"אורות השאלה": קרעי נפש ליום הכיפורים

רבים וטובים ממני כבר ניסו לתרץ מדוע נקרא ראש השנה במסורת "יום הזיכרון". בין התירוצים הדחוקים לפירושים המופלאים, אני יכול להעיד שמאז ערב החג הזיכרון שלי פשוט נכנס לסחרור מוחלט. את הזמן המשפחתי החופשי, האהוב והפשוט מציפים מערבולות פנימיות, סערת נפש, גייזרים רותחים שמבקשים לפרוץ ולצוף. וכולם קרעי עבר, זיכרונות מלכויות ושופרות שחשבתי שפתרתי, שנפטרתי. כל עוד זה הסתכם בחלומות בהקיץ וחוסר ריכוז כללי זה התחבר לא רע לדברים שקורים לי ממילא. אבל הדבר הזה גוזל את לילותיי, שב וכותב את עצמו, ואני יודע שלא יהיה לי מנוח אם לא אכנע לו ואשתף פעולה. אעשה סדר בבלאגן, בידיעה שאני עלול גם לבלגן על הדרך את כל מה שמסודר: דת, טקס, בית כנסת, אלוהים ואני. ימי זיכרון לכפר על נפשי, תשס"ד.

הבן יקיר לי

דת זה קודם כל אבא. גם ההוא, הגדול, ששומע הכל, מבין, רואה. שאפשר לבקש ממנו כל מני שטויות של ילדים ולפנות אליו בעת מצוקה, ואף לראות את דמותו עטורת הזקן בעננים. אבל מעבר לכך זה הממשי, הפרטי. זה שנוסע לעבודה כל יום ראשון פעם לצפון ופעם לדרום וחוזר לכבוד שבת. שכל סוף שבוע אפשר לפרוץ לשנת הצהריים שלו ולסחוף אותו לשחק איתנו על השטיח. אבל בבית הכנסת הוא לגמרי שלי. זמן קדוש שבו לא צריך להלחם עליו, אלא הוא נלחם עלינו. ללמד אותנו את הקודים התרבותיים, המילים, פרטי הטקס. מה בדיוק הוא עושה עם הטלית ומתי מנשקים, זזים, משתחווים. מילים, שתיקות, התפעמות, מנגינות, קול ראשון קול שני. לפעמים אנחנו נשארים לבד, אבל זה ממש לא נורא כי אז אבא שלנו הופך למנצח של כל התזמורת המופלאה הזו, ואין אף חזן יותר טוב ממנו בכל היישוב. בצד העניין הפרוידיאני של התאווה לזכות בגאוותו והכרתו, האהבה שלי לבית הכנסת על טקסיו הייתה חלק מהותי ואמתי לגמרי בכל נימי נפשי הילדותית.

מגיל צעיר מאוד אני מנסה לצום כמה שיותר, ומגיל 9 שורד את כל יום הכיפורים בלי אוכל ושתייה. את המנגינות האהובות אני שר ממחזור שזכיתי בו בגיל 10, המעוטר בהקדשת ראש המועצה הדתית על השיגי יוצאי הדופן בלימוד משניות בעל פה. חוויית הימים הנוראים זכורה לי כהתרגשות שאין כדוגמתה. עומס אדיר של ייחוד טקסי וליטורגי שקורה רק פעם בשנה. בכיתה ד' אני זוכר שכל כך התקשתי "לחזור לשגרה" שהתחלתי לשיר את הוידוי היומיומי של תפילת תחנון במנגינה שרק יום קודם לכן העניקה לו משמעות כל כך אחרת ביום כיפור, וזכיתי כלאחר כבוד בנזיפת המורה. אף פעם לא הייתי התלמיד הכי דתי בכיתה, וגם לא באתי מהבית הכי "דוסי", אבל אפשר לומר ש"עפתי" על הקטע של טקסים ובית כנסת בזוג כנפיים פרושות ובעיניים בורקות ופעורות.

אני מסתער בהתלהבות על כל חלק בתפילה שמותר לילדים להוביל. מתחיל בשיר הכבוד, "אנעים זמירות" בין שחרית למוסף של שבת, חמש דקות של תהילה. אחר כך מקפיד להשכים ולהגיע עשר דקות לפני תחילת התפילה בתקווה ששולץ, הגבאי המיתולוגי של ביה"כ "הרב תכליתי" שנפטר ממש לאחרונה, ייגש דווקא אלי ויגיש לי את הטלית המקופלת שמסמנת לי שנבחרתי להוביל את "פסוקי דזמרה" (הקדמה ארוכה ומתישה למדי שמרבית המבוגרים מנצלים בצדק בכדי לתפוס עוד 25 דקות שינה בלי להפסיד שום דבר חשוב). בהמשך זה כבר "קבלת שבת". בכתה ה' אני לומד את טעמי ההפטרה וקורא בשם אבי שמברך את הברכות את הפטרת בר המצווה שלו. את בר המצווה שלי אני הופך להצגת יחיד שיש בה יותר מקומץ היבריס, אבל גם דחיפות של מי שפתאום מותר לו ולא מצליח להתאפק. אחרי שאני קורא את כל הפרשה וההפטרה, אני נשאר על מקומי אחרי מטר הסוכריות ומוביל את תפילת מוסף. לאט לאט אני הופך לחלק מהנוף המוכר של חזני בית הכנסת ובית הספר, מתחזן בכל תפילה אפשרית, קורא בתורה ובהפטרות. את "הספר שלי על עצמי", יצירה חמודה של ד"ר סוס בה ילדים מספרים על עצמם, נדמה לי שקיבלתי בגיל 8. בשורה הריקה המוקדשת לשאלה "אני יודע מה אני רוצה להיות שאהיה גדול" מעטרת בכתב ידי החרפושי התשובה "חזן (רב ששר)". אני יכול רק לדמיין מה כל התהליך הזה עשה לאבא שלי, ועד כמה הוא היה לנגד עיני כל אותה עת. אני יכול גם לדמיין באותה מידה מה זה עשה לו שכל העסק התחרבש דווקא עם היורש.

ממלכת כוהנים וגוי קדוש

ישיבה תיכונית היא הרבה דברים. בצד תפקידיה כפנימייה וכתיכון היא גם מנסה לחנך לסוג של אוונגרד רוחני. הדבר מתבטא ביתר שאת בימים הנוראים. התלמידים מבלים את החגים הרחק מקהילות המקור שלהם, ומשלימים מהלך שמתחיל בר"ח אלול, שבו הם פחות בני עשרה שאמורים קודם כל לגמור בגרות ויותר עבדי יהוה החוגגים את מלכותו בעולם ומכינים עצמם כיחידים וקבוצה ליום הדין. התפילות ארוכות, ומאופיינות בשירה וריקודים. זה מקום שבו אתה חלק מהתפילה והתפילה חלק ממך, זה לא ליד ולא כאילו. אין את ארוחת הצהריים המשפחתית שתפריע, וביום כיפור מדובר ב-25 שעות שכמעט כולן עוברות עליך בבית הכנסת. החוויה הרוחנית שהישיבה מציעה בימים נוראים היא חזקה מאוד, ומכיוון שהיא טוטלית ואוונגרדיסטית היא גם יוצרת שבר, ולא רק אצל יוצאים בשאלה. יש לא מעט יוצאי ישיבות שלא מצליחים לחזור הביתה. את הימים הנוראים הם שבים ועושים בישיבה, במעגל חיצוני מיוחד בשבילם, צופים בצעירים שהם היו פעם. השבר של "החיים", כלומר עבודה, משפחה וכו' גורמים תחושה של אבדן וגעגוע אצל רבים מבני המזרחי בפרוס עליהם הימים הנוראים. כי אחד הדברים שהישיבה עושה (בכוונה או לא זה כבר דיון אחר) זה לבטל את היהדות התרבותית-קהילתית מפני האוונגרד הרוחני. אנחנו לומדים לראות במשפחות שלנו ובבתי הכנסת בהם התפללנו מקומות בורגניים, מנומנמים, שרחוקים מאוד מעבודת ה' "אמיתית". אומרים את זה לא מעט על היחס של מוסדות החינוך לספרדים אבל זה נכון במידה רבה לכולם. בצד הצער על מנגינות שהן "לא בדיוק כמו בבית", וחזנים שהם הרבה פחות טובים מאבא, חלקים נכבדים מהתיכון הייתי לגמרי בתוך זה. וזה נכון גם כשהשאלות התרבו, הסתירות נחשפו, והייתי עמוק בתוך התרחקות מהחברה הדתית, מהדת ומבורא עולם העומד בראשה.

שבוע לפני הימים הנוראים בכתה י"ב נסעתי לא' חברי היקר, שעזב את הישיבה שנה קודם והיה הראשון לעזוב את הבית ולהחזיק דירה בירושלים. "שישי בערב" שהוא לא ערב שבת. ארוחה רגילה, מונית לעיר, לרקוד עד אמצע הלילה ב"אנדרגראונד", מועדון מיתולוגי בכיכר ציון ששימש כמחנה פליטים לקטינים, דתלשים, שבאבניקים, עובדים זרים וכל מי שלא היה עובר סלקציה באף מועדון אחר. לשמוע איזה שירים משמיעים בגלגלצ בשבת בבוקר, לעשן בלי לחכות לכוכבים. לחכות לשווא לעונש, או לפחות לרגשות אשמה שיסמנו לך שמשהו בדרך שאתה לוקח הוא לא נכון. ומיד אחר כך יום הכיפורים. שאותו לקחתי הכי ברצינות בחיי. הארכתי בתפילתי יותר מכל הרבנים, וברגעים הדלים שבין התפילות נשארתי בבית המדרש ללמוד, רק לא לתת לרגע להתפוגג. להפוך לרוח ולא לתת לגוף המנוול להתערב, לא הפעם. אז גם חוויתי חוויה דתית בפעם האחרונה. לא אתיימר לתאר איך זה אצל אחרים, אבל אצלי זו חוויה שההיבט הפיזי שלה מרוכז בגרון. בדיוק בין המוח ללב. זה די דומה למועקה, וממוקם בדיוק באותו מקום, רק שבמקום משיכה מהתהום, אותה משיכה מגיעה מהשמיים. חשבתי שאני נלחם, מתחנן על חיי, מחפש תשובה. היום נראה לי שבעיקר נפרדתי, שהיה שם רגע של הכרה באבדן ותחילתו של אבל. מקובל לתאר חזרה בשאלה כיציאה מחושך לאור. כהשלה של עקבה חיצונית בדרך לחופש ולאני האמתי. כמובן שזה גם כך, אבל אצלי היה גם אור שהייתי צריך לכבות. שני גויים בבטנך, וזה הזמן לדילול עוברים. ושניהם אני. לגמרי אני. אני שנרשם לישיבה גבוהה בדרום הר חברון בשביל "ללכת עם זה עד הסוף" לפני שהוא מוותר (וברגע האחרון מבין שאין טעם). אני שכבר שנתיים שוכב לו במגירה בישיבה פתיל תכלת שהוא קיבל מאבא והוא רוצה לקשור לטלית של שבת. אני שמפנטז על היום שבו אעבור לפני התיבה במוסף של יום הכיפורים בבית הכנסת של ילדותי. אני שלומד לאכול חזיר, להוריד את הכיפה ביציאה מאפרת, לקום לסדר בוקר שלוש שעות אחרי שהוא חזר מהפאב, ובסוף גם להודיע לאמא ואז לאבא שהוא לא דתי. אחרי הבגרות האחרונה העברתי את פתיל התכלת מהמגירה בישיבה למגירה בחדר בבית. אני משער שאבא שלי מצא אותו שם כשהתחתנתי והחדר הוסב לצורכי עבודתו.

לברוח תרשישה

ימים נוראים, ובראש השנה שלפני הגיוס אני שוב בבית. ביום הראשון אני הולך לישיבה, וביום השני הולך לשמוע את אבא מתפלל ב"רב תכליתי", ולא מוצא את עצמי לא כאן ולא כאן. כשאני חושב על זה עכשיו זה מסביר לי משהו שלא הבנתי על המונח הציוני "החלוץ שלא הגשים". אותו אחד שהלך לתנועת נוער, למד עברית, וספג את כל האידאולוגיה של שלילת הגולה דרך הפעולות, השירים, ערבי ההורה הסוערים. במהלך ההכשרה בחווה בצ'נסטוכובה הוא מבין שהוא לא יכול, או לא רוצה להמשיך לעליה לארץ. האם הוא יכול לחזור לעיירתו ולרשת את העסק של אבא כמו לא היה דבר? הטוטליות הישיבתית, יחד עם הבוז האורתודוקסי ל"בערך", "מסורתי", "חפיף", "לייט" נשארו צרובים בבשרך. מכיוון שגדלת להאמין ב"הכול או כלום", נשארת עם כלום. ביום כיפור ארזתי תיק יפה עם בגדי חג מגוהצים וטלית, סיפרתי להורי שאני הולך לבלות את הצום בישיבה של ק' בגלבוע, ונסעתי עם ג' לים המלח. בצהריים ניגש אלינו בחור לא יהודי (כמו מרבית הנופשים ביום הכיפורים) ומציע לנו את השאריות של הפיקניק המשפחתי. מכיוון שהתארגנו בעיקר על סיגריות אנחנו מסתערים על הלחם, הגבינות והנקניקים לקרנבל של גדי בחלב אימו בעצם יום הכיפורים. תוך כדי לעיסה הוא שואל אותי, "תגיד, לא ראיתי אותך קודם עם כיפה?", "נראה לך?", עניתי בפה מלא, "אתה לא רואה שאני אוכל ביום כיפור?". עמוק בלב ידעתי, דתל"ש דה לה שמאטע, שבהיסח דעת הבד המקולל הזה בטח מצא את דרכו מהכיס לראש במהלך הבוקר בלי ששמתי לב.

מאז החלטתי שאני צם. הסיפור שסיפרתי לעצמי ולסביבה הלך בערך ככה: פעם ניסיתי לא לצום וזה לא עשה לי טוב, וכל הקטע בלהיות חילוני זה להימנע מדברים שעושים לך רע לא? וגם, לכל אדם יש זמן של חשבון נפש: איפה אני, איפה אני רוצה להיות ולמה הם כל כך רחוקים. יש אנשים שעושים את זה ביום ההולדת, אני רגיל מהבית לעשות את זה ביום כיפור, ואני גם רגיל שזה מלווה בכל מיני מצוות. אני לא יודע כמה זה היה נכון אז, היום אני יכול להעריך שבעצם מה שעשה לי רע זו העובדה ששיקרתי להורים.

התחתנתי עם דתייה. באיזשהו מקום זה עזר לי להדחיק. היא עושה מה שחשוב לה ואני עושה מה שבא לי, שברור שאת גבולות היהדות בבית יקבע הצד הדתי (שלמזלי היה ליברלי מאוד). יכולתי לשמור על חיבתי לטקסים בלי הצורך להסביר מה הם בעצם אומרים לי, ובלי להודות שהם חשובים לי הרבה יותר מאשר לה.

עוד קודם היו יחסים משתנים עם ההוא, האבא הגדול. עם הורדת הכיפה עדיין לא היה לי ספק שהוא קיים, ושאני בוחר במודע לעצב את המוסר שלי בעצמי. כמרטין לותר בזמנו הרגשתי ש"כאן אני עומד ואיני יכול אחרת", מוכן לתת את הדין בפני בית דין של מעלה, ולא לעשות שקר בנפשי. והדין הראשון והמשמעותי שגזרתי על עצמי ונמשך עד היום הוא לעולם לא לעבור עוד לפני התיבה כשליח ציבור. בתהליך ההיפרדות דרך תחנות "אני לא יודע מה זה רלוונטי", ו"לא יודע אם יש או אין אבל זה בטוח לא קשור לחיים שלי", איבדתי אותו לגמרי. היה בזה אבל, אבדן, ואלמנטים של רצח אב. כל דמי אבי זעקו אליי מן האדמה, וידי המגואלות בדם אלוהיי כבר לא נפרשו השמימה, מפחד עיני האל המת הבוהות, הריקות, המאשימות. בתהליך ארוך שמאוד קשה לי להסביר אותו מצאתי את עצמי אתאיסט. זה קשור לבחינה רציונלית, להבנה היסטורית של התפתחות הדת היהודית ובטוח גם להתרחקות האידאולוגית שלי מכל מה שייצגה התאולוגיה הפוליטית של הציונות הדתית. מנקודה כלשהי אני לא מצליח להימנע מהעמדה שבסוגיית האמונה מדובר בקשקוש בלבוש, שהמקסימום שאני יכול זה לנתח מה הוא נותן לאנשים. וזה הפך את יחסיי עם בית הכנסת לקשים אף יותר. כניסה לגן עדן אבוד. להסתובב בין המאכלים האהובים עליך כשאתה נטול לחלוטין יכולת לחוש טעם או ריח.

יום כיפור בבית חב"ד רישיקש,הודו. כולם מדברים בגאווה גדולה על איך יואל השריף הביא שחיטה שלא מהעולם הזה, ושלומי האקדוחן (אחלה שמות יש לרבנים במזרח) הבריח את הבשר בקטנוע בשביל שיהיו כנפיים בסעודה מפסקת. הבוז המוחלט הזה למסורת המקומית לפיה אסור להכניס בשר לרישיקש מפאת קדושתה הטריף אותנו. כל החג הרגיש כמו בית תמחוי ענקי בו שורות של ישראלים ששים להגיש את עגלתם הריקה לחבדניקים שיוצקים לתוכה פירה לפי מתכון מדויק של הרבי מלובביטש. לא הרגשתי שהעגלה שלי ריקה, והפירה הזה בכלל לא נראה לי. באמצע מוסף (אני חושב ששוב הרב- החזן-האקדוחן השתיק מנגינה מוכרת בשביל לשיר את זו של חב"ד) הרגשתי שאני לא יכול יותר, עליתי לחדר, הודעתי לאהובתי שאני מתנצר ושתיתי ליטר מים בשלוק אחד. יותר לא חזרתי לבית הכנסת (או לאיזושהי אינטראקציה עם ציידי נשמות במזרח) מה שלא מנע ממני לשבת עם חבר ולשחק קלפים בהמתנה אורתודוקסית לשלושה כוכבים שיאפשרו לנו להדליק סיגריה.

 באחד מימי הכיפורים שלנו בירושלים החלטנו ללכת לכל נדרי בקהילת "מורשת ישראל", בית הכנסת המרכזי של התנועה המסורתית (קונסרבטיבית) בירושלים. נכנסנו בהיסוס לעולם הזר, ואישה מבוגרת הובילה אותנו במאור פנים למקומות פנויים. התפילה כבר החלה, ואישה אחרת בדיוק באותו רגע החלה לשיר בקול מלאכים "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". שנינו פרצנו בבכי.  היה בזה משהו כל כך נכון. ישבנו ביחד בתפילה. משפחה. הנשים, בין אם גלויות ראש, עם כיסוי ראש או עם כיפה, ישבו עם הגברים והיו שותפות מלאות לטקס. מצד שני זה היה מאוד אמריקאי: סידור דו-לשוני, תפילות מסוימות ודרשה באנגלית. הרגשנו שזה יפה אבל לא שלנו. למחרת הלכתי למנחה ב"שירה חדשה", מניין שוויוני עד כמה שהאורתודוקסיה מתירה. בירושלים תמיד נעים ללכת למנחה: ההמון של מוסף כבר הלך, וזה של נעילה טרם הגיע. אין סיכוי שאתה יושב למישהו במקום. עקב מיעוט מתפללים נמצאתי כהן יחיד ונקראתי לעלות לתורה. כמובן שעליתי כדוס ותיק שכבר אי אפשר להפתיע אותו. יעמוד "יוחאי מנחם בן דוד אברהם הכהן". אמא! אמא! נזף בי הגבאי. יוחאי מנחם בן נורית ודוד אברהם. אני מחייך. אורחת חדשה בבית הכנסת. איפה היית עד היום? ככה טוב. הרבה יותר טוב. לא הכול אתה יודע, ובית כנסת עוד יכול להפתיע אותך לטובה. אני נשאר לשמוע אישה קוראת על אלוהים שמושך את נביאו באוזניים מגיברלטר לעיראק בשביל להציל עשרים אלף גויים.

איך שהגעתי למדיסון בגפי, הצביעו לי על בית הלל, מעבר לכביש של המלון בו התאכסנתי.  פיסת מידע שאולי תעניין סטודנט מישראל. אבל אני באתי לפה בשביל לצאת מהביצה, לחגוג את האוניברסליזם האקדמי כמו שרק עיר אוניברסיטה יודעת להציע, ואין לי עניין להחליף אותו בביצה יהודית אמריקאית. בערב ראש השנה אני כבר יותר בודד מגאה ואני מכתת את רגליי לבניין היחיד במדיסון שיש בו מאבטח. רביי אנדראה סטיינברגר מקבלת את פניי. אני מציג את עצמי כישראלי עם רקע אורתודוקסי, שמחפש משהו לא אורתודוקסי. היא מפנה אותי למניין הקונסרבטיבי, בו היא מאמינה יהיה לי יותר נח כישראלי. עוד לפני שלמדתי להכיר אותה, תשובתה הציבה אותה מבחינתי כאדם יוצא מגדר הרגיל. סטיינברגר היא רבה רפורמית. בעולם ממנו באתי בחינה של מי שעומד מולך והפנייתו לזרם שונה משלך (כרועה רוחני!) היא צעד פשוט בלתי נתפס. נסו לדמיין רב אורתודוקסי שמפנה מישהי למניין שוויוני כי שם יהיה לה יותר נח.

הלל ויסקונסין וקהילת "נר תמיד" השוויונית בשכונה בה נולדתי בשיקגו וביליתי בה לא מעט חופשות חשפו אותי ליהדות אחרת. בית כנסת יכולה להיות חוויה משפחתית. הליטורגיקה היהודית היא לא מועדון סגור לגברים. הדת היהודית יכולה להיות מחוברת לעולם, לנהל אתו דיאלוג, ולפעול לתיקונו. אני פוגש נשים בתפקידי רב, מובילות תפילה, עולות לתורה, קוראות, או סתם יושבות בקרב קהילתן עם כיפה מעוצבת ושל צבעוני מעוטר בפתילי ציצית. באיחור אפנתי של כמעט שלושים שנה אני מגלה שמה שהכרתי כ"סדר הקיים" מושתת על יסודות של עוול, חוסר שוויון וחוסר צדק. על מה שחוויתי מגיל אפס, ובגיל עשרים כבר הספקתי לזרוק לעזאזל, דתייה מודרנית ישראלית יכולה רק לחלום, ובעיקר צריכה להלחם בלי שום הבטחה שהיא תנצח. לא הפכתי קונסרבטיבי או רפורמי. מרבית חבריי הקהילות האלו הם אנשים דתיים מאוד. אבל הם מאמינים באלוהים שאני יכול לחיות אתו. הזרמים המתקדמים בארה"ב הראו לי שהנתק שלי הוא לא מהיהדות, אלא רק מהתאולוגיה הפוליטית הישראלית של הציונות הדתית. ויש שם המון מקום לאנשים כמוני. ובעצם גם לאנשים שהם ממש לא כמוני. מקום לכולם. מאז שחזרתי בשאלה אני עושה הכל לבדל את עצמי דווקא במחוזותיי ה"טבעיים". חולצה לא לבנה. אם לבנה אז רק עם ג'ינס, וכמובן כיפה קטנה שלא תשאיר מקום לספק- אני לא אחד מכם. והנה ארץ זרה, שפה אחרת, מבטא אמריקאי, תרבות שונה ודווקא פה אני מרגיש שייך. אולי יותר מהכול אני יודע שהייתי צריך את המסע הזה מעבר לים בשביל להשתחרר כליל ממכוות האש של הטוטליות האורתודוקסית. אין אמת דתית קשיחה, אין דרך אחת, ואין שום בעיה עם הגדרה אישית של מערכת היחסים עם היהדות. להפך. כך בדיוק זה צריך להיות. ביום הכיפורים הבא אנחנו יחד, נוסעים באוטובוס לבית הכנסת בערב, ובבוקר אחרי התפילה לוקחים את הילדים לראות תחרות מסורתית של חתירה בתוך דלעות ענק באגם. דרך ויסקונסינאית טיפוסית לחגוג את הסתיו. יהדות שהיא חלק מהחיים. למה לא בעצם?

ועכשיו מה?

במבט ראשון אני חוזר לישראל עוד יותר מתוסבך ממה שהייתי קודם. החוויה האמריקאית גרמה לזה שאני לא יכול להיכנס לבית כנסת לא שוויוני בלי לקבל עוויתות קשות בשריר הפמיניסטי. אני כבר לא יכול לקבל את בית הכנסת של ילדותי כמקום שמבטא עבורי את המסורת היהודית במסגרת עולם הערכים שלי.  במושב בו התיישבנו יש בית כנסת שטרם באו רגליי בשעריו. אני לא יכול "לנסות להתחבר" שזוגתי לא מוזמנת. בשנה שעברה החלטנו לעשות לימוד פתוח בגינה בזמן התפילה. לכל מי שרוצה להתייחס ליום כיפור ולא מוצא את מקומו בתפילה. לשמחתנו הגיעו הרבה אנשים, ורבים אחרים הצרו על הצורך לבחור. אחרי שנגמר (אירוח של 25 מבוגרים וילדים רבים בלי כלי אחד לשטוף!) הדלקתי לעצמי סיגריה. וזה בכלל לא היה מוזר.

בראש השנה אני שוב באפרת, מתזז את הילדים בין העזרות, מנסה לא להתעצבן, עדיין נהנה מהתפילה של אבא. עמוק בלב אני יודע שאני יכול ללמוד יידיש, לחלום על מסע שורשים באיראן, או להתעמק עד מחר בהוכחה עד כמה הציונות, המזרחי וגוש אמונים הם מפעלים מדומיינים, נטולי עומק היסטורי או תלושים- אלו שורשיי ואין בלתם. אני יודע שמי שאני היום מתחיל בבית הכנסת באפרת, בצל טליתו של אבא. ואולי בגלל זה הגילוי של הפמיניזם הדתי הוא כל כך מפעים בעיני. אולי בגלל זה אני מוצא את עצמי מבלה שעות בקבוצת הפייסבוק של "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור" ומרגיש בבית בין הנשים האלו (חלקן מתנחלות, חלקן ימניות, רובן הגדול מאוד אורתודוקסיות) יותר משהרגשתי אי פעם בכל קבוצה של השמאל הרדיקלי. כי שם אני לומד שהתקווה והעתיד לא פסחו על כור מחצבתי. שיש שיח הולך ומתגבר גם במקום בו גדלתי שלא עומד בסתירה מוחלטת לעולמי הערכי. שהמגמה הזו היא לא רק אמריקאית, ולא רק מחוץ לאורתודוקסיה. ושבניגוד למרבית המאבקים הצודקים שאני שותף להם היא גם תנצח.

 לפעמים אני מקנא באלו שיש להם אלוהים, ומקנא באלו שאף פעם לא היה להם. באלו שיכולים למצוא את עצמם בבית כנסת, ובאלו שיכולים לפתור את כל העניין בנחרת בוז קולנית. במי שיכול להביט בשורשיו בהשלמה. ובעצם אני יודע שלא יכולתי אחרת, שהמסע הזהותי הזה ימשיך ללוות אותי, ולהיות חלק מעניין (לי לפחות) ממי שאני. ואפילו כתובת מסודרת לומר תודה אין לי.