פוסטליי: רשמים של שואן מקצה העולם

1. בחזרה לארץ החלומות
אני לא יודע איך זה קרה לי, אבל איכשהו הפכתי לאחד המנוולים האלו שנוסעים לחו״ל במסגרת עיסוקם. הפעם אני בדרך ללוס אנג׳לס, חוזר לאמריקה לראשונה מאז שגרתי פה. שני מוזאונים מכובדים לזכר השואה מעטרים את עיר המלאכים, והעובדה שקיבלתי מלגה לכנס של לימודי ישראל ב-UCLA מאפשרת לי לסמן וי גם על הפינה הזו של העולם. עד כה המחקר מתנהל לפי המתודה הדקדקנית לפיה אני חוקר מקומות שאני מגיע אליהם בכל מקרה. כך שאם אתם שומעים על כנס מעניין ביוסטון, דאלאס, לונדון או פריס אל תשכחו להודיע לי. לוס אנג׳לס היא ללא ספק המקום הכי מערבי והכי רחוק שהגעתי אליו עד היום. מסע שהתחיל במסיבת הסיום בגן של דבר1 בקלחים, המשיך בהקפצה ברכב, שתי רכבות, שני מטוסים ואוטובוס הביא אותי ליעד תוך שלושים שעות.  כשאומרים באמריקאית ״רחוק״, מתכוונים למשהו שאין לו תרגום בעברית ישראלית. את החרדה מפני הלא נודע אני מטביע בדימויים. הוליווד, דיסנילנד, מג׳יק ג׳ונסון. רד הוט צ׳ילי פפרס, הביטלס מנסים להתארגן בבלו ג׳יי וואי, ישראלים שנוסעים להצליח בגדול. מבעוד מועד אני צופה בפעם הארבע מאות ב״ביג לבאוסקי״ ומקפיד שיהיה לי בטאבלט את כל המוסיקה של הדורז.
״תשכור רכב ותסע לסן פרנסיסקו״. גדולה מדי. משעממת. יקרה. חסרת אופי. אתה חייב רכב כי אין תחבורה ציבורית. הרשמים של האנשים שהיו פה לא בישרו טובות. לאף אחד מהם לא היה את הניצוץ המאוהב בעיניים שניתן למצוא אצל אנשים שמספרים על ניו יורק, לונדון או ברלין. בדרך המסך של הסרטים לא עובד, אז אני מחלק את הזמן בין שינה, קריאה בספר הטיסה האולטימטיבי ״נוטות החסד״, ומוסיקה. למעשה חרופ טוב, קריאה והאזנה חסרת מעש הם שלושת הדברים שהכי חסרים לי בחיי היום יום, כך שהנסיעה הזו מוכיחה את עצמה עוד לפני שנחתתי בפילדלפיה. משם והלאה אני נותן לקולו של ג׳ים מוריסון ולקלידים של ריי מנזרק שהצטרף אליו ממש לאחרונה להכתיב לי את מצב הרוח. זה קצת עוזר להשכיח את העובדה העגומה שבארה״ב טיסה פנימית נחשבת סוג של אוטובוס, והם לא רואים צורך לספק תזונה כלשהי לציבור המעופפים גם אם מדובר בשש שעות טיסה.
יש לי יומיים וחצי עם עצמי. בהם כמובן שאני אחרוש את העיר, אקרא, אנוח, אתקדם בטירוף בפרויקט שמממן אותי, ואכתוב את שני הפוסטים המזורגגים שמתבלים לי בראש כבר חודשיים לטובת חמשת קוראי פרייהייט הנאמנים שהוזנחו מאוד לאחרונה. בצעירותי נהגתי לחשוב שכל מה שאני צריך זה חדר, דיסקים, ספרים גיטרה ומחברת. עם השנים הבנתי שעם כל הכבוד למחשבותיי המופלאות ואישיותי החד פעמית, כמעט כל מה שמרכיב אותם נוצר מהקשרים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים שנוצרו מאינטראקציה עם סביבה חיצונית. כששואלים בכתבות סופשבוע ידוענים למיניהם מה הם היו לוקחים איתם לאי בודד, הם תמיד יציינו אובייקט תרבותי שאיתו הם יוכלו לחגוג את השקט. אני הייתי לוקח דיסק של נירוונה שיהיה לי עם מה לצרוח. כי בסופו של דבר האי המטפורי הזה כשמו כן הוא, בודד מאוד.
מן המפורסמות הן שאמריקה אחת לא באמת קיימת. אומרים שאת הדימוי שלה יצרו, ארזו יפה ושיווקו ממש פה לידי בשכונת העץ הקדוש. אז נכון שלוס אנג׳לס היא לא ממש ויסקונסין, אבל יש דברים דומים מאוד. הדולר אותו דולר והוא קונה באותם קניונים  באותן רשתות, אזורי הקמפוס דומים, ואתה מבין באותה אנגלית קודים תרבותיים מוכרים. אני מוצא את עצמי משתלב במהירות, ונזכר בתחושה (שבהתחלה היה בה משהו מבעית) שאני יכול להסתדר בכל מקום, לפחות באמריקה. אני לא מכאן, אבל לא ממש זר כמאמר א. בנאי.
מזג האוויר באל.איי מדהים. הטופוגרפיה שלה מרהיבה. הרים אימתניים שסוגרים מישור גדול על החוף מצידם האחד ואת המדבר האינסופי מהעבר השני. הדבר הכי בולט זה הגודל. בניה נמוכה באבן. שדרות דקלים שנמשכות את לאן שהעין משגת. מראה כללי שמזכיר לפעמים תמונות מהוואנה או מדרום אמריקה, זכר לעובדה שזו הייתה קולוניה ספרדית שעד לא מאוד מזמן הייתה חלק ממקסיקו. בניגוד לשמועות התחבורה הציבורית קיימת, רק שצריך המון שיעורי בית בשביל להבין אותה, ובכל מקרה לוקח המון זמן לזוז מעט מאוד על מפת העיר. כשרגלי משכשכות במימי האוקינוס, קשה לי להמנע מהמחשבה הקיטשית שזה הים הכי גדול בעולם, ושאני, ילדה יפנית, גבר טייואני וזקנה מאיי שלמה טובלים עכשיו באותה שלולית ממש. מכיוון שאל.איי עצומה ומפוזרת, קשה להשוות אותה לערים אחרות עם מרכז שהוא לב העניינים המעניק חוויה אורבנית חזקה. כזה שנותן לבלוגרים שאפתנים את האפשרות להסתובב בו ארבע שעות במצב רוח תצפיתני ולחזור עמוסי תובנות כאילו הם יודעים משהו. אחרי שבוע אני לא יכול להגיד כלום על מה זו אל.איי, מה שכמובן לא מנע ממני לחפור על זה בכל זאת.
2. לאחר השואה התאזר בסובלנות!
בשישי בבוקר אני יוצא לעבודה, וחתמתי הראשונה היא מוזיאון הסובלנות-בית השואה, הפרויקט המפורסם של מרכז שמעון ויזינטל. פתיחתו ב-1993 סימלה יחד עם פתיחת מוזיאון השואה הפדראלי בוושינגטון ויציאתו לאקרנים של הסרט ״רשימת שינדלר״ את שנת השואה האמריקאית. בעוד בישראל מייללים על ״אמריקניזציה״, כשהאמריקאים רוצים להגיד שהעסק יוצא מפרופורציה מדברים על ״דיסנילנדיזציה״. הדוגמא המובהקת היא מרכז ויזינטל, שאכן עוצב על ידי טובי המוחות היהודיים של תעשיית הסרטים המקומית.
בצד צפיות גבוהות ומידע מוקדם ממאמרים שקראתי, מוזיאון הסובלנות עשה הכל בשביל לאבד אותי עוד לפני שנכנסתי. מעטים הם מוזאוני השואה שלוקחים דמי כניסה. 8 שקלים במרתף השואה בירושלים. 6 דולר בדטרויט, 8 בשיקגו. 15 דולר, מחיר כניסה שמתאים למוזיאון אומנות מהשורה הראשונה, זו התפרעות חסרת רסן. במרבית מוזאוני השואה בעולם אסור לצלם. בחלק חוקרים מקבלים אישור מיוחד, או לפחות גישה מוגבלת לאיזורים מסויימים. כאן לא נתנו לי אפילו לצלם את דלפק הקבלה. יש משהו מאוד מלחיץ בחומר מחקרי ראשוני שמבוסס על חוויה חד פעמית, שאת כל המימד הוויזואלי שלה תאלץ לשמור בזיכרון.
התצוגה עצמה בנויה על הקונספט השנוא עלי מאוד של קהל שבוי. (בארץ ניתן למצוא את זה במוזיאון הפלמ״ח, מוזיאון בגין ומוזיאון הרצל. זה מאוד פופולרי ונחשב משהו שמחבר צעירים למורשת או משהו בסגנון). עבור חוקר שאמור להתעמק בתצוגה מדובר בלא פחות מסיוט. אתה מוכרח להכריע מהר בין תיעוד הפרטים, הנרטיב והחוויה החושית. מוכרחים להתנהל בקבוצות כשכל פעם רק תחנה אחת של תצוגה מופעלת. קצב ההתקדמות מוכתב לחלוטין ואין אפשרות לחרוג או להתעכב. בעצם מדובר בסרט דוקו חווייתי, כאשר יחד עם בובות שכאילו מייצגות את האנשים שמתלבטים איך לבנות מוזיאון אנו נחשפים לצבעים, קולות סיפורים וסרטים מהשואה. הכל מלווה באדם ששואל שאלות בקול המום לגמרי, ואחד מלומד יותר שמסביר לו. אבל למה הם בחרו בהיטלר?? למה דווקא יהודים?! איך זה יכול לעבוד??? לא יאמן!!! ומה עם הכנסיה?! והעולם לא עשה שום דבר??? למה לא ברחו?? איך הלכו כצאן לטבח? מניפולציה רגשית זה כלי שכל מוזיאון משתמש בו והרבה. אף פעם לא ראיתי את זה כל כך חשוף כמו במוזיאון הסובלנות. בסוף מצויין ש״חלק״ מהניצולים היגרו לאמריקה, ״אבל הרוב רצה להגיע לג׳ואיש הומלנד, שעליה הוא נאלץ להמשיך להלחם״. מישהו כנראה הרגיש שבא לי הביתה.
חצייה השני של תצוגת הקבע הוא התערוכה האינטראקטיבית ״human lights", שבה שלל שטיקים של שיתוף המבקר מלמדים אותו על כוחן ההרסני של מילים ועל כך שגזענות ושנאה זה רע מאוד. בסוף הדרך הוא סובלני כלפיי שחורים, היספנים ולהט״ב. חלק לא מבוטל מוקדש לשנאה איסלאמית ולטרור. באחד הסרטונים נראית נערה פלסטינית כשהיא צועקת שצריך להרוג את כל היהודים. אל תתאמצו מדי לחפש התייחסות לאלמנטים מסויימים של חוסר סובלנות או שנאה ביחס הישראלי לפלסטינים. גם ציון, ולו מינימלי, של איסלמופוביה, השנאה המורכבת אך גם הרלוונטית ביותר במערב כיום, לא מופיע כאן. אני בטוח שאמריקאי-מוסלמי שמגיע לכאן עם הכיתה שלו מיד מפנים את המסר, שב בו מדרכו הרעה, ורץ לכנסייה הסמוכה בכדי להתנצר ולתרום לקרן לידידות. כשכך נראית השואה, וכך נראית הסובלנות, עוד אפשר לצאת מכאן עם מסקנה שאולי גזענות וג׳נוסייד הם לא כל כך גרועים כמו שעושים מהם. אז אם אתם באל.איי ומרגישים שאתם חייבים דיסנילנד, תלכו לזה של מיקי מאוס. עם קפטן הוק, ג׳פאר ואמא של סינדרלה הרבה יותר קל לנהל שיפוט מוסרי של טוב ורע.
3. חווייה מתקנת ולקח ציוני הגון לקינוח
למחרת היום אני בדרכי למוזיאון השואה של לוס אנג׳לס. מרכז ניצולים ותיק של הקהילה המקומית שכמו כולם לעת זיקנה הקים מוזיאון רציני, שנחשב לאחד המרכזים החשובים בארה״ב. המוזיאון צנוע וקטן באופן מפתיע וניתן להקיף אותו בביקור של שעה וחצי. במוזיאולוגיית השואה המודרנית מדובר בהישג כמעט בלתי נתפס. בהשראת המוזיאון בוושינגטון, כמעט כל מוזיאון שהוקם משנות התשעים והלאה, ובראשם יד ושם, מאופיין בעומס אדיר שיוצר במכוון תחושה שהשואה היא משהו עצום, על אנושי, גדול בהרבה מתפיסתו האנושית של המבקר. חוץ מזה המוזיאון מכיל כמה בחירות נרטיביות ועיצוביות מעניינות ומקוריות שגם זה לא דבר של מה בכך, שכן גם פה מודל וושינגטון הציב סטנדרטים שכמעט ולא חורגים מהם.
מיותר לציין שהסופרלטיבים שאני מרעיף כאן נובעים קודם כל מזה שהמוזיאון בחינם, שנתנו לי אישור לצלם, ושוויתרו לי על הכסף שהם בדרך כלל גובים ממי שרוצה לצלם כי אני חוקר עצמאי תפרן שביקש יפה. לכאן אני מאוד ממליץ לכם לבוא. בעיקר בגלל שהעיסוק שלי בפירוק גורם לנתק רגשי מוחלט (ונוטות החסד מוכיח לי לשמחתי שאני לא אדיש לשואה אלא רק למוזאונים שלה). אחד הדברים הכי חשובים שאני לא יכול לבדוק זה מה מוזיאון שואה עושה ל״אדם הסביר״ שמגיע אליו בשביל לראות את השואה. אז בואו ותספרו לי איך היה.
גם כאן הסיום מעורר מחשבה. כמובן שבסוף הניצולים עולים לישראל. בכל המוזיאונים האמריקאים בסוף הניצולים עולים לישראל. אבל בדרך כלל יש דואליות או איזון בין עליה להגירה לאמריקה, שכן בסופו של דבר השכנים שלך שהקימו את המוזיאון ועברו את השואה הם חלק קריטי בהצדקה לקיום שלו כאן בדטרויט, בשיקגו או בניו יורק. בלוס אנג׳לס, דווקא מוסד ניצולים מובהק, אין על זה אפילו מילה. בכל המוזיאונים שיהודי ארה״ב בנו להנצחת השואה ניתן למצוא מסר ציוני, מפורש, גאה וחד משמעי הרבה יותר מאשר בכל מוזיאון ישראלי. המדהים הוא שהם נתפסים בישראל כאיום, תחרות מסוכנת או סטייה ועיוות של הנרטיב היחיד האפשרי.
ההתקדמות הציונית הלינארית במסלול הניצחון ההיסטורי לא מביאה אפילו רמז למנוחה, נחלה או ביטחון עצמי. הרעיון ההזוי הפך ליישוב שהפך למדינה, שהלכה וגדלה, התחזקה והתייצבה. כל הזרמים הדתיים ביהדות ארה״ב הצטרפו זה מכבר לתנועה הציונית, וארגונים שהתחילו כאנטי-ציונים כמו הליגה נגד השמצה (ADL) או הועידה היהודית האמריקאית (AJC) משמשים כארגוני HASBARA במשרה מלאה. יש הסכם עם ירדן ומצרים, והבטחה לנורמליזציה עם העולם הערבי כולו אם נעניק לערבים 22% משטחי פלסטינה המנדטורית, בכפוף למו״מ שיתכן ויסתכם בעוד פחות מכך. ככל שעובר הזמן ניצחונה של הציונות הולך ונהיה מובהק ומוחלט, ובמקביל מאמיניה הופכים למבוהלים, מאוימים וקיצוניים יותר בדרישות שלהם מהמציאות. בעצם יכול להיות שבצדק. עד עכשיו זה עבד להם לגמרי לא רע.
מודעות פרסומת
פוסט זה פורסם בקטגוריה Uncategorized. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על פוסטליי: רשמים של שואן מקצה העולם

  1. ב. שזו אני. הגיב:

    יוחאי,
    א. אתה משוגע אם זה מה שאתה עושה כשאתה באל.איי.
    ב. גאה להיות אחת מבין חמישה.
    ג. אם אין שם דואליות, יכול להיות שאתה בכלל בת"א, ורק התבלבלת (ה-30 שעות זה היה הלוך חזור, רק לא שמת לב).
    ד. עכשיו משסיימת תשאיל לי את "נוטות החסד"? הערימה שליד המיטה שלי דורשת קצת סקס.
    ה. היה מעולה ומענג כתמיד.

    • yohac הגיב:

      א. איפה היית שהייתי צריך המלצות? וכן, ברור שאני משוגע. ב."לא אשחית בעבור החמישה" (שם, שם). ג. אכן יש רגעים שנדמה שזו תל אביב, ועוד יותר רגעים שנדמה שזו אילת. ד.מי אמר שסיימתי? עמ' 450, עוד יותר מחצי לפני, וחוץ מזה עותק לא שלי…ה. תודה!

  2. הפוסט מומלץ אצלי. תודה
    אסתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s