיון- הם עלו עליו לבד. עולמם הפוליטי לא עוצב על ידי המסגרות החברתיות שסבבו אותם. מצד אחד, השמאלנות שלהם חייבת להיות הרבה יותר מנומקת. מצד שני הם מוקפים בהרבה מאוד משפחה וחברים ימנים, ועל כן טיעוני הימין מקיפים אותם מבוקר על ליל כיתושו של טיטוס.

.

על מנת להתמודד עם סוגיית פושעי אוסלו,  חשוב להבין את עיקרי הטיעון . את ה"פושעים" כבר אין מה להעמיד לדין. אחד מהם הוצא להורג בבית דין שדה, אחד משרת כעלה התאנה הנשיאותי של הממשלה שמגדירה מחדש סרבנות שלום מהי, מתרוצץ בכל העולם ומכבס את התחתונים המלוכלכים של ביבי, והשלישי מוצג לראווה כבעל טור בביטאון של אותו ראש ממשלה, כאחד הקולות הכי פחות רלוונטיים בשיח הפוליטי הישראלי. לא בטוח שבפנטזיה הימינית הכי פרועה של 1994 זה נראה יותר טוב.

פושעי אוסלו לדין משמעם: הסכם השלום שחתמה ישראל עם אש"ף ב-1993 נחל כישלון חרוץ. ישראל הכירה בטרוריסטים כבעלי ברית, חימשה אותם, ובתמורה זכתה לשני עשורים של טרור מתמשך, הרג ורצח. את הטעות ההיסטורית הזו ניתן היה למנוע, היה מי שהתריע בשער (אנחנו, אלא מי?). הסכמי אוסלו הם לא רק טעות חמורה, הם בגידה בעם ישראל (את ארץ ישראל נשאיר בצד, עליה אנחנו מעדיפים לדבר בעיקר בחוגים פנימיים), מכירה של האינטרס הלאומי, ועל כן פשע, שרצוי שיהיה בר ענישה. יותר משהיא מצע פוליטי, "פושעי אוסלו לדין", היא סיסמא שמודעת לקיצוניות ולפרובוקטיביות של עצמה. קשה לי לדמיין שיום אחרי בחירתו של אריה אלדד לראש ממשלה אכן יועמד יוסי ביילין למשפט ראווה בגין בגידה (אני לא מפרגן לפרס עד כדי כך, גם לתסריט דמיוני יש גבולות, והוא כנראה לא יגיע ליום שאלדד יהיה ראש הממשלה…). הקיצוניות המודעת משרתת מצע פוליטי אמיתי שניתן לכנותו "לקחי אוסלו". בקיצור נמרץ: ההסכם הזה היה כל כך גרוע, שאחרי כל המוות והנזק שהוא גרם, המינימום שניתן לבקש ממחולליו ותומכיו הוא שייסתמו. משהו בסגנון "בפעם האחרונה שנתנו לכם לשחק בשלטון, שיחקתם באש, ובחיים של כולנו ותראו מה קרה". הנגזרת היא הוצאתו של המשא ומתן לשלום, החזרת שטחים או חלילה מדינה פלסטינית מכלל אפשרות פוליטית סבירה או ישימה. מבחינת חוגים רחבים ביותר בימין, מדובר באמת מוחלטת. תיאולוגית.

האמת כמובן מורכבת הרבה יותר. שלא לומר הפוכה. שלא לומר שהנרטיב שתואר לעיל הוא שילוב מוצלח במיוחד של הונאה עצמית, עיוורון ולא מעט חוצפה. עצם  הרעיון של שלום יהודי ערבי על בסיס חלוקת הארץ לשתי מדינות לאום איים לשמוט את הקרקע מתחת רגליהן של שתי תנועות אידיאולוגיות, דתיות ומשיחיות שנאבקו על מקומם הפוליטי: גוש אמונים והחמא"ס. שתיהן האמינו שהשטח בין הירדן לים בלתי ניתן לחלוקה, שיש להיאבק בכל דרך אפשרית להפוך את החזון למציאות פוליטית, ושקיומו של העם השני במרחב אפשרי רק תחת הכרה ברורה של נחיתותו אל מול העם ההגמוניאלי ועיגונה בחוק. זכרו נא רבותי שנשקם של שוטרי הרש"פ כוון לראשונה אל מול ישראלים באירועי מנהרת הכותל ב-96, וספק כאסטרטגיה, ספק כהתפתחות שלשלטון כבר אין אינטרס לרסן ב-2000. המאמצים לפרק את אוסלו נעשו מהרגע הראשון על ידי ארגוני הסירוב, שהיו אז באופן מפתיע קטנים וחלשים בהרבה מהיום. הם האמינו שטרור בלב ישראל ימוטט את הסכמי השלום. הם צדקו. אה, והיה גם צד ישראלי. הוא נלחם על תודעה עם קמפיין חסר תקדים שביקש לקשור קשר ברור של סיבה ותוצאה בין השלום לאובדן הביטחון, ולשמוט את הלגיטימיות של הממשלה. היה טיעון אחד דמוקרטי: ממשלה הנשענת על רוב זעום ויודעת שחצי מהציבור מתנגד לה ומתעקשת להגשים את האידיאולוגיה שלה בצורה כל כך קיצונית (וב-92 החזרת שטחים הייתה רעיון כל כך שמאלני שזה נחשב מופרע שממשלה נבחרת אשכרה תלך ותיישם אותו) עושה מעשה שהוא חוקי, אבל מסריח בדמוקרטיה ייצוגית. גם מיעוט קטן ראוי להתחשבות ובטח מיעוט גדול. ורבין לא התחשב. הוא הפך את המתנחלים לאויב. הייתי שם, כבר שמאלני למדי, בטח יחסית לסובבים, וראיתי סביבה חסרת אונים מול שלטון שחונק אותה ודוחף אותה אל הקיר (זה עם הכתובת, זוכרים?). בהקשר הזה הדימוי העצמי הוא הכול. קוזאק נגזל באמת מרגיש מסכן (ומי שלא מאמין שיעצום את העיניים ויחזור רגע לשירות הצבאי. שש בבוקר במחסום. מי קורבן של אמא?). אה, והיה גם הטיעון השני, זה עם הרוב היהודי שעליו אין לי אלא לומר שמי שהולך לישון עם גבלס שלא יתפלא שהוא קם בבוקר עם מנדבושקס של ליל הבדולח ושמרוב ריסוסים של תג מחיר כבר אי אפשר לראות את העשבים השוטים בערוגה שלו.

הסכם הביניים, שהיה רחוק משלמות, בנה הרבה מאוד על רצון טוב. הוא לא ביקש לפתור את הכול אלא ליצור תשתית לפתרון. אם הייתה פה תמימות היא דו צדדית. מבחינת הימין אנטישמיות ושנאת יהודים היא מחלה פתולוגית חשוכת מרפא. צימאונו של הגוי לדם יהודי אינה יודעת מרגוע, מה שהיא כן מסוגלת לו הן הפוגות אסטרטגיות. כזה הוא הסכם אוסלו, כזו היא כל הדרישה הפלסטינית לחירות. דם אוסלו הוא כשמן בעצמותיה של הקונספציה. אלא אם כן אתה מאמין בזה, אין לך אלא להודות שהיו שנים בהן הסכם אוסלו עבד. במשך כמעט 7 שנים יכולת לאכול, לטייל ולעשות עסקים בלב הערים הפלסטיניות הגדולות. על המדף בחדרי שבבית הורי (בשטחים אלא מה?) עדיין מונחת כלאחר כבוד חוברת של מוסף "מטיילים" של הירחון "מסע אחר" הנושאת את הכותרת "מסלולים לשכנות טובה" וכוללת טיולי יום בשכם, ברמאללה בבית לחם ובחברון. "הכלה המשחררת" של יהושע עוסק בתקופה הזו ונראה היום כמו מדע בדיוני. עם שלם פשוט סובל בשקט את היהודים בין הרגליים שלו ומחכה לאור ירוק מהמנהיגים מתי כבר אפשר להמשיך לרצוח. מה לא?

מה שהרג את אוסלו זה הפיגועים, הפגנות הימין, בנימין נתניהו וזכות המסמר האחרון שמורה לראש הממשלה ה"שמאלני" האחרון שהיה לנו. ביבי לא הפר את ההסכם. הוא רוקן אותו מכל תוכן כי הוא שידר אי אמון בפלסטינים, ויצר אי אמון מוצדק כלפיו. הסכמים בין עמים יריבים לא יכולים להסתמך על רצון טוב של הציבור. הוא יזכור את העוולות, את המוות, את השנאה של הצד השני כלפיו. מאידך הם פשוט לא יכולים להתקיים בלי הרצון הטוב של ההנהגה. ואז בא ברק. חשף את המסכה. נתן את הכל. זה לא אנחנו זה הם. אין פרטנר, ואפשר לדהור אל עבר המציאות העגומה שלנו היום. אבל רגע. זה לא באמת הם? נתנו שלום, קיבלנו טרור. עם המשוואה הזו, עם ההיגיון של ברק יותר מדי אנשים בשמאל המתון עדיין מזדהים. אז בא נסתכל על אוסלו הפלסטיני.

ערב הסכם אוסלו, חיים בגדה המערבית וברצועת עזה קצת פחות ממאה אלף יהודים. הכיבוש כיבוש והעוול עוול, אבל פלסטיני עדיין יכול להיכנס למכוניתו ולנסוע מנקודה א' לנקודה ב'. הסכמי השלום מעניקים לישראל שליטה צבאית ואזרחית על 60% מהגדה המערבית (שטח  C) וישראל לא מחכה לרגע. תוך שלוש שנים מיום חתימת ההסכם ישראל, שבאופן רשמי ממשיכה לדבר על שלום, הסכמי קבע ומו"מ שולחת את אזרחיה בהמוניהם ליישב את שטחי המדינה הפלסטינית העתידית ולמנוע בגופם כל אפשרות של רצף טריטוריאלי. תחת הטענה שעל גורל ירושלים יש לדון בהסכמי הקבע, הוקפה ירושלים הערבית כולה בהתנחלויות (מסופחות, ברור שמסופחות) משלושת צדדי הגבול שלה עם הגדה. הגדה המערבית היא שטח המאכלס כיום כ-חצי מליון יהודים. מערכת הכבישים, השירותים והיישובים של היהודים בגדה מונעים דה-פקטו כל אפשרות של רצף טריטוריאלי. ממצב לא פשוט כבר אז, כיום לתת חירות לפלסטינים כרוך בטראומה לאומית עצומה, שהבאנו על עצמנו במודע, ובדיוק מהסיבה הזו. ימני שטוען שהסכם אוסלו נכשל משול לאדם שמניח לבנת חבלה על יסודות של בניין ועם הקריסה, רצוי תוך שהוא נשען על קיר ומעשן, פותר בטבעיות "אתה רואה? אמרתי לך שהוא לא יציב".

אז מה הבעיה של השמאל פשוט לומר את זה? מדוע "פושעי אוסלו לדין" מוציא ממנו כאלה אגרסיות? מכיוון ש"השמאל המולד" עבר חוויה קולקטיבית מכוננת ושבטית סביב רצח רבין. הוא בנה עולם דימויים הכולל מערכת של רגישויות ג'סטות וטקסים. חברים שמאלנים. כמי שיצא מחברה דתית וימנית, קשה לי לראות אתכם כל כך דתיים. התגובה הזו, היא מה שיקבל מי שיכנס לכנסייה בחג המולד ויצעק "הוא אדם! יהודי! לחם הקודש זה סתם קרקר!". הסיסמא הזו "פושעי אוסלו לדין" מכילה חוסר רגישות, חילול הקודש, ודיבור בשפה שהיא כל כך זרה, שמי שנושא אותה הופך אוטומטית לנגטיב. מצד שני יש את אלו שהאמינו לברק, ולקחו חלק לא רק ברצח של אוסלו אלא גם של השמאל הישראלי כאלטרנטיבה. כשאתם הדלקתם נרות בכיכר אני הייתי בסביבה אחרת. בישיבה התיכונית המתנחלת שלי האווירה הייתה שילוב של מבוכה עצומה, בלבול, המון אשמה שלא מדברים עליה והתלבטות גדולה עם להיות חלק או לא, ואם להתיר חופש מצפון לתלמידים שלא רוצים לנסוע עם הישיבה לבכות בכיכר (כן, כן, בית הספר הסיע את תלמידיו לבכות בכיכר) על מותו של יריב אידיאולוגי שנוא. מהר מאוד המבוכה והאשמה הפכו למגננה, ומשם למתקפה, וכך נולד "פושעי אוסלו לדין". הסיבה שהסרטון המדובר של לאטמה מוקרן בבתי ספר דתיים ביום רבין, הוא על מנת להטמיע את האמת האידיאולוגית חוצבת הלהבות, שהיא עדיפה בהרבה על אשמה. אשמה מורכבת מאוד. כי היא גם מאיימת. כי יש מי שעומד מהצד וצועק שהדתיים והמתנחלים רצחו את רבין. ושעצם היותם ימנים מתנגדים לאוסלו הופך אותם שותפים אשמים, גם הדורות שנולדו אחרי. אז דה-לגיטימציה של השמאל הוא התשובה הפוסט ציונית ההולמת של הימין.

אוסלו נכשל כי הימין והחמאס הכשילו אותו. הם חיבלו בסיכויי עתיד טוב יותר במודע ובכוונת מכוון ועמדו בצד בכדי לקצור את הפירות. מצבם הנוכחי של הרשות הפלסטינית, של השמאל הציוני מבית מדרשו של רבין, ושל חזון שתי המדינות הוא כאלף עדים להצלחתם המסחררת של הימין משני הצדדים. אז שמאלן יקר, בפעם הבאה שימני בא אליך ומתחיל אם "פושעי אוסלו לדין" פשוט תסביר לו שהוא לא באמת רוצה שנתחיל לשפוט פה את האשמים עם מה שקרה עם אוסלו. שבת שלום.

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 11 תגובות